מֹאזְנַיִם

מחזה לילה / אמה ראג' יושי AMMA RAJ JOSHI; מאנגלית: מאיר עוזיאל 

בינואר 2020 אירחה אגודת הסופרים העברים משלחת רשמית של סופרי נפאל, יוצרים המייצגים את "נפאל אקדמי", המוסד המקביל לאגודת הסופרים בישראל. במסגרת המפגשים נוצר קשר גם עם קהילת העובדים הזרים הנפאלים השוהים בישראל, ועם אלה מהם אשר כותבים שירה וספרות. משלחת הסופרים מנפאל כללה את: מר גנגא פראסאד אפרטי, משורר, יו"ר האקדמיה הנפאלית וראש המחלקה לשפה הנפאלית במוסד זה. בעל תואר אם. איי בספרות נפאלית. פרופ' אמה ראג' יושי, סופר, משורר, מבקר ספרות ומתרגם. לשעבר ראש המחלקה לאנגלית באוניברסיטת טריבוהובן בנפאל. ד"ר דווי נפאל, סופר, משורר, מבקר וסופר ילדים. עורך ספרים וכתבי עת. את שיריו של דווי נפאל היה קשה לצערנו לתרגם בלי לאבד את כל ערכם, כי הם כתובים במקורם בנפאלית בקצב מיוחד שבו הוא מגיש אותם בעל־פה, בקריאה מסורתית נפאלית שהיא מוזיקה בפני עצמה. הוא כתב גם שיר מיוחד על הביקור בישראל, ובו הוא משווה בין נפאל שבה מצוי המקום הגבוה בעולם (האוורסט) לבין ישראל שבה מצוי המקום הנמוך בעולם (ים המלח). השיר מתחיל במילים אלה (בתרגום חופשי): "אנו האזנו לאגדות בריאה במזמורי ההימלאיה, / בדומה לאגדות ירושלים על בריאת העולם".
מאיר עוזיאל 

ביתו של ראמי היה מלא מהומה. פנסים היו תלויים מעל שער המתחם שהוביל אל הפתח, ובמעלה גרם מדרגות העץ המוביל לקומה העליונה. שם פילחו צחוקים חוזרים ונשנים את הדממה של הכפר, כפנינים מתפזרות. הקומה העליונה הקרינה את אור מנורות הלחץ, כמו היה זה בית פלדה הנוצץ באור השמש. אור זרח בניצוצות גם על כרי האחו המתגלגלים, בשטח הגבעות מעבר לעמק הצר.
מעולם לא ראה הבית כל כך הרבה אורה ונצנוצים, ומעולם לא התאספו בו כל כך הרבה נשים. נשים בעלות אלפי קמטים על לחייהן ומצחיהן, נשים קשישות, לעסו בעצלתיים שאריות של ארוחות היום הקודם, והתיישבו במעגל על מחצלת במבוק גדולה מול האח. הנשים הצעירות, כלותיהן, סבבו סביבן, משרתות את המבוגרות מהן וממלאות את צורכיהן, מחייכות בזריזותן ובשמחת עלומיהן. עבור בנות הכפר היה שמור מרחב אחר. הן היו לבושות במיטבן; על פניהן הבעות בלתי מפוענחות; והן שיתפו זו את זו בסתר ובלחישות, בחלומותיהן על היום שבו יהיו לבושות בשמלה יפה של כלה. היום שבו הן יילקחו בשקט על ידי החתנים שלהן. חלקן חייכו ברכות וחלקן פרצו בקול צחוק. אחרות פשוט הסמיקו בביישנות והרכינו את ראשיהן, לא מסוגלות להתמודד עם הקהל הרב.
הילדים היו עסוקים במשחק. כל הבית זמזם מצחוק וחיוכים של ילדים, פרועים בשלל המשחקים שלהם. לא היה שום סימן לגבר. הנוכחות הגברית היחידה הייתה שיעול גס של סבא זקן, שנראה עדיין ער בבית בעל גג הסכך במדרון, מחוץ למתחם.
באח המעגלית רבצה ערמת אפר, עם כמה כדורי אש אדומים מפחם. הגחלים הזוהרות העניקו חיים לאח. אחרת, היא הייתה מתה כמו האפר עצמו. קורות העץ התומכות בגג היו שחורות, מפויחות, והבהיקו באור המנורות בקטעים שבהם הקורות נצבעו בצבע שחור מבריק וחלק. בפינות נאספה ערמה של כלים משומשים ענקיים. צלחות העלים המלוכלכות והקערות היו פזורות על הרצפה מחוץ למתחם, והזכירו מדשאה גדושת עלי שלכת לאחר סערה קשה. דבר אחד היה משותף לכל האנשים שהתאספו בבית: חיוכים. היו חיוכים על כל הפרצופים – על פניהן העוריות המקומטות והדהויות של סבתות ישנות, על עור הפטל של החותנות הצעירות, על לחייהן הפורחות כאפרסק של הילדות, ועל הפנים הוורודים של הילדים הקטנים.
דבר אחד היה שונה בכל החיוכים האלה: הסבתות הוותיקות הציגו את הגזעים הצהבהבים בלסתותיהן חסרות השיניים, שיני הכלות נצצו בחלקן, אפילו תוך כדי חיוכים מדוכאים, הבנות הצעירות בהקו בזוהר שנהב, ומבעד לחיוכי הילדים, עם הניבים העליונים של שיניהם, בעבע החלב.
הלילה המעמיק בחוץ דרש מנוחה, לא מודע לחיים שהיו עדיין צעירים בבית. אפילו הילדים לא הראו שום סימן לשינה. אחרי הכול, זו הייתה החתונה של ראמי. ימים שכאלה היו נדירים, ואף אחד לא היה מוכן להחמיץ את השמחה.
זה היה הלילה היחיד בכל עשר שנות חיי שאימי לא השכיבה אותי כדי להרדים אותי, ואבי לא נזף בי על כי איחרתי ללכת לישון. השעה הייתה קרובה לחצות כשאימא של ראמי באה אלינו והודיעה: "ילדים, אתם צריכים לעלות לקומה העליונה עכשיו. אורחים מגיעים לכאן ואנחנו צריכים לפנות את המרחב הזה".
בזמן שהילדים האחרים רצו לקומה העליונה בזה אחר זה, התגנבתי בשקט אל אחורי גרם מדרגות העץ. רציתי לזכות בהצצה אל האורחים. בזו אחר זו ירדו הנשים מהקומה העליונה. הייתי מוסתר לגמרי מאחורי המדרגות, בלי לחשוש שמישהו יבחין בי שם. הרגשתי את האבק יורד על ראשי. הרמתי את מבטי מבעד לפתחים הצרים של גרם המדרגות רק כדי להיפגע כפליים: האבק הזורם בעיניי ואחורי אישה ללא תחתונים שנגלו מול פניי. אבל, מוסתר מתחת למדרגות, לא יכולתי לצעוק ולא לצחוק. המשכתי להתבונן במה שנפרש לעיניי.
כשכל הנשים ירדו במדרגות שמעתי פעמוני תאו מצלצלים בקול רם, דנג־דונג־דנג־דונג. זיהיתי את הפעמונים האלה. שמעתי אותם כששומר התאו שלנו הביא את בעלי החיים לכפר, בדרך אל המרעה הגדול שלהם בקיץ. הוא קשר את תאו המים בחצר ממש מחוץ לביתנו, ונזכרתי איך הפעמונים הדהדו במשך כל הלילה.
אבל עכשיו, במקום לראות תאו מול הכניסה, ראיתי אדם גבוה ונאה נכנס לחדר המשותף. הוא היה לבוש בדָאוּרָה סוּרָאוָואל לבן – השילוב הנפאלי הטיפוסי של מכנסי רכיבה הדוקים, עם חולצה מעל ומעיל חזייה – ומעיל קשמירי שחור. חגורת עור חומה ורחבה הייתה קשורה סביב מותניו והוא חבש כובע שחור נוסח בְּהָאקְטָפּוּר על ראשו, נוטה בזווית של ארבעים וחמש מעלות. כשהוא נכנס לחדר הבחנתי בפעמון התאו שיצר את הדנג־דונג: הוא היה תלוי ממושב מכנסיו.
לאיש היו עיניים חומות עגולות מודגשות בכחל, גבות עבותות, אף מבריק ומחודד, לחיים מלאות ושפם גזום למשעי. שערו בקושי נראה לעין מתחת לכובע ההדוק. החלקים של הכובע שסוגרים על הפנים פנו כלפי מעלה וכוונו ממש מעל האוזניים. החזה המרשים שלו התבלט. כשהוא נוקש בנעליים השחורות המבריקות שלו, הוא הלך בנחישות קדימה, ואז הגיע למרכז החדר, מוקף בנשים הצעירות והלא כל כך צעירות. שם הוא דיבר בקול גרוני צרוד, "אימא של ראמי! היכן את? לאן נעלמה המכשפה?" שאל שוב.
"אני באה. למה אתה צוחק כל כך? אפילו העורבים השחורים נשמעים יותר טוב ממך", השיבה גיסתי שהייתה לבושה בצורה מטופחת. טיקה אדומה נראתה על מצחה ואבקה אדומה פוזרה לאורך החלק המרכזי של שערה השחור המבריק, שנתלה מעל גבה בשתי צמות ארוכות. היא פקחה לרווחה את עיניה, עיני איילה, ולחייה היו כעין השיש. בנחיריה נצץ יהלום בהיר יותר מפניה. שתי התלוליות העגולות שתפחו על חזה פרמו את חולצתה, ויצרו פתח אנכי צר שחשף את שדיה הלבנים כקרם. השדיים, שעמדו כמו ידיות קטנות, הרימו את חולצתה.
"איפה הכיסא שלי? למה הזזת אותו? שמתי אותו כאן בבוקר, לא?" הוא שאל.
"כן, אבל הזזתי את הכיסא כי הייתי צריכה לקרצף את הרצפה".
"איך יכולת לעשות זאת בלי אישורי? את זונה! את מתנהגת כמו כלבה. תחזירי אותו עכשיו.
למה את עומדת ובוהה – את חירשת?" שאל.
לפני שהספיקה לחזור לחלון, מישהו השליך סל במבוק – מהסוג שבו איכרים נוהגים לשאת זבל קומפוסט אל השדות. גיסתי סובבה את הסל עם הפתח כלפי מטה ואמרה לו, "הנה, ועכשיו אתה, שים את הישבן הבעייתי שלך על הכיסא המחורבן שלך ותפסיק לקשקש. אתם הגברים תמיד תובעים, לעולם לא תעשו דבר בעצמכם. נמאס לי ממך."
האיש התיישב בעדינות על הסל ודיבר בקול רך ומתוק: "אל תצעקי, יקירתי. את לא יודעת כמה אני אוהב אותך. תתעודדי, תהיי מתוקה. זהו יום שמח. בננו התחתן היום. עמלך הגיע לסיומו. ממחר תהיה לך כלה שתעבוד עבורך ולא תצטרכי לעייף את העצמות הישנות שלך, תראי."
קולו הרגוע של האיש השפיע על גיסתי שהתחילה להתפתל ולהסתובב, לנשק ולחבק אותו. הוא העביר לאט לאט את ידו סביב כתפה ולפת אותה באחיזתו. ראיתי אותו מחליק את ידיו דרך פתח החולצה שלה ולוקח את שדיה לידיו. ראיתי אותה עומדת ונכנעת לו. נדהמתי כמה מהר היא הובסה על ידי החנופה הארסית.
בתוך פחות מעשר דקות בא הלם גדול יותר. הוא ירד אל הרצפה כשגיסתי בין ידיו, והניח אותה על המחצלת מול כל הנשים, שרק צחקו כמו טיפשות. ואז הוא טיפס מעליה והחל להתעלס אתה, בזמן שהפעמון שהיה תלוי על מכנסיו מתנדנד ומצלצל.
יכולתי לראות את נצנוץ חלקת הירך שלה. היה לי קשה מאוד להשאיר את עיניי פקוחות, אבל הציוצים והצווחות של הנשים והנערות מסביב נתנו לי מושג מה קורה שם.
"זקנת מדי לכל זה, אבא של ראמי," שמעתי אישה אומרת.
"את רוצה שאנסה אותך?" הוא אמר בקולו הגרוני.
"כמה נורא!" הגיבה אישה אחרת.
"תן לבן שלך למלא את התפקיד הזה מעכשיו," נשמע עוד קול.
"את צודקת," הודה.
מתוך קול צלצול הפעמון, הבנתי שעכשיו הוא מתרחק לעבר הדלת. פקחתי את עיניי וראיתי את גיסתי מכסה את ירכיה המנצנצות בסארי שלה, ומשקיעה את פניה בכפות ידיה הפתוחות בסומק מביש. הופתעתי שאף אחת מהנשים לא הראתה שום סימן של מצוקה או גועל מן המעשה הציבורי האיום הזה. נראה היה כי הן נהנו מכל זה, ולא יכולתי להבין מדוע. חשבתי שהאיש יעזוב, אבל הוא לא עשה זאת. במקום זאת הוא פיהק בקול רם.
"למה אתה מפהק כמו כלב טיפש? חכה דקה. אני אכין את המיטה ואז תוכל ללכת לישון. אגב, אכלת משהו? הכפריים אולי נתנו לכם אוכל טעים. אתה מסתובב בכפר כולו מאז הבוקר, לא?" אמרה גיסתי.
"שמרי על הלשון הנושכת שלך! לא אכלתי כלום מאז הבוקר. אני עייף ורעב כמו חמור."
"שאתה. אתה חושב שאתה טוב יותר מחמור? יש לך מושג איך אני מנהלת את המשפחה שלך? לך, המר, תספיג את עצמך באלכוהול המסריח ההוא, ואם אתה מוצא כזו, קח לעצמך גם זונה. אני חולה ממך."
אבל היא לא הפסיקה לעבוד תוך כדי שהיא אומרת את הדברים האלה. בינתיים הציעה את המיטה. היא פשטה מזרן כותנה מרופד על מחצלת הבמבוק ועליו סדין פסים ואמרה, "בוא ותניח את גופך הרקוב עליו ותזלול את האוכל הזה, שקניתי בכסף שהרווחת."
האיש החוויר, אך השתתק והחל לעסוק באוכל שהונח לפניו. לאחר מכן שתה כוס מים, דחף הצידה את הצלחת הריקה ושכב על המיטה. בתוך רגע הוא נחר בקול רם.
תנועת הנחירות ותנועתו הגופנית הזכירה לי מפוח עור של נפח. גיסתי, שדיברה אתו בזעם כה רב מוקדם יותר, ישבה עכשיו להפתעתי למרגלות המיטה והתחילה ללחוץ את רגליו ברכות. ואז היא פתחה את השרוכים שהחזיקו את מכנסיו בהדרגה והורידה אותם. רגליו וירכיו נראו חלקות ומשייות, רכות, ללא שום סימן לשיער שגורם לגברים לדמות יותר לקופים. שמתי לב שהוא לבש את התחתונים שלו, אם כי הוא היה מכוסה בחולצת־העל הארוכה ובמעיל שלבש. לאחר מכן היא הרימה בקבוק שמן חרדל, הניחה את רגליו על ירכיה והחלה לשפשף את השמן על עורו, מעסה אותו באהבה. "לאלוהים לא היה אף אחד אחר בשבילי ולכן הוא קשר אותי לאיש הזה. שותה כמו דג. אוכל כמו חזיר. נוחר כמו חתול בג'ונגל. ישן כמו כלבה לאחר הלידה. העיוורון של ההורים שלי! הם לא שמו לב לאף אחד מהדברים האלה בו."
הרגשתי שהיא כמעט בוכה, היא מחתה את עיניה בשרוול הימני. לאחר שעיסתה את רגליו הניחה אותן ברכות על המיטה, והתקדמה לעבר גופו. תחילה הסירה את מעילו בקלילות של רוח ערב ואחר כך פרמה בהדרגה את קשרי חולצתו, בזה אחר זה. היא הניפה את החולצה וחשפה את חזהו. לתדהמתי, האיש ששכב שם היה אישה צעירה, עם חזה כמו תפוחים מוזהבים מאזור מוסטנג. הפטמות שלה שכנו כמו פצעונים זעירים בתוך התל הוורדרד של שדיה. היא קפצה, קמה והתכסתה בביישנות, משכה את השפם וזרקה אותו, הסירה את כובע הבְּהָאקְטָפּוּר ושחררה את שערה הארוך.
מחיאות כפיים נשמעו מיד. זו הייתה אחותה של ראמי, נערה צעירה שעדיין בורכה בברכת הילדוּת, בהצגה ששמה בשפת המקום רָאטֶדִי – מחזה ליל כלולות. כל הזכרים של הכפר יגיעו הביתה עם ראמי וכלתו כמה שעות אחר כך, עם שחר.
בהמשך שום דבר לא יזכיר את מה שקרה, ואף אחד לא ידבר על הלילה. הכול יהיה עטוף בשמיכה של חושך. כל אחד מבני המין הגברי בכפר ימשיך ללכת בדרכו, וכל אישה תמשיך להתמודד, בחיוכים על פניה, ודמעות מסתתרות מאחור.