מֹאזְנַיִם

מה יונה עשתה היום / אחינעם קפון

בימי שלישי יונה הולכת למספרה, ומכיוון שהיום יום שלישי היום היא תלך למספרה.

  יונה קנתה במעדנייה מול הבית פרחים ובקבוק יין שהמוכר המליץ עליו. היא הגיעה טרם שעות הפתיחה אבל הם מכירים אותה והיא משלמת במזומן. בתשע כבר חיכתה לבת שלה מתחת לבניין. כשהמכונית האדומה הנמוכה מדי הגיעה, הבת שלה נזפה בה – "למה את מחכה למטה, אמא, אמרתי לך שאני אתקשר ואין לי בעיה לחכות." יונה אמרה לה "עזבי, נו עזבי, אני איטית," ומסרה לה את השקית. הבת שלה הציצה "מה זה? אוי אמא לא היית צריכה." יונה אמרה "יום הולדת שמח" והבת שלה רכנה לנשיקת לחי אווירית, יונה לא אוהבת שנוגעים לה במייקאפ. "גם יין, גם מסעדה בערב, אני מרגישה ממש מפונקת, תאמיני לי. תודה תודה. איזה יופי. אתמול הלכנו כל החברות לטיול פשוט מקסים, איזה יום יפה היה אתמול, נכון, אמא? יצאת קצת? לקחנו מדריך ליד הכנרת –" היא כלכלנית בעלת שם, הבת שלה, אבל בשנים האחרונות מדברת עם יונה בקול רם ובנוירוטיות עליזה ועם ה"נכון, אמא?" הזה שלה משובץ בנדיבות. מה אפשר לעשות.

  יונה הסתכלה על צדודית בתה הנוהגת. היום הוא יום ההולדת השישים שלה. יש לה בת בת שישים. בת שישים. היא העבירה את המילים האלה מיד ליד, בחנה אותן, נסתה למצוא בהן היגיון. הזמן אכן עובר. אם הייתה פוגשת אותה ברחוב, בקונצרט, במעדנייה, הייתה חושבת "זאת אישה זקנה. אישה זקנה ולא מטופחת". אבל היא בתה, ואם היא זקנה ככה – "אולי תקבעי פגישה אצל הרופא שלי?" הבת שלה השתתקה. יונה הוסיפה "אני אשלם. שירים לך את העפעפיים."

  אחר כך כשהבת שלה תחזור הביתה היא תספר את זה לבעלה בקול גבוה של התבדחות: "אתה לא מאמין מה אמא שלי אמרה לי," והוא ינשק אותה וילטף אותה ויאמר לה "היא משוגעת נו, היא מאבדת את זה." והבת תהנהן ותאמר "אני רגילה, אתה יודע שאני רגילה, הכול בסדר. סתם סיפרתי." אבל לפני ארוחת הערב במסעדה, אחרי שתתקלח, תמרח את הקרם היקר שאמא שלה קנתה לה בשנה שעברה. היא תמתח מעלה את העפעפיים והגבות ותציץ על עצמה. אף פעם לא הרגישה יפה כמו אמא שלה. היא לא תתעכב על זה עכשיו.

  אבל זה בערב. עתה, שעת בוקר, החנתה הבת את המכונית מחוץ לסלון היופי בבת ים. היא חיכתה במכונית, עשתה שיחות עבודה או קראה ספר חדש או מאיפה יונה יודעת מה היא עושה, ויונה נכנסה לבדה. מישהי המתינה על הספה לפניה אבל בעלת המקום פנתה אל היושבת ואמרה "כמה דקות", וליוותה את יונה לחפיפה. "מה שלומך יונהמה חדש הפן נשמר מצוין, אני מכינה לך תה, שבי שבי." יונה הייתה מרוצה מאוד מהקדימות, מקומות כאלה מחזיקים בזכות נשים כמוה, וטוב מאוד שמתייחסים אליה כמו למלכה. בעלת המקום נתנה לה יד ויונה נעזרה בה להתיישב. "יש לנו מישהי חדשה פה בחפיפה, היא תטפל בך." יונה שאלה "מה זאת אומרת? מה קרה?" "נסעה לבן שלה בשיקגו זאתי." עוד לפני שהספיקה לבטא כראוי את מורת הרוח מחוסר הנימוס של החופפת שלה, שחלפה והלכה לה בלי להיפרד, בעלת המקום הגישה אותה לידיה של צעירונת בת ארבעים. הרבה חופפים עברו על ראשה של יונה. וכמה חשובה היא לבעלת המקום? פעם התלוננה על אחת, חיילת משוחררת, שמשכה את השיער חזק מדי ולא הקפידה על טמפרטורה נכונה, ויותר יונה לא ראתה אותה שם. את האחרונה חיבבה, הייתה ערבייה מנומסת עם ידיים גסות שחפפה באופן ענייני. יונה הקפידה לתת לה טיפ ופעם אפילו הביאה לה שק של בגדים משומשים. חשוב להיות נחמדים לערבים. יונה תמיד הייתה ליברלית, ולנכד שלה יש אפילו חברה מזרחית. אבל מה זה עוזר לה, "ככה הולכת. מה את אומרת. חמש שנים הייתה פה, יכלה לומר משהו בשבוע שעבר…" היא מלמלה בכל זאת. מחאה מסוימת חייבת להתקיים. החדשה חייכה אליה אילמת. הסובייטיות הייתה מרוחה לה על כל הפנים ויונה תהתה אם היא מבינה אותה בכלל. הסבים והסבתות של יונה היו מברית המועצות וגם אמא שלה, אבל יונה סירבה ללמוד את השפה, שעשתה לה בפה טעם של עלבון וחולשה, גב כפוף, מבט בוז וסיגריות בשרשרת. הסובייטית הדריכה את יונה בנגיעה להישען מעט קדימה שתוכל לפרוש על כתפיה מגבת. היא הרימה ביד אחת את הקצוות הבלונדינים על עורפה של יונה, פרשה את המגבת, והעבירה את שתי ידיה על כתפיה של יונה, מהפנים החוצה, לוודא עליהם את הפרישה. יונה הרגישה צמרור עולה לה מהשכמות אל קצה הראש. ידיים רכות יש לחדשה. היא משכה בעדינות את יונה להישענות אחורה. "אודובנה?" שאלה ברוסית. מה היא מדברת איתה ברוסית עכשיו. היא לא תענה לה. "זה אוקיי?" ניסתה החדשה. "אוקיי, אוקיי," יונה חתכה. יונה שמעה את המים נפתחים ואת החדשה מוודאת את הטמפרטורה. היא הביטה חתומה בפינת התקרה שלה, קצה תמונה, אור צהבהב וטיח מתקלף. מים חמים עלו על ראשה. ביד אחת החזיקה החדשה את הברז ואת היד השנייה העבירה על שערה של יונה, פרמה קשרים עדינים בזהירות של מישהי שיודעת שבגיל של יונה צריך לשמור על כל שערה. מקצוענית, מצוין. יונה עצמה את העיניים. השבוע נשטף ממנה בגלים רכים. החדשה הניחה את הברז, ומילאה את ידיה בשמפו בריח לבנדר. היא העבירה את הידיים הריחניות תחת המים החמים לרגע, כך שכשהשמפו בא במגע עם יונה היה גם הוא חמים. החדשה לשה את ראשה בתנועות מעגליות, הגיעה גם אל אוזניה ואל העורף. חזרה באצבעותיה אל המפרקת ועברה בהקפדה מלמטה למעלה. פתאום יונה הרגישה את עצמה מתרוקנת. האור הצהבהב היה בפנים עפעפיה כמו שמש, פטפוטים ורדיו עברי התערפלו סביבה, התיישבו בין תנוכיה למאחורי אוזנה. פיה נפער קלות. ראשה התמסר מלוא כובדו אל הידיים הסובייטיות, שהטו אותו אחורה. החדשה הגירה את השמפו והמים, חצצה בהקפדה עם יד אחת שלא ייכנסו לעיניים, ועברה למרכך. סרקה עם עשר אצבעות את השיער אחורה. ושוב פרעה במתינות ושוב ליטפה אותו אחורה. לאט, בהקפדה. אין מה למהר, היא של יונה עכשיו ויונה שלה. והסומק שהטפיחה יונה על עצמות לחייה יצא מגבולותיו. יונה נמצאת בין ערות לחלום. בין בת ים לפרובנס, שם בעלה והיא בירח דבש. הם על החוף, יש עור אדמדם ובירה קרה. אצבעות בעלה על העורף שלה, קושרות מחדש את חזיית בגד הים. הוא מסיים ואוחז בכתפיה ושפתיו נצמדות אל צווארה. בבת ים יצאה ליונה אנחה.

  יונה פקחה את העיניים, מבוהלת. ניסתה לקום אבל הסובייטית עצרה אותה בתנועה יחידה. היא בדיוק סיימה לשטוף את הראש, לא הבחינה או עשתה כאילו לא הבחינה בקול שיצא מיונה. באצילות, רק השעינה אותה מעט קדימה, ארזה את שערה במגבת ותחבה את הקצה פנימה שלא ייפרם. ושוב וידאה את המגבת, העבירה את ידה על הראש העטוף ונגעה בשתי כתפיה של יונה, מסמנת ש"ס י י מ נ ו?" הגיעה בעלת המקום ועזרה ליונה לקום. "בואי, התה מחכה לך."

  בזמן הפן יונה החזיקה מגזין פתוח על ברכיה. מולה ההורוסקופ אבל הפעם לא הצליחה לקרוא. משולי תודעתה התפשטו וכיסו את עיניה שדות הלבנדר הסגולים של הפרובנס ותחושת החופש שהייתה אז. יונה לא נוטה להעלאת זיכרונות, לא עם אחרים ולא עם עצמה. אין מה להתעסק בעבר וטרחנות היא לא דבר מחמיא. שנים לא חשבה על ירח הדבש. אפילו לא ידעה שהיא זוכרת. אבל הנה. נזכרה למשל שלבעלה היו משקפי שמש גדולים מדי שהחליקו לו מהאף כל הטיול, והיא הזהירה אותו שבסוף הם ייפלו וישברו, וזה באמת מה שקרה והוא צחק ויונה אמרה שנו באמת, חבל. סתם רגע.

  לפני שיצאה, עם בלונד ומעט נפח למעלה שממסגר כמו שצריך, אמרה לבעלת המקום "רק רגע" וחזרה אל החופפת. היא הרגישה כמו יונה הצעירה שניגשת לגבר צעיר. יונה הכריזה "סליחה!" ודחפה לידיים שלה שטר של חמישים.

*

בשעות הצהריים יונה מנקה. צריך להתייחס לבית כמו שאישה צריכה להתייחס לעצמה – כאילו אורח לא צפוי עתיד לדפוק בדלת. את הטלוויזיה יונה אף פעם לא מכבה, רק כשאורחים בסוף כן מגיעים. הפטפוטים עוזרים לה להשאר מעודכנת, להבין על מה מדברים בשולחן המשפחתי. היא שואבת את השטיח ומתפיחה מחדש את הכריות בסלון. כשבעלה מת עודדו אותה רבים, גם בתה, לעבור לבית אחר. גם קטן יותר, גם שתהיה לה התחלה חדשה. היא הייתה אז רק בשנות החמישים לחייה, החיים נמשכים. יונה חישבה את השנה המדויקת – הוא נפטר לפני שלושים ושש שנה, היא הייתה בת חמישים ושתיים אז. שלושים ושש שנה הם חיים שלמים. אדם נולד וגדל לאדם מבוגר בשלושים ושש שנים. יונה חשבה על כל הדברים שעברו עליה מגיל אפס ועד שלושים ושש – הייתה יונה התינוקת, ינקה מאימה לא נעים, למדה ללכת, שחתה בבריכה, קיבלה מחזור, לא סיפרה לאמא שלה שלא שאלה, הייתה מחוזרת, סירבה לומר להורים לאן היא הולכת, התנשקה עם בנים בירושלים, ישבה בשיעור, לימודי הסיעוד, הכירה את בעלה בגלידרייה, והוא קנה לה וביקש את הכתובת. היא לא התכוונה להתמסד אז, יונה כאמור תמיד הייתה ליברלית, אבל הוא היה כל כך מתוק ועקשן שמה היא יכלה לעשות. החתונה בחצר של דודיו במושב, החופשה בפרובנס שרק הוריו שילמו עליה. הפעם הראשונה ששכבה. סקס די מהיר כבר אז ותמיד, הוא רצה שתעזור לו להבין איך לרצות אותה אבל יונה אמרה שיפסיק היא לא מעוניינת לדבר על דברים כאלה והכול בסדר. דירתם הראשונה, העבודה כאחות שלא סבלה והפסיקה. ההפלות שהיו, כמה היו? ובסוף בתה, שגם אחרי שנולדה פחדה שתפיל אותה. הגוף שלה שהביך אותה אחרי הלידה, לא רצתה שבעלה יראה אותה ככה והוא שניסה להחמיא. הניסיונות לילד שני, הוויתור. שערת שיבה ראשונה, התחילה לצבוע, היו הרבה דיאטות, חופשות משפחתיות, אבא שלה מת. אמא שלה נעדרת מחייה. כשיונה הייתה בת שלושים ושש כבר הרגישה כל כך גדולה, חיים שלמים מאחוריה. ועכשיו, אם שנת האפס היא כשבעלה מת, והיום היא בת שלושים ושש לאלמנות – מה קרה מאז? מה היה בעל משמעות? בתה התחתנה ונולד לה בן. יונה תהתה פתאום למה רק אחד, ואם לבת שלה גם היו בעיות. היא שאלה אותה פעם? היא מניחה שכן. בטח שאלה ושכחה. בכל אופן, אלה דברים שקשורים לחיים של בתה ולא אליה, מה יונה יכולה לנעוץ בשלושים ושש השנים שחלפו אצלה. מוות של קרובים וכאבי גב? היו לה מחזרים, ואחד במיוחד, אבל יונה סירבה לכל היקשרות, בקושי של גוף אז בטח של חיים. אולי עשרים שנה לא הייתה עם גבר ולא הייתה עם עצמה. יונה חתמה – בלאי. זה מה שהיה בשלושים ושש השנים האחרונות. היא הגבירה את הטלוויזיה והעבירה את הסמרטוט על שולחן האוכל בתנועות חזקות.

*

במסעדה הרועשת מדי בערב נפגשו היא, ובתה, וחתנה המקריח, והנכד שלה היפה וחברתו המזרחית. החברה מזגה יין לכולם, ויונה הסתכלה על ציפורניה הכסוסות. כל כך חבל שידיים צעירות נראות ככה, אכולות ולא מושכות (אבל אני לא נעלבת. היא צודקת, וכבר הרבה זמן שאני מנסה להפסיק).

  יונה חשבה – בידיים האלה נוגעת החברה בנכדה היפה? מעבירה את אצבעותיה הפצועות על שערו, על עורפו, על שכמותיו? וחתנה המקריח ואצבעותיו הארוכות? פורמות את שערותיה של בתה? בתנועות מעגליות לש את ראשה? הראש שיונה, בעצם, הכירה מקרוב. שעברה עליו עם מסרק, סידרה את השיער המתולתל העבה לשביל באמצע, ומשכה אותו אחורה לצמה. הבת שלה ייללה שזה כואב לה ויונה אמרה לה שתתגבר. בגיל שבע עשרה הבת חזרה יום אחד עם שיער קצוץ, הסתגרה בחדר ובכתה. השיחה בשולחן סבבה סביב מאמר פוליטי בנוגע לחקיקות העכשוויות של הממשלה, והנכד סער ואמר – בעיקר לחברתו המזרחית – שרילוקיישן זה כבר לא פריביליגיה אלא הכרח. יונה שמעה רק בערך ואף אחד לא עצר את השיחה. פתאום לא היה דבר שרצתה יותר מאשר שבתה תפנה אליה עם ה"נכון, אמא?" שלה. רצון דחוף, כמו עצם קיומה תלוי בו. אבל נראה היה שבתה מתעלמת ממנה במופגן. יונה הקשיבה לה נותנת זווית כלכלית למצב. כמה רהוטה היא, הבת שיצאה לה. כמה חדה. רק שתגיד לה. שתגיד לה "נכון, אמא?" ויונה תוכל לענות לה "נכון, נכון בתי."

  אחרי הקינוח והזיקוק ואחרי הוויכוח על החשבון והאל תעליבו אותי, עמדו כולם ברחוב וחיכו עם יונה למונית. כשהגיעה, רכנו אליה כל אחד בתורו, נתנו נשיקה אווירית והודו לה על הארוחה. כשהתכופפה אליה בתה, יונה פתאום אחזה בכתפיה ובתנועה מנסה חיבקה אותה אליה. מייקאפ וקרם יקר נצמדים זה לזה. הבת נבוכה טפחה לה על הכתף, אמרה לה "או־ווה, במה זכיתי" והציצה אל בעלה. אל מול הטפיחות של בתה החזירה גם יונה בטפיחות, ולרגע החליפו השתיים טפיחות נמרצות אחת על גב השנייה, עד שהבת אמרה "טוב, טוב, אמא, אנחנו באמצע הכביש" והתנתקה והעבירה משקל מרגל לרגל. יונה מלמלה "ומה יעשה לי, ידרוס אותי? שידרוס, אני מחכה לזה," ובתה מלמלה "ולמות ביום הולדת שישים שלי, טוב זה מתאים לך," והן הקפידו לא להביט זו בעיני זו, גם כשהנכד סגר אחרי יונה את דלת המונית וכולם נופפו. בכל זאת, יסכימו כולם אחר כך בדרך הביתה, היה שם חיבוק.

*

במיטה, תסרוקתה שמורה בכובע השינה, השמיכה מכסה את צווארה, יונה בהתה בתוכנית שידוכים. השינה רחוקה ממנה והיא משועממת. מה תעשה? פתאום רצתה לחזור לפרובנס. למה שלא. יונה ניסתה להתרכז בעורף, אבל האור החזק לא עזר לדמיון. יונה גיששה אחר השלט וכיבתה את הטלוויזיה. החדר הפך חשוך ושקט. כמה זמן לא הלכה לישון ככה. היא ניסתה לא לפחד, לקבל את הצללים, את קול נשימותיה. היא עצמה את עיניה, ניסתה להתרוקן. היא חשבה על החופפת. על ידיה הרכות, על מגעה הבטוח. בשבוע הבא תשאל איך קוראים לה, תיזכר איך אומרים ברוסית "מה שלומך" ו"היה טוב" ו"תודה". היא נשכבה על צידה כמו עובר. אצבעות רפאים. אצבעות רפאים החלו עוברות על ראשה, על גבה, לחייה. על חזה, ובטנה, על ירכיה. קול של גלים צף ועולה בה. יונה נרדמה.