מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

לשכוח את נטליה / יונתן שגיב

 

אני כבר לא זוכר ספרים שאני קורא. או אולי יותר נכון יהיה לומר שלאחר סיומם, נטבע כיום בזיכרוני חותם חלקי של קריאתם. אני בהחלט יכול לומר אם אהבתי אותם או לא. אוכל גם לתאר את הדמויות הראשיות, לספר קצת על הפתיחה והסיום, לסכם מה היו להבנתי התמות העיקריות שהטקסט התעסק בהן ואם השפה הרשימה אותי, אך לרוב כל אלו יירשמו בזיכרוני כראשי פרקים, כותרות ללא תכנים. אם אמליץ על ספר שסיימתי לקרוא לפני כמה חודשים איאלץ להסתפק באמירה כללית שלא אוכל לגבות בפרטים.

          לפעמים עצוב לי על הזיכרון המשובש שלי ועל פגימותו שנדמה לי שרק הולכת ונפערת עם הזמן. אומנם כמו בילדותי, לרוב אני עדיין קורא עבור ההנאה הטהורה של העלילה והאושר הנובע מגילוי של עולם הטמון בתוך דפי ספר אחד, אבל מאז הילדות התפיסה שלי את חשיבות מעשה הקריאה בכל זאת התפתחה מעבר להגדרתה כהנאה בלבד. ״סיפורים הם מכונות שמאפשרות לנו לחשוב,״ אמר חוקר הספרות איי. איי. ריצ'רדס וסיכם במשפט אחד כיצד מעשה הקריאה מטמיע בנו דעות ותובנות, מכונן את התודעה שלנו ואת תפיסת עולמנו, מאפשר לנו להבין את חיינו באמצעות הסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. לעיתים, כשאינני זוכר ואינני יכול לנסח ברהיטות מה אהבתי בספר או מה היה בו משמעותי עבורי, אני פוחד שאני מאבד לא רק את הספרים שקראתי אלא גם חלקים מעצמי, מאבד את היכולת לזכור, לדעת ולהבין את העולם ואת מיקומי בתוכו.

אלא שהשִכחה, אני מזכיר לעצמי כדי להתעודד, אינה חייבת להיות כרוכה באובדן. "אני קורא בדיוק בגלל שאני שוכח," כתב רולאן בארת, וזה עוד משפט קצר וחכם שאני מתאמץ לא לשכוח. אני מזכיר לעצמי שעבור בארת, הקריאה היא תהליך שמעודד ריבוי משמעויות של הטקסט, ועל כן שכחה של ספר שקראנו הופכת דווקא לחלק מהותי וחיובי מתהליך הפרשנות. השכחה קוראת לנו לקרוא שוב, לחשוב שוב, להבין את המשמעויות שעולות מהטקסט שאנחנו קוראים עכשיו כמתחלפות וזמניות, כתלויות במקום ובזמן שבו קראנו ספר מסוים. במקום פרשנות אחת ומוחלטת של הטקסט עם סיום הקריאה ומעבר הלאה לספר הבא, כל קריאה חדשה באותו טקסט הופכת לגילוי מחדש.

הסיבה המרכזית שאני בכלל כותב כאן בשבח השכחה של בארת נעוצה בפרויקט שהתחלתי בו השנה: קריאה מחודשת בכל כתביה של נטליה גינצבורג אהובתי האחת והיחידה. כבר זמן רב מטרידה אותי העובדה שלמרות שאני מצהיר שוב ושוב כי נטליה גינצבורג היא הסופרת החשובה ביותר בחיי, אינני זוכר כיום באמת את העלילות והדמויות של ספריה. הפער הזה בין אהבתי לנטליה לבין זיכרון הספרים המתפוגג בתודעתי הוא שהניע אותי השנה לקרוא מחדש את כל ספריה שתורגמו לעברית. רציתי לראות אם אהבתי עומדת במבחן הזמן או אם הפכה להצהרה ריקה. באופן בארתיאני גיליתי לשמחתי כי לא רק שמעלותיה של גינצבורג כפי שזכרתי אותן בהקו מייד לנגד עיניי, אלא שהקריאה המחודשת גרמה לי לגלות בספריה פנים אחרות ומפתיעות. יותר מכך, הקריאה בצדדים אחרים, אלו שאולי גיליתי רק עכשיו, הובילה אותי להתנסות בסוג קריאה שמעולם לא חוויתי בעבר, אופן קריאה שהפך כה משמעותי עבורי השנה עד שכיניתי אותו ביני לבין עצמי "קריאה קווירית בדיעבד". אנסה להסביר את כוונתי בטביעת המונח הזה באמצעות תיאור הפער בין הזיכרונות מהקריאה הראשונית שלי בגינצבורג לבין הקריאה החוזרת בה בתקופה האחרונה.

כשהתחלתי לקרוא את גינצבורג הייתי בן 17. באותה עת, חשבתי (הרגשתי? האמנתי? ממש חשתי?) שאני נמשך לבנות ככל שאר חבריי לשכבה. מאותה תקופה ומאותן קריאות ראשונות בספריה אני זוכר כמה דברים. אני זוכר לדוגמה איך התרגשתי אז מבחירתה בז'אנר של רומן המכתבים. עד כמה צורת הכתיבה הזאת נחרתה בי מאז כאינטימית, מלנכולית ורומנטית, כשרטוט עמוק וחשוף של המגע המתמשך אך תמיד גם מקוטע בין גיבוריה. אני זוכר גם עד כמה השפה של גינצבורג חבטה בי בפעם הראשונה שקראתי אותה. מעולם לא קראתי מישהו שכתב כמוה. בשפה חסכונית, ישירה, כנה ויבשה, שלפתע פורעת ונפרעת בדימוי מטלטל, באבחנה משעשעת, או בסיכום קצר שמצליף בך באלימותו, ברגישותו או באבחנתו החדה. גם מהבוטות והעדינות של דמויותיה התרשמתי עמוקות. איך הן משתוקקות זו לזו, כואבות את ההיעדר הנוצר לאחר מריבה, פרידה או מוות אבל גם, באופן משעשע ועצוב כאחד, מברכות עליו.

          ואומנם את הרשמים הללו דווקא זכרתי כשהתחלתי בשנה האחרונה לקרוא מחדש את כל כתביה, אך מה שלחלוטין תפס אותי לא מוכן היה האופן שבו כתיבתה יכולה להיקרא כיצירה קווירית. עד כמה גינצבורג מתעסקת בספריה בזהות הומואית, בפירוק של מוסד המשפחה, בהרס של זוגיות הטרוסקסואלית, וכתוצאה מכך גם בביסוס מבנים רגשיים ומיניים חלופיים. "מיקלה שלי", "העיר והבית", "ולנטינו" – כולם, כך גיליתי עכשיו בקריאה החוזרת ­– שמים במרכזם דמויות של הומואים (ואיזה הומואים! אנרכיסטים, פוליטיים, אנוכיים, כריזמטיים ופגומים); כולם מדגישים יחסים מעורערים בין אבות ואמהות שמסרבים לתפקידם ההורי ומותירים את עצמם ואת ילדיהם כלוויינים שחגים לבדם בעולם; עוקבים אחר בגידות של זוגות שהופכים לחיים בשלישיות, רביעיות ואז חוזרים לפעמים לחיים בזוגיות של פשרה או בבדידות מזהרת. לצד התמקדותה של גינצבורג בתהליכים אישיים וחברתיים אלה, ספריה משרטטים גם את הקמתן של משפחות אלטרנטיביות על ידי הומואים, ביסקסואלים ונשים, ומתארים קשרים משפחתיים שמתבססים על יחסי הורות שאינם בהכרח ביולוגיים. כל זאת עשרות שנים לפני שמושג כמו הורות משותפת נחשב או נהגה. כך לדוגמה ב"העיר והבית" (1984) עזיבתו לאמריקה של ג'וזפה, שהיה אב מנוכר לבנו אלבריקו לצד התפרקות הנישואים הפתוחים של פיירו ולוקרציה (שניהלה רומן רב שנים עם ג'וזפה) – מובילה ליצירת תא משפחתי קווירי המונה את אלבריקו, מאהבו סלוואטורה, ונאדיה שיולדת בביתם המשותף את בתה ג'ורג'ינה. דווקא במבנה משפחתי חדש ואלטרנטיבי זה נוצר תיקון לשלל מערכות היחסים השבורות של הורים וילדים שממלאות את הרומן – עם צמיחתה של אהבתו ההורית העזה של אלבריקו לג'ורג'ינה, שביולוגית כלל אינה קשורה אליו. גם ב"ולנטינו" (1987), מתארת המספרת את הנישואים חסרי האהבה של אחיה הגדול, ולנטינו, עם מדלנה המבוגרת ממנו, ואת התפוררות המשפחה כתוצאה מאופיו הטווסי והאגואיסטי, רק כדי לחשוף בסיום הטקסט את הממד הטרגי בדמותו הנרקיסיסטית – עם הגילוי כי הפעם היחידה שוולנטינו כאב את מותו של האחר הייתה כשקיט, מאהבו בסתר, התאבד. 

את התמות והמשמעויות האלו קראתי אצל גינצבורג כאמור רק בשנה האחרונה. אבל אני תוהה: האם קראתי אותן כבר אז, בגיל 17, ופשוט שכחתי? האם לא שמתי לב אליהן כי מוקדי עלילה אחרים משכו את ליבי? האם הדחקתי את המשמעויות האלו כי עוד לא הייתי מוכן להבין בעצמי את ההומואיות שלי? או שאולי נהפוך הוא – האם הטקסטים האלו של גינצבורג זרעו בי כבר אז את הגרעין, או לפחות עזרו לי לעצב מחשבות, נטיות, השקפות עולם ותחושות שבעבעו בי עוד לפני שידעתי על קיומן ואיך לבטאן?

אני מודע לכך שתיאור היחס בין הקריאה הראשונית שלי בגינצבורג בימי התיכון לבין הקריאה הנוכחית מעומעם. הוא נע ללא החלטיות בין זיכרון לשכחה, מערבב בין סיבה לתוצאה, נע על קו התפר בין המודע ללא מודע. נדמה לי שהעמעום הזה הינו מרכיב מהותי במה שאני מכוון אליו כשאני מניח "קריאה קווירית בדיעבד"; בגילוי המאוחר של פנים חדשות בטקסטים אהובים ומוכרים שלא שמת לב אליהן בזמנו, או שפשוט עוד לא יכולת אז להכיל את אחרותם שאולי גם סללה עבורך את אחרותך. לעיתים אני רוצה להפיג את העמעום הזה ולשרטט קו ישר וליניארי בין סיבה לתוצאה, בין קריאה להיעשות, בין זיכרון להוויה – אך זה לא תמיד אפשרי. ובמקום להיכנע לתשוקה להסביר את העולם באמצעות ידע בלתי מוגבל המבוסס על זיכרון, ניתוח ורציונל כול-יכול, אני מזכיר לעצמי, תודות לרולאן בארת ולנטליה גינצבורג, כי הידע של עצמנו ושל העולם הוא תמיד חלקי, וכי דווקא השכחה של מה שאהבנו היא הזדמנות והזמנה לקריאה חוזרת בטקסטים ובעצמנו, המשתנים תמיד עם תנועת הזמן.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp