מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מחשבות על אהבה ועל החיים בעקבות ספרות הילדים של נורית זרחי / מירי רוזובסקי

 

  1. "'בדרך כלל אני אוהבת לשתות בחברה', אמרה חתולאמא, 'אבל זה כל כך דוחה לשתות עם אלה שאין להם נימוסי שולחן טובים! איזו מין חתולה את, פטוניה? למה את צריכה להיות תמיד גדולה מדי או קטנה מדי?'
    הלכה החתולה הקטנה למקום אחר, ישבה שם ובכתה: אם חתולאמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי בעולם כולו יוכל להצליח בזה?
    בדיוק עבר שם חתול-יועץ. 'טפשונת! מה את בוכה?!' הוא אמר לה, 'לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!"'
    (אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?)

1.א. אמא

מה אפשר להוסיף על השם המצמית של הסיפור הזה? אז נכון שאחר-כך היא מחפשת אותה ומלקקת אותה מהאוויר. נכון שאחר כך היא אומרת לפטוניה שהיא "הילדה האהובה שלה, החתולה הקטנה הכי מתוקה בעולם", נכון שאחר כך, אחרי שפטוניה אומרת "אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי" היא עונה לה "איזה מחשבות מוזרות יש לך, פטוניה". אבל אולי דווקא התשובה הזו היא לב הכאב.

1.ב. חתוליועץ

מצד שני החתול היועץ. הוא עובר שם, תמיד במקרה. תמיד הוא קצת מעודד וקצת נוזף. "טפשונת, מה את בוכה", הוא חוזר ואומר. הוא מסביר לה שיש כאלה שקשה להם לאהוב ככה ויש כאלה שלא יכולים לאהוב אחרת. והיא מנסה. היא כל כך מנסה לציית לעצות שלו, להיות כזו שאפשר לאהוב. אבל זה לא מצליח. ככה או ככה או ככה זה לא מצליח ובסוף היא לא רוצה. לא לנסות. לא להיות. לא להקשיב לעצות בכלל. והיא צודקת. אבל גם הוא צדק. כי הנה – חתולאמא שלה מצאה אותה ואהבה אותה. כלומר אם זו באמת אהבה, אבל זו כבר שאלה אחרת. 

1.ג. לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר

אולי זו השאלה האחרת. ואולי אחרת מהאחרת. אולי השאלה היא על מה כן צריך לוותר. מהר או לאט או בכלל. והאם פטוניה עושה טוב כשהיא מוותרת על הקול שלה ועל המילים שלה ועל עצמה בשביל שחתולאמא שלה תוכל למצוא אותה ולאהוב אותה. ואולי השאלה היא אם אפשר או צריך לוותר על אמא. מהר או לאט או בכלל. כי אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה. ומה עושים עם זה.

"ואני לעולם לא אסלח / על אבא שלי, / ואני לעולם לא אשכח, / וכמה זמן שיעבור –
אני אזכור". (לעולם)

2.א. אבא

"ואיך ביום ההולדת / ריק השולחן מצד אחד. / וכשלומדים לרכב על אופנים – /
איך היא תלמד."

2.ב. אלוהים

"אלהים, הרי תכננת את העולם / לפי חוקים מדודים, / והנה יצאה לך ילדה /
לא פי תוכנית הילדים."

2.ג. איזון

אבא הוא שיווי המשקל. אלוהים הוא זה שאחראי על שיווי המשקל הזה. על "תוכנית הילדים". אבא הוא געגוע. הוא היש שנעדר. הוא האין שנוכח בהיעדרו. הוא החוסר. החוסר במלוא ממשותו. והיעדרותו, אין לה מילים. ואין לה סוף. היא תימשך לעולם. ואי אפשר לדבר עליה עם זרים כי יש להם בראש דברים אחרים. ואי אפשר לדבר עליה עם אמא שאומרת אנחנו מתגברים. אי אפשר לעשות כלום חוץ מלהחזיק אותה, את ההיעדרות הזאת. להחזיק אותה ככעס, כתביעה, כהבנה שלמה ובוגרת וילדית על תפקידו של האיזון הזה, של האבא הזה שאיננו, של אלוהים הזה שעושה שינויים בלי לחשוב. של הבדידות הזאת כשאין את האיזון. ויש לך רק את עצמך, ילדה. ומה שאת לא שוכחת.

  1. 3. ואני יודעת שזה נכון / מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר: / אבל איך זה יכול לעזור
    כשמתחת למיטה יש לי נמר." (הנמר שמתחת למיטה)

3.א. אמא ואבא

ושוב השניים האלה, הראשונים, הראשוניים. הפעם הם ביחד והם לא פחות נעדרים כשהם ביחד, כלומר הם יותר, כלומר סך החלקים של ההורות הלא קשובה, או של חוויית השקיפות הגדולה הרבה יותר מאחד ועוד אחת שווה שניים, או שלושה. והמשולש הזה אכזרי. כי הם, השניים, הם גם מדברים באותה שפה מבטלת ומשקיפה, והם גם יחד, הם מבטלים יחד ונוטשים יחד. והיחיד שתמיד שם הוא הנמר.

3.ב. נמר

בסיפור "משלי חיות" של חוליו קורטאסר שולחים ילדה לבית קיץ משפחתי שגדל בו נמר. לאט לאט היא לומדת, שם, איך להתנהל עם הנמר הזה, כלומר לא רק איך להתגבר או לחמוק ממנו אלא גם איך לשחרר אותו. ועל מי. אבל הילדה של זרחי פסיבית. שתוקה. בניגוד להורים שלא מפסיקים לדבר. לשחרר אמיתות שחוקות ומבטלות. והיא לא עונה. באף אחד מחמשת בתי השיר היא לא עונה. לא מתווכחת וגם לא מתלוננת. למעשה, היא מפנימה את הדברים המבטלים שלהם. מקבלת אותם כאמת: "ואני יודעת שזה נכון, מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר", היא חושבת, בשארית השפה שנשארה לה, והנמר יודע שניצח.

  1. "באה המלכה למלך / ואמרה: 'מוזר / חלמתי עליך בלילה שעבר / חיכיתי ולא באת / ובחוץ ירד ערב ונהיה קר / רציתי לדעת: מה אותך עצר?' / 'אינני יודע,' אמר המלך / 'על כך דבר / בלילה חלמתי על ערבות הבר'". (באה המלכה למלך)

4.א. גברים ונשים. ציפייה

הפנייה הזו, הפשוטה לכאורה: רציתי לדעת. השאלה הזו, הפשוטה לכאורה: מה אותך עצר. כאילו שתמיד יש סיבה ויש תשובה לשאלה ואפשר לפעול. להקיש על דלתו ולהיכנס.

4ב. גברים ונשים. אכזבה

"לילה, על דלת המלך הקישה המלכה / 'שלום, באתי אליך אל תוך החלום / 'לעולם', אמר המלך / 'לא יגע בשנתי זר'/ 'אינך מבין', לחשה המלכה, 'דבר'". (שם)

4.ג. גברים ונשים. ויתור

"שנים רבות ראיתי את האהבה כפתרון צבעוני ויחידי, אבל הים פולט החוצה את הנשים המבוגרות ולא נותר להן אלא לטייל על החוף. החוף יפה, הים יפה, אני אומרת לעצמי, זכרי את הים". (מתוך בדידות או)

5.

"מה שנראה לעין / זה רק הקצה הקר, ומה שמתחת למים, זה העיקר".
(להתראות באנטארקטיקה)

וזה בעצם מה שלמדתי מנורית זרחי בסופו של דבר. הקצה הזה, הקר, שמעל למים, כמה צפוף בו. כל כך הרבה אנשים שלא רואים. שלא רוצים לראות. שלא יכולים. אנשים חשובים. הכי חשובים. אמא ואבא ומלך. אנשים שמשתמשים שימוש רע וריק במילים, בחלומות, בהבטחה. אבל מתחת למים יש אוויר. ומרווח. ואהבה פשוטה. לא צבעונית ולא נואשת. ומבט שמכוון פנימה. כי כל מי שנולד מקבל במתנה פנים. כי "כל אחד צריך לדאוג למישהו חוץ מלעצמו" (להתראות באנטארקטיקה). כי יש, בסופו של דבר, מפגשים של אמת. והיפתחות שאין בה כאב והשפלה ופחד. כי מתחת למים אפשר לזכור את הים. והוא יפה. כי הבדידות כשלעצמה היא לא עלבון, היא אפשרות. כי הילדה תלמד לשחרר את הנמר וההורים לא יֵדעו לעולם מה זה אומר, והמלכה תפסיק לנסות להיכנס לשווא לחלומות של המלך ותמצא לעצמה את החלומות של עצמה. כי מתחת למים מה שחשוב זה לא למצוא "משהו חזק ומהיר וקני ומכיר", אלא לטוס על "משהו נפלא ומלהיב ודהיר ואהיב" (אמורי אשיג אטוסה). ולזכור שזה העיקר.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp