דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

לשמור על קשר

נוית בראל

בשנה האחרונה אנחנו קוראים על קצות האצבעות, כאילו נכנסנו בלא שהוזמנו, דרך דלת שהושארה פתוחה, אל חדר מתים. אנחנו קוראים סיפורים מתוך ארונות קבורה, אנחנו קוראים שירים מכחילים על אלונקות ברזל. אנחנו מכופפים את הצוואר, אנחנו משפילים את המבט, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מתפללים, אבל קשה לנו לאסוף את מחשבותינו. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קפא בזמן. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קשור ליום אחד. מילים ספוגות באור ניאון מסנוור עד כדי חרדה, מילים מסורבלות, דרוכות, בריח כבד של אימה וחוסר השלמה. מירנדה ב"הסערה" לשייקספיר אומרת לאביה "הסיפור שלך יכול לרפא חירשוּת". בשנה האחרונה הכרנו כמה סיפורים כאלה, זועקים אל כל אוזן, שאפילו אם חשבנו שלא יכולנו לשמוע, שמענו. שאפילו אם רצינו שלא לשמוע, שמענו. אלה לא נכתבו עדיין, גם לא במפחיד שבספרים. "אני והעצמי הבוכֶה שלי", עונה לה פרוספרו, שגילה לה את חייו.

   בשנה האחרונה אנחנו קוראים ספרות כמו שקוראים קדיש. גדלות המילים ומתקדשות. אנחנו קוראים ועונים אמן. בעולם שבראה סופרת כרצונה, ומשוררת המליכה מלכותה, והספרות הצמיחה ישועה. אנחנו קוראים ועונים אמן. בחייהם של ישראלים אבודים ומפוחדים ובימיהם של ישראלים מתאחדים ומודים. אנחנו קוראים ועונים אמן.

   הספרייה העירונית באשקלון, בשכונה שבה גדלתי, נחלקה לשני מחוזות. ימין ושמאל. צידהּ השמאלי היה צבעוני ורוחש לחישות וצחקוקים מושתקים. הילדים הוזמנו למצוא שם את מה שחיכה להם. אני הרגשתי שעליי למהר ולמצוא את הספר שאני צריכה, לפני שמישהי אחרת תיקח אותו. תמיד חרדתי ותמיד הצלחתי. בצדה הימני המחלקה שלא לילדים. ספרים אפורים, עבים, בריח עבר, עטופים בניילון כמו מטריות מקופלות שמחכות ליום פקודה. לפעמים נכנס ילד ופנה ימינה. לא, לא. הוא ננשף משם בווליום נמוך, כאילו העיר שלא במתכוון את אבא שלו מן השינה, אל החלק העמוס. ביום אחד, מה שלא היה לילדים, היה בשבילי. הספרים שלא לילדים עצרו בשבילי את הזמן. הם העלו באוב עבורי עולם, בני אדם, מצב של בני אדם בעולם.

   בסיפור "אוולין" של ג'יימס ג'ויס נזכרת מיס היל בקולה של אמה המסכנה, ששבה ואמרה בעיקשות, שנראתה לה מטופשת: "סוף לייסורים". היא אמרה את זה בלשון גאלית־אירית, ובשפה הזאת שתי המילים חורזות. הזיכרון הזה הקפיץ אותה על רגליה. "לברוח! היא חייבת לברוח!" היא רוצה לחיות. למה שתהיה אומללה? זכותה להיות מאושרת. אני זוכרת את המשפט "פעמון הצטלצל על ליבה". לא שכחתי את השיר הזה שבאמצע הסיפור. ניסוח מדוד וישיר בה־בעת. קולות בלתי נשמעים של דופק הולם ושל לחישות רחוקות. את פרטי הסיפור שכחתי, אבל הפעמון מצטלצל על ליבי מאז בכל פעם מחדש. אני מזהה את הפעמון הזה, אני פוגשת בו בשנה האחרונה שוב ושוב.

   ברחובות נשמעים משפטים קטועים. על גבי מסכים מדברים אנשים במהירות, ביעילות, כאילו הם מקריינים משחק. העולם משעין מרפקיו על הברכיים ומקפל בתוכם את הראש. העולם מבקש מאיתנו לספור את פעימות הרקות שלנו. אנחנו חיים זיכרונות שלא היו לנו. דלתות של תאים נפתחות. אורות אפורים של עינוי. מלמולים בלתי פוסקים מתוך סיוט. ספרות חייבת לעמוד במשימה הרצינית, הבלתי מנומסת, של החיים. שירים חייבים לארוג ביד מיומנת את חוטי הנוּל, למתוח את השתי כדי להקל על קשירת הערב. להציג בפנינו, המתהלכים בחדרי המגורים על גבי רצפות חשופות, את הצד הפנימי. אנחנו שוכחים שמות של משוררים, לא משנה לנו איך קוראים להם, אנחנו זוכרים שורות שהדגשנו. זכרנו שהסיפורים עמוסים לעייפה באנושיות. זכרנו את השמירוֹת של הספרים, מערכת ההגנה הפעילה שלנו, סיפורים מקיפים אותנו במילות מגן ואנחנו יודעים שאין לנו אויבים. זכרנו את עקימת שפתיהם של המשוררים, שרוב האמונה אינה שלמה, שרוב הערים אינן קודש. קראנו כדי להכיר, קראנו כדי להתמצא. עכשיו אנחנו קוראים ספרות כדי לשמור על קשר. עם האנושי, עם פגמיו, עם שותפינו לפגמים ולאנושיות.

   כל ספר, ישן ככל שיהיה, למן התנ"ך ועד ספר שירה חדש, כמו קשור רק לעכשיו, כמו מתייחס רק למצב, כמו אומר לנו משהו שאנחנו כופים עליו לומר. לספר השירה של סיון בסקין קוראים "אנחנו, חסרי המולדת". זהו ספר שממיר אדמה במילה, זהו ספר של חוכמה שלפני, שתוך כדי ושלאחר מעשה. "ברחובות ובוורידינו,/ החמצן כמעט איננו". בסקין כותבת בקצב של ריצה אל המקלט. היא ממשיכה. "הגרון חסום באבן,/ אף אחד לא נושם". בסקין מגלה בשירהּ "זורם" את הסוד הכמוס של ערות היתר, הסוד שכולנו מכירים ומחרישים, של חוסר היכולת להניח ראש, לבטוח, לישון. "מהים עד הירדן איש לא ישן". אני קוראת בשיריה של בסקין כמו מוצאת באמצע רחוב זר, הומה, מחריד, את פניה של בת לווייתי, כדי להרגיע. גבותיי נאספות, ואז מוחלק המצח שוב. בסקין מדברת איתנו בלשון משותפת, כאילו אנחנו חברות באותה כנופיה. "בתחילה היינו פרעה שלא ידע את יוסף,/ שיכורים מבורות ומכוח, ובמילה אחת – נעורים,/ וחשבנו שאנחנו יודעים את סוד לדתנו, את עיר/ תשוקתנו, את שפת לשוננו, את רוק לסתותינו,/ את חום השיער על עורנו. ורצינו רק להחזיק/ ולא לשחרר את מי שתפסנו אל בין הזרועות". מהלך החיים שבסקין מתחקה אחריהם הוא מהלך שאנחנו מזהים, לאחור. כשהיא כותבת על נעורים בלי הכיר את הדור הקודם, את טעויותיו ואת מלחמותיו, היא כותבת על נעורינו. "ואחר כך היינו יוסף שאותו לא ידעו,/ יוסף שנשכח, אך איננו שוכח דבר,/ שסוד לידתו נחשף לעיניו בהילוך לאחור שאיננו נגמר:/ עיר אחת, ואחת שקדמה לה, וזו שעומדת, וזו שחרבה". בסקין יודעת על אודות לידתה של שפה חדשה, על אודות גוויעתה האפשרית של שפת האם, ועל אודות אהבה תובענית, שמכריחה אותנו להניח לאהובים שלנו לעזוב. "החופש מתחיל במקום שבו אנחנו יודעים,/ אך אותנו כבר איש לא יודע, כמו עיר שהייתה". אלה הן מילים של חירות. למה הן כל כך עצובות? זהו נוסח אהבה, למה הוא כל כך ייאוש?

   "ובאמצע היה רק רגע קצר של קריאת חלומות", בסקין מסיימת את השיר ברגע הזה. יוסף הבן האחר, המהגר המוצלח, שהופקר אלי גלות והגיע לארמון, והיה המשביר והפרשן, שנתן משמעות למטפורות, הבהיר מהן שיבולים ומהן פרות, מוצג כאן לא כפותר, אלא כקורא, שחלומות הן "משהו לקרוא" עבורו. "ואחרי שקראנו מספיק חלומות, ידענו שנאבד, שניפול/ כמו טיפה בתוך ים, לא כמו מים בחול". אולי בסקין כתבה אנחנו אחר, אבל עכשיו אנחנו במצב. ובמצב יש לנו בשירים אנחנו אחד. נכבשו השירים כמו אדמת מלחמה.

   בין היות פרעה שלא ידע את יוסף, ובין היות יוסף שנשכח, היה רגע אחד קצר של קריאת חלומות. כשמגיעים לרוויה בקריאה, טוענת המשוררת, אובדים. בתלמוד ישנו לשון ברכת "המפיל" לפני השינה "יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתשכיביני לשלום ותעמידיני לחיים טובים ולשלום … ואל יבהלוני רעיוניי וחלומות רעים והרהורים רעים, ותהי מיטתי שלמה לפניך והאר עיניי פן אישן המוות". החלום הטוב, האופטימי, הוא חלום השלום, חלום של ערוּת בחיים טובים, ואילו החלום הרע, כמו גם הרעיון המבהיל, מרסק את המיטה, מאפיל את העיניים. החלום הרע כולו מוות.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp