מחזור הירח / פרגמנטים מאת עידו אנג'ל

מתוך ספר שיראה אור השנה בהוצאת "טנג'יר"

צריך לדבר בירח גלויות. לומר סוף סוף את האמת. כמו למשל שבשמי ישראל זורח לא ירח אחד, כי אם זורחים קרוב לעשרה מיליון ירחים. הירח שזורח מעל לראשו של ראש הממשלה הוא הירח של ראש הממשלה. הירח שזורח מעל לראשה של חסרת הבית שגרה על הספסל בשדרה הוא הירח של חסרת הבית שגרה על הספסל בשדרה. איש איש וירחו הוא. אבל לא לכולם יש ירח. יש אנשים שנושאים את עיניהם אל השמיים ורואים ענן (למשל בצורת דולפין או נחש) או שהשמיים ריקים והם אינם רואים דבר. אין בזה כל עצב.

*

האקדמיה ללשון העברית המציאה מילים רבות, כמו "מסרון" או "רגשונים", אבל טרם הומצאו המילים לכל אחד מעשרים ושמונה מצגי הירח. למשל המצג שבו הירח הוא בננה, או המצג שבו הירח זורח במקום בשמיים בפניו של אדם וכשמביטים באדם הזה מחייך, כל האנשים העומדים סביבו מנצנצים ככוכבים.

*

אפשר לומר דברים רבים על הירח – אבל האם אפשר לומר את הירח עצמו? מספרים על אדם זקן וחכם בהודו הרחוקה, שבכל יום, כמו הירח, הלך והתחסר. תאמר, בני, ובצדק, שזו אינה חוכמה גדולה. הרי כבר ראינו: כל מי שמזדקן, הולך ונחסר. בכל רגע נחרש עוד קמט בעור, הגוף הולך ומתכווץ, דברים שפעם נודעו פורחים ונשכחים. אבל חוכמתו של ההודי הזקן הייתה שאחרי שפס האור האחרון שלו נעלם והוא כבר השחיר לגמרי – אט אט, יום אחר יום, הוא שב להאיר.

*

בניגוד לסברה הרווחת, יש אנשים על הירח. שמם נפתלי והם חיוורים מאוד ולכן קשה לראותם. הם אחראים על כל טעויותינו. אם מישהו על כדור הארץ אמר מילה שגויה, מייד אומר נפתלי שעל הירח את המילה הנכונה והאיזון שביקום נשמר. כך על כל שיר עצוב שהושר כאן, עומד על הירח נפתלי אחד מול נפתלי אחר, מושיט את זרועותיו ואומר: כן.

*

צורת הירח המלא מתעתעת מאוד. היא נדמית עגולה אבל למעשה היא בצורת לב. כדי לראות את הצורה האמיתית יש להיזכר באדם שהלך מאיתנו או שאנחנו הלכנו ממנו, לומר את המילה "ירח" שלושים ואחת פעמים ובפעם השלושים ושתיים לקרוא בקול בשמו של אותו אדם.

*

הירח מדבר. הלשון חרישית ומורכבת מאוד. אין שפה לאור, למרחק, לשתיקה. לכן רק ההר מבין. אי אפשר לתרגם את הדברים לעברית, אבל אם חייבים לכתוב משהו אז אפשר לומר שהירח אומר להר "הר", וההר עונה לירח "ירח".

*

כפי שהירח מחזיר אל האדמה את אור השמש, כך הוא מחזיר אל השמש את המבטים שנשאנו אנו מן האדמה אל השמיים. אפשר לומר שמבטינו, המשתקפים אליה דרך הירח, הם היום והלילה של השמש. כשאנו פוקחים את עינינו, הכול בהיר והיא יודעת שהיא השמש, וכשעינינו מושפלות, הכול נעשה עמום ואפל עד שהיא אינה יכולה להבדיל לשון אש אחת מהשנייה.

*

הנה סיפור שלא נכתב בדפי ההיסטוריה, אבל גם הוא אמת לאמיתה: כשרגלו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג (ואיתה רגלה של האנושות כולה) דרכה לראשונה על אדמת הירח, באותו הזמן בדיוק, דרכה רגלה של הגברת שטויר הזקנה (כך מספרים) על קליפת בננה (הירח היה באותה העת עגול כמעט עד למלואו). צעד גדול לאנושות זה לא היה, אבל גם כאן פסק כוח המשיכה מלפעול. הוא נטש את גברת שטויר כמו שגוזל נוטש את קן הוריו והיא התרוממה באוויר ועלתה מעלה ומעלה אל מול השתוממותו הגדולה של בעלה. זוהי אינה עובדה על אודות הירח. ואולי דווקא כן. שהרי מר שטויר הזקן (שנותר לבדו על פני האדמה) חש מאותו הרגע בגאות ובשפל הים גם בליבו.

*

אמרנו "ירח", אבל מה על הלבנה? אומנם הירח הוא הלבנה – אבל הלבנה אינה הירח. כפי שהעובר הוא אימו אבל אימו אינה הוא, או כפי שהמנגינה היא המוזיקה אבל המוזיקה אינה המנגינה. אור הלבנה הוא האור הנקבי. הוא אינו נח על הדברים שהוא מאיר, אלא ממצה את אורם שלהם מתוכם. ואם לכל אדם יש ירח משלו, אז הלבנה היא אחת לכולם ולכן אפשר לראות את אורה באופן שווה גם בפניו של מי ששמח וגם בפניו של מי שעצוב.

צריך לבאר את התשוקה הזו לירח. לומר את האמת על האמת. כמו כל תשוקה, גם זו מקורה בפחד. כמו כל פחד, גם זה מקורו בידיעה. אני יודע אבל מפחד לומר את שאני יודע – והוא שאין ירח. מר ארמסטרונג לא נחת על החול הלבן. הוא נחת על כאבנו. כאב האדמה הנטושה. מה שעומד בלילה בשמיים, נחסר ומתמלא, הוא גרם פנימי. מילה שהלב מדבר בשפת המרחק ואנו מקרינים אותה מעינינו על לוח הרקיע משום שהיא כל היופי כולו ואיך אפשר לשאת את הדבר הזה בגוף.