דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
מומנט / מיכל פיטובסקי
טלי גרה עם הוריה בדירת ארבעה חדרים מרווחת על הקצה של שכונת רחביה, צופה על השקיעות מעל עמק המצלבה. מול החלון הפנורמי הונחה שורה של עציצים, ריחניים ומתפתלים, וטלי נהגה להטות כורסה בעלת ידיות עץ ולשבת מול הנוף בכל כניסת שבת.
"מה את רואה שם, טלי?" היו הוריה מקניטים.
"אתם יודעים," הסבירה, "שאם לא שמים לב, השמש נעלמת ברגע."
הוריה אהבו את התשובה, לכן נהגו לשאול שוב ושוב. טלי חזרה בכל מיני ואריאציות על ההסבר. שלא תיעלם לה השמש, שלא תחמוק ממנה; אבל לעיתים קרובות זה בדיוק מה שהיה קורה. היא הייתה בוכה, "פספסתי, שוב פספסתי."
"לא, טלי, לא. את כל הזמן הסתכלת. אולי לא שמת לב שראית?"
"נכון, חלמתי."
באותן שעות דמדומים נהגו הוריה לבשל ביחד מיני בשרים ביין במטבח ולשים תקליט. לפעמים הייתה זאת אמא של טלי שהחליטה מה שומעים, ואז בדרך כלל זה היה תקליט של צליל מכוון או אריק איינשטיין. הצלילים היו צובעים את השקיעה מעל עמק המצלבה בצלילים רכים, רומנטיים, וטלי הייתה נשבית אז בדמיונות על אהבה טוטאלית, זו שמובטחת בסרטים ובספרים, באגדות ובשירים, כעובדה גמורה, מובנת מאליה, שתקרה לה בוודאות כשתגדל. לעומת זאת אביה, שלא יכול היה לסבול מוזיקה מתקתקה, היה מניח בתורו תקליטים של פורטיס וסחרוף, או להקות אמריקאיות עם גיטרות מנסרות, והשקיעה הייתה נצבעת אז מעל עמק המצלבה בדם של ייסורים וזעם, שבוודאות בעתיד ישרטו את עורה ויצלקו אותה ללא היכר, כך ידעה טלי, כי אין התבגרות בלי דם.
זה הוכח לה בוודאות בכמה אירועי מפתח בחיים:
בכיתה ג', כשנדרס החתול הראשון שלה, והיא ראתה את גופתו ברחוב. את דמו. היא מיררה בבכי במיטתה במשך שעות, וסבתא, שהתקשרה לנחם אותה, אמרה לה, "זה המוות הראשון שלך."
בכיתה ו', אמא שלה העירה אותה, התיישבה על קצה מיטתה, גורעת ממנו חלק ניכר עם ישבנה ואמרה, "יש לי משהו לספר לך. אתמול בעצרת היה איש עם אקדח."
"מחבל," אמרה טלי ביובש.
אך אמא הנידה בראש וסיפרה לה מה קרה.
טלי הבינה שהיא לא יכולה לעשות את אותה הסצנה הרגילה בכל בוקר ולבכות שהיא שונאת את בית ספר. הבוקר עליה לקום בנימוס. במטבח הרדיו טרטר בווליום לא רגיל. אביה עמד מול החלון הגדול עם ראש קצת שפוף. ברגע הבא הבינה שהוא בוכה. זאת הייתה הפעם היחידה בחיים שלה שראתה אותו בוכה.
בבית הספר המחנכת נכנסה לכיתה ובידיה עיתון היום. הפנים של הרוצח היו מרוחות על כל השער. ושני בנים, אלירן ויאיר, קפצו על העיתון וקרעו לו את הפנים בשתי ידיים.
אחר כך היה נהוג לצייר את היונה הפוכה ומדממת. או שאולי כבר ציירו את היונה עם הדם קודם?
בכיתה ז' הופיע דם, דם אמיתי, המון ממנו, ממש בתחתוניה שלה. ויחד איתו בא גם כאב משתק בבטן שהוביל אותה לפיתולים מתמשכים על המיטה, בדיוק כמו בבוקר שבו מת החתול.
בכיתה י' סיפר לה דודו כהן במחששה על הפיגוע שהוא שרד. היא לא הכירה את דודו מקרוב, לפעמים השאילה לו מצית שלא היה מחזיר. טלי חשדה שהוא גיי, אבל הוא לא יכול היה לומר את זה. כאילו חסרים היו לו סיבות לחטוף מכות בשכבה. הוא היה מלא בפירסינג ובקעקועים, והמנהלת השתוקקה להעיף אותו מבית הספר באופן מפורש לגמרי. אבל מאז שניצל מפיגוע חלה עליו איזו שכבת הגנה מפתיעה, קוסמית. פתאום כל ההתנהגויות ההרסניות, הוונדליזם, ההברזות, הסיגריות והשתייה, היו ברורים ומוסברים כפוסט טראומה, אף על פי שהיו שם גם קודם. "אולי הוא תמיד ידע שזה יקרה לו," אמרה טלי לחברה, "אולי הוא היה פרה־טראומה."
בעוד הם שולפים נובלס אחרי נובלס מהחפיסה החבוטה, הוא סיפר איך ירד במדרחוב בן יהודה, בדרך לכיכר. ואז, כשעבר את הבזאר, זה קרה. הוא שמע את הבום, אם כי, זה לא משהו שאפשר ממש לשמוע. ברגע שאתה שומע את זה אתה בעצם כבר לא יכול לשמוע כלום. הכול משתתק.
ואז הוא היה על הרצפה, שרוע על הגב. זמן רב, כנראה, היה על הרצפה, עסוק בלנסות להבין איך ממצב עומד הגיע למצב שוכב, ואיך חזר אחורה כשלושה או חמישה מטרים. הוא הבין שהוא עף, ממש עף באוויר, לפני שנחת על הרצפה.
הכול מסביבו היה זכוכיות מנותצות. ממש הכול. זה נצץ כמו כדור דיסקו, כאילו כיסו את המדרחוב באבקת קסמים. ואז האבקה הנוצצת התמלאה בדם.
באוזניים השקט המוחלט התחלף בצפצוף אחיד, כמו צליל של טלפון מנותק, קבוע. הוא הביט למטה וראה שכל הבגדים שלו דבוקים לעור, ספוגים בדם. זה הבהיל אותו מאוד. טלי לא העזה לשאול אותו אם הוא בכה. היא משערת שכן. אחר כך, כשמישהו ניגש לבדוק אותו, התברר שזה בכלל לא הדם שלו. הוא לא נפצע.
מאז אותו יום, הוא לא הלך יותר אף פעם עם בגד צמוד, רק בגדים גדולים ורפויים. הייתה גם ככה אז האופנה של מכנסי באגי וחולצות גזורות, אז הוא השתלב בנוף. אבל לטלי הסביר, שהוא לא מסוגל שבגד ייגע לו בעור.
אחרי אותה שיחה, מדי פעם, מכורח המציאות, הייתה מוצאת את עצמה טלי בכל זאת מסתובבת במרכז העיר. באותן פעמים הלכה מהר בלי לעצור, מחכה לרגע שבו היא תעוף, שבו היא תרגיש טעם של דם בפה ("זה טעם של חלודה ובושם," הסביר דודו, "אני לא זוכר איזה סוג בושם, כל פעם שאני בבית מרקחת אני מחפש אותו"). היא נעה בין פחד נורא שזה יקרה לה גם, שהיא תיתפס ברגע הלא נכון, באוטובוס הלא נכון, לבין איזו משיכה מוזרה לכך שזה יקרה, כאילו מדובר באמת באיזה קסם. ולכן, בניגוד לכמה מחברותיה לכיתה, שסיפרו שאם הן רואות ערבי באוטובוס הן מייד יורדות, היא פשוט הייתה נשארת. נשארת ונועצת מבט בכל נוסע ערבי רנדומלי, זקן ושמנמן או צעיר ועייף, מנסה להבין אם הוא נראה כמו אדם לפני מותו, ואיך נראה בעצם אדם כזה. הוא מקנח את האף? היית טורח לקנח את האף אם הייתה עליך חגורת נפץ?
בכיתה י"ב, זמן קצר לפני הבגרויות, היה חודש שקראו לו מרס השחור. ההורים שלה הלכו להפגנה למען השלום, או חידוש המשא ומתן, או משהו נואש כלשהו שיעצור את הזרימה הבלתי פוסקת של הדם. אחרי ההפגנה הם הלכו עם חברים לבית קפה, שקראו לו "מומנט". הם התקשרו אליה, אז בדיוק התחילו להסתובב עם הטלפונים הסלולריים, ושאלו אותה אם היא רוצה טייק אוויי. הם הקריאו לה מנות מהתפריט, והיא ביקשה כריך סלמון מעושן. כשנכנסו לבית, שמעה את קולם מחדרה ויצאה אליהם. היא פרקה את השקית שהביאו על שולחן הקפה בסלון. לפתע שמעו סירנות של אמבולנסים. סירנה אחת, סירנה שנייה, בסירנה השלישית הם הדליקו טלוויזיה. דירתם עמדה על הכביש שהוביל לבית החולים הדסה, ולרוב רצף כזה של סירנות לא היה מקרי.
ואכן, היה משדר חדשות. במשדר ראו רצף של תמונות פיגועים שהיה כבר מוכר עד כדי בחילה; חושך, אנשי מד"א מתרוצצים, תמונות קטועות של אנשים מועמסים לתוך אמבולנסים. אבל אמא של טלי פרצה בצעקה כשראתה בתחתית הדיווח החדשותי את השם של בית הקפה "מומנט", שמו היה מודפס על מפית המונחת על השולחן מולם והכריך שהכינו שם עדיין היה שלם.
הוריה הגיבו בתחילה במין איפוק משונה. בכל זאת, זאת לא הייתה המלחמה הראשונה שלהם. הם ניסו לצלצל לחברים שישבו שם איתם: המילרים, הסילברמנים, השנהבים. אבל הרשתות הסלולריות קרסו. האם יצאו משם בזמן או לא? תמיד בין הרגע שנודע על פיגוע לבין הרגע שמתפרסמים שמות ההרוגים עוברת לפחות חצי יממה שבה אין דבר לעשות, מלבד אולי להעמיד פנים שלא קרה כלום. החדשות הרעות תמיד מוצאות אותך. זוהי דרכן של חדשות רעות. משהבינו שאין מה לעשות, כל אחד מהם בחר להגיב אחרת. אימה שברה דיאטה של כמה שבועות ואכלה עוגת שוקולד כמעט שלמה שהייתה במקרר. אביה פתח את ארון המשקאות, שבו היו כמה בקבוקים מהדיוטי פרי לאורחים, והחל להוריד כוסיות קוניאק אחת אחרי השנייה. הם לא משו מהטלוויזיה ששידרה את אותם ארבעה או חמישה תמונות קצרות של אמבולנסים ללא הפסקה.
המילרים מתו. הסילברמנים יצאו משם, אבל ירדו אחרי כמה שנים מהארץ. השנהבים: האישה הייתה בשירותים וניצלה. הבעל איבד את השמיעה ולא חזר לעצמו, לפי מה שסיפרה אמא של טלי. בעצם גם היא נעשתה אחרת, חסרת שלווה.
כשעמדו לצאת למסיבת הסיום של טלי, אימה השמיעה בסלון את השיר "עוף גוזל" ובכתה. אביה גער בה שתפסיק עם השמאלץ. הוא העמיד את טלי מול החלון, עם הפנים לשקיעה, כדי לצלם אותה בשמלה השחורה הצמודה שהשאילה מחברה עבור הטקס.
"באמת נהיית אישה צעירה," מלמל.
"גם אתה בוכה! צבוע!" צעקה עליו טלי.
"רק לרגע," חייך ומחה את זווית עינו.
