מֹאזְנַיִם

למה את חושבת שזה מעניין מישהו? / מאיה ערד

 יום ראשון, צהריים עצלים בבית הילדים בקיבוץ. דובר על מה עשינו בשבת. ילדים סיפרו על בילוי בבריכה. טיול בסביבה. טלוויזיה. אני סיפרתי על האורחים שביקרו אצלנו אתמול, סך משפחתו המורחבת של אבי: בן דוד אחד ואשתו, ושני ילדיהם הבוגרים. דיברתי באריכות. נקבתי בשמות האורחים ובמשלח ידם ובשאר פרטים, עד שקטעה אותי אחת הבנות:
  “למה את חושבת שזה מעניין מישהו?״
  הייתה בשאלה, כמובן, מנה גדושה של רשעות ילדית בריאה, שכוונה אל מי שנמצאה בתחתית הסולם החברתי, אבל זיהיתי בה גם תמיהה אמיתית: השואלת ביקשה לדעת מדוע אני חושבת שדבריי הם בעלי עניין למישהו פרט לי.
  השאלה לא עלתה בדעתי עד כה. לא שהנחתי כמובן מאליו שדברי מעניינים. פשוט לא חשבתי על מי שמקשיב לי. דיברתי מתוך צורך להתבטא. מתוך רצון להשמיע דברים. מתוך התענגות על משמע קולי.
  עכשיו נחתה עליי ההכרה: אני לא מדברת בחלל הריק. יש מאזינים, ודבריי אינם מעניינים אותם.
  יותר מארבעים שנה עברו מאז, והשאלה נשארה איתי. בכל מה שכתבתי, מרשימה קצרה ועד רומן, תמיד תהיתי: את באמת חושבת שזה מעניין מישהו? ניסיתי לדמיין את ספרי בעיניה של הקוראת שמרימה אותו מהשידה אחרי יום מעייף, כדי לקרוא קצת לפני השינה. האם תמשיך לקרוא? האם תניח את הספר הצידה? תדחה אותו מעליה?
  נתקלתי, כמובן, בסופרים לא מעטים שהסבירו לי שהכתיבה שלהם נובעת מתוככי נפשם המסוכסכת, עמוקה כמי תהום. הקורא? שאלו בבוז. מי חושב עליו בכלל! הם כותבים את האמת הפנימית וחסרת הפשרות שלהם. רק סופרים מסחריים חושבים על הקורא. בכל מפגש כזה שבתי והודיתי לאותה ילדה נשכחת שלימדה אותי לקח טוב לשארית חיי. ספרות, כמו דיבור, היא דיאלוג. מרחב הקיום שלה הוא בין הכותב לקורא. כתיבה למגירה אינה ספרות. כתיבה שאין לה קוראים אינה ספרות. וכדי שיהיו לספרות קוראים, עליה לעניין אותם.
  אבל לא ידעתי אז, בילדותי, שאהיה סופרת. כל מה שידעתי היה מה שהוטח בי ועם השנים הוטמע בי: אני וסיפוריי לא מעניינים אף אחד. לא בבת אחת הפכתי את עורי, בכל זאת, אהבתי לדבר, אבל בהדרגה, ככל שהתבגרתי, הלכתי ונאלמתי. למדתי לא לספר על עצמי אם לא נשאלתי במפורש, וגם אז להשיב במשורה. אם שאלו אותי מנין משפחתי השבתי שהוריי נולדו בישראל. אם חקרו עוד מהיכן הסבים אמרתי “מזרח אירופה.״ אם ביקשו לדעת מהיכן בדיוק, עניתי “פולין, בהגדרה הרחבה שלה.״ יותר לא יתפסו אותי מפרטת בהנאה שסבא מצד אמא נולד בוורשה הבירה, אבל זה מצד אבא נולד בעיירה שנמצאת היום בתחום פולין אבל אז הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית.
  שנים לאחר מכן, כשחזרתי להעז ולהשמיע קול, הפעם בכתיבה, השקעתי מאמצים רבים כדי להבהיר שהרומנים שלי אינם אוטוביוגרפיים. “רק גרפומנים כותבים על עצמם,״ אומר גיבור ספרי “אמן הסיפור הקצר״, ומוסיף: “לכתוב על עצמך זה כמו למכור כליה.״
  אם דחקו אותי לפינה הסכמתי להודות שספריי נכתבו מתוך היכרות אישית עם עולם האקדמיה, עם זוגיות ארוכת שנים, עם חיים מחוץ לישראל. כשלחצו אותי אל הקיר הואלתי להצהיר שכתיבתי שאבה מתוך חוויות החיים שלי. אבל אוטוביוגרפיה? זה לנרקיסיסטים. או כך תירצתי לעצמי, ובלבד שלא אצטרך לעמוד שוב מול השאלה: למה את חושבת שזה מעניין מישהו?
  התקוממתי בכל פעם שמישהו ניסה לשייך בין הספרים שלי לבין עובדות ביוגרפיות. “אנשים חושבים שהיה לי רומן עם חייל עולה מקנדה!״ התלוננתי לרְוִיאל אחרי שספרי הראשון יצא לאור. “אנשים חושבים שנבוקוב אהב קטינות,״ הוא החזיר לי. “ככה זה. תתרגלי.״
  התרגלתי. בהדרגה העזתי לכתוב על נושאים ודמויות קרובים יותר ויותר לקווי האוטוביוגרפיה שלי. אפילו נהניתי מהמשחק. שיחשבו שזו אני. מה אכפת לי. אני כותבת ספרות, הרי. לא ממואר. ללא ספק ספריי יפילו שעמום על חלק מהקוראים, אבל האחריות לכך תיפול על הסופרת “מאיה ערד״ שחתומה על הספר, לא על האישה מאיה ערד שמפטפטת את קורותיה עד פיהוק.
  לא פעם, כשקראתי ממוארים שמחבריהם פירטו בהם את תולדותיהם, בנוסח “אבי־סבי הגיע לברלין מפינסק בשנות השלושים של המאה שעברה״ (או מלודז׳ לפריז בראשית המאה העשרים, או מספרד למרוקו ב־1492), תהיתי, ביני לבין עצמי: מה, לא הייתה לו, לכותב, בילדותו, איזו איריס פ׳ ששאלה אותו למה הוא חושב שזה מעניין מישהו?
  ובכל זאת, בזמן האחרון תוקפים אותי הרהורים שניים. מה הרווחתי מהבריחה שלי מהביוגרפיה אני יודעת, אבל מה הפסדתי? אין לי מושג. ואולי גם לא יהיה.