דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
לואיס קרול – יומו של צלם באוויר הפתוח A PHOTOGRAPHER'S DAY OUT
מאנגלית: יהודה ויזן
אני נרעד ודואב ונוקשה וחבול. כפי שכבר אמרתי לכם לא אחת, אין לי שמץ של מושג כיצד אירע הדבר ואין טעם להציק לי עם שאלות נוספות בעניין. כמובן, אם תחפצו בכך, אוכל לקרוא לכם קטע מהיומן שלי, המתאר בפרוטרוט את אירועי אמש, אך אם אתם מצפים למצוא שם איזשהו רמז לתעלומה, חוששני כי חזקה עליכם שתתאכזבו.
23 באוגוסט, יום שלישי. אומרים שאנו, הצלמים, גזע עיוור במקרה הטוב; שלמדנו להתבונן אפילו בפנים היפות ביותר כבכך-וכך אור וצל; שאין אנו מתפעלים אלא לעיתים רחוקות, ושלעד איננו אוהבים. זוהי אשליה שאני חפץ לנתץ זה זמן מה — לו רק מצאתי נערה צעירה לצלם, לממש את אידיאל היופי שלי — מעל לכול, אם שמה יהיה — (מדוע, תוהה אני, חביב עליי השם אָמִילִיָה יותר מכל מילה אחרת בשפה האנגלית?) — אין לי ספק שאוכל להיפטר מן הנרפות הפילוסופית הקרה הזו.
סוף כל סוף בא הרגע. רק הערב פגשתי את הארי גלובר הצעיר בהיימרקט – "ביש!" הוא צעק, וטפח על גבי בידידות, "דוד שלי רוצה שתבוא מחר לווילה שלו, מצלמה והכול!"
"אבל אני לא מכיר את דוד שלך," השבתי בזהירות האופיינית לי (נ"ב, אם יש בי מעלה כלשהי, הרי שזו זהירות ג'נטלמנית שקטה).
"לא חשוב, גבר, הוא יודע עליך הכול. צא ברכבת המוקדמת, וקח אתך את כל ערכת הבקבוקים שלך, אתה תמצא שם ים של פרצופים לכער, ו—"
"אין מצב," השבתי באורח גס למדי, שכן היקף העבודה הבהיל אותי וכן מפני שביקשתי להסות את בן שיחי, מאחר שגמרתי בדעתי שלא לדבר סלנג במקומות ציבוריים.
"נו טוב, הם ממש יתבאסו בגלל זה, זה הכול," אמר הארי בפרצוף חסר-הבעה למדי, "ובת הדודה שלי אמיליה—"
"אל תוסיף מילה!" קראתי בהתרגשות, "אבוא!" ובעוד האוטובוס שלי הגיע, קפצתי פנימה וזמזמתי לעצמי בטרם יתעשת מתדהמתו לנוכח שינוי המזג שלי. אם כן, מנוי וגמור הדבר, מחר אראה את אמיליה, ו– הו גורל, מה אתה צופן לי?
24 באוגוסט, יום רביעי. בוקר מפואר. בתוך כך שנארזו בחיפזון, נשברו, למרבה המזל, שני בקבוקים ושלוש זכוכיות בלבד. הגעתי לווילת-רוזמרי בשעה שהקבוצה נתיישבה לארוחת בוקר. אבא, אמא, שני בנים בגיל בית-ספר, עדת ילדי-גן והתינוק הבלתי-נמנע.
אך איך אתאר את הבת? המילים חסרות ישע; לא יוכל לעשות זאת דבר, זולת טלבוטייפ. אפּהּ ניצב בפרספקטיבה יפה — פיה חפץ, אולי, בהקצרה המרבית — אך חצאי-הגוונים המעודנים שעל לחייה די בם כדי לעוור אדם לכל פגם, ובאשר להדגשות שעל סנטרה; הייתה זו (מבחינה צילומית) שלמות. הו! איזו תמונה היא היתה אלמלא הגורל — אך אני ממתין.
היה שם קפטן פלאניגן —
אני מודע לכך שהפסקה הקודמת מקוטעת קמעה, אך כשהגעתי לנקודה זו, נזכרתי שהאידיוט סבור באמת ובתמים שהוא מאורס לאמיליה (אמיליה שלי!). נחנקתי, ולא יכולתי להמשיך. גזרתו, אני מוכן להודות, הייתה נאה: אחדים אף התפעלו מפרצופו; אך מהם פרצוף וגִזרה באין מוח?
הגזרה שלי, על כל פנים, נוטה במקצת לעבר החסון; בכל הנוגע לקומתי, איני נמנה עם אותן ג'ירפות צבאיות — אך מדוע אתאר את עצמי? תמונתי (מעשה ידי עצמי) תשמש עדות מספקת לעולם.
ארוחת הבוקר, בלי שום ספק, הייתה טובה, אולם לא ידעתי מה אכלתי או שתיתי; חייתי בעבור אמיליה לבדה וכשבהיתי באותו המצח שאין כדוגמתו, באותם תווים מסותתים, קפצתי את אגרופי בפרץ בלתי-רצוני (ובתוך כך שפכתי את ספל הקפה שלי), ונזדעקתי, "אצלם את האישה הזו, או אמות בנסותי לעשות זאת!"
לאחר ארוחת הבוקר החלה העבודה, שאותה אפרט כאן בקצרה.
צילום ראשון – אבי המשפחה. את הצילום הזה ביקשתי לנסות פעם נוספת, אך הם כולם הכריזו שהוא בסדר גמור, ושזו "בסך הכול הבעתו הרגילה"; אך אלא אם כן הבעתו הרגילה היא זו של אדם שעצם תקועה בגרונו, והוא מתאמץ לשכך את היגון שבמחנק באמצעות התבוננות בקצה אפו בשתי עיניו, עליי להודות שהיה זה תיאור אוהד מדי של המקרה.
צילום שני – אם המשפחה. כשהתיישבה, אמרה בחיוך אווילי שהיא "מאוד חיבבה הצגות בצעירותה" ושהיא "מבקשת להצטלם בצלמה של דמות שייקספירית אהובה". מי הדמות? לאחר מחשבה ממושכה ומאומצה, נאלצתי לוותר על כל תקווה לפתור את החידה, היות שלא הכרתי ולו גיבורה אחת משלו שבה ידורו צוותא-חדא אופי כה תזזיתי ופנים כה ריקות; או ששמלת משי כחולה, צעיף סקוטי התלוי על כתף אחת, צווארון-מסולסל מימי המלכה אליזבת סביב לגרון ושוט ציידים, היו נחשבים עבורה לתלבושת הולמת.
צילום שלישי – ניסיון שבעה עשר. הצבתי את התינוק בפרופיל. לאחר שהמתנתי שהבעיטות השגרתיות ישככו, חשפתי את העדשה. בו ברגע הנבל הקטן הסיט את ראשו לאחור, למרבה המזל, בסנטימטרים ספורים, בעודו נעצר על ידי אפה של האומנת, ובכך מבסס את שאיפתו של העולל "להיות הראשון להקיז דם" (אם להשתמש במינוח מתחום הספורט). הדבר, מן הסתם, שיווה לתוצאה כפל פנים, דבר-מה שניתן לכנותו אף, ופה רחב שלא כדרך הטבע. לפיכך, קראתי לתמונה "פרצוף-מלא" והמשכתי הלאה.
צילום רביעי – שלוש הבנות הצעירות יותר, כפי שהיו נראות אילו השקו בה בעת כל אחת ואחת מהן בתרופה מרירה, והשלוש קשורות יחדיו בשערותיהן בטרם שככה ההבעה שהסבה התרופה לפרצופה של כל אחת ואחת מהן. מן הסתם, את מראהו של הסובייקט שמרתי לעצמי, ורק ציינתי ש"זה מזכיר לי את הציור של שלוש הגרציות," אך המשפט הסתיים באנחה בלתי רצונית, שרק בדי עמל עלה בידי להסבה לכדי שיעול.
צילום חמישי – היה זה אמור להיות הניצחון האמנותי הגדול של היום; צילום של משפחה, שעוצבה בידי שני ההורים, המשלב את הביתי עם האלגורי. התינוק אמור היה להיות מוכתר בפרחים, במאמץ משותף של הילדים – המונחים, בעצת אביהם, תחת השגחתה האישית של האם; ולשזור בזאת את המשמעות המשנית של "גבורה מעבירה את זר הדפנה לתמימות, שעה שהחלטיות, עצמאות, אמונה, תקווה וצדקה, מסייעות במלאכה החיננית, כאשר חוכמה מביטה בטוב לב ומחייכת הסכמה!" זו, אני אומר, הייתה הכוונה; התוצאה, עבור כל מתבונן החף מדעה קדומה, ניתנת הייתה לפרשנות אחת בלבד — שהתינוק היה בהתקף — שהאמא (ללא ספק מתוך איזו תפישׂה מוטעית באשר ליסודות האנטומיה האנושית), השתדלה להחדילו בהסירה את הכתר מעל לראש התינוק ובקרבה אותו לחזהו — ששני הבנים, שאינם צופים לזאטוט דבר זולת הרס מיידי, תלשו כמה מתלתליו כמזכרת למאורע הקטלני — ששתיים מהבנות חיכו להזדמנות כדי לתלוש משערות התינוק, וניצלו את הזמן כדי לחנוק את השלישית — ושהאב, המיואש נוכח התנהגותה יוצאת הדופן של משפחתו, דקר את עצמו, וגישש בידיו אחר כלי־כתיבה, כדי לכתוב מזכר שיצהיר כי עשה זאת.
במשך כל אותו הזמן לא הייתה לי הזדמנות להציע לאמיליה שלי להצטלם, אך במהלך ארוחת-הצהריים זו נקרתה, ולאחר שהצגתי את תחום הצילום בכללותו, פניתי אליה ואמרתי: "בטרם יערוב היום, העלמה אמיליה, אני תקווה שיהיה לי הכבוד לתשלל אותך."
היא השיבה בחיוך מתוק "כמובן, מר ביש. ישנו, בסמוך לכאן, בית-קומתיים שאשמח אם תנסה לצלמו לאחר ארוחת-הצהריים, וכשתסיים איתו, אעמוד לשירותך."
"חי אדוני! אני מקווה שהיא תעניק לך שרות מהוגן!" התפרץ אותו קפטן פלאניגן המשונה, "לא ככה, מלוש מאמילוש?" "בטוחני שכן, קפטן פלאניגן," הערתי ביתר-כבוד; אך כל נימוס הוא בבחינת בזבוז כשמדובר בבהמה הראויה לבוז; הוא פצח בצהלות כבירות "אהוֹי!" "אהוֹי!", ואמיליה ואני בקושי הצלחנו להימנע מלגחך נוכח טיפשותו. היא, על כל פנים, בהתעשתות זריזה, הצליחה לעצור בעצמה ואמרה לדוב הזה: "'בוא, בוא, קפטן, אל לנו להחמיר איתו יתר על המידה!" (להחמיר איתי! איתי! תבורכי, אמיליה!)
השמחה הפתאומית של אותו הרגע כמעט ששברה אותי; דמעות נקוו בעיניי שעה שחשבתי "משאלת חיי התגשמה! אני עומד לצלם אמיליה!" אין ספק, אני כמעט סבור שעליי לרדת על ברכיי ולהודות לה, אלמלא מפת השולחן שמנעה בעדי לעשות כן. ואלמלא ידעתי כמה מסובך להתרומם מעמדה שכזאת.
אף על פי כן, ניצלתי הזדמנות לקראת סוף הארוחה כדי לבטא את רגשותיי המפעמים: ובפנותי לאמיליה, שישבה על ידי, מלמלתי את המילים "בחזי מפעמת ערגה", כאשר שתיקה כללית התריעה בפניי שאל לי להשלים את המשפט. היא השיבה בתושייה נערצת: "אמרת שאתה רוצה עוגה, מר ביש? קפטן פלאניגן, התואיל בטובך לחתוך למר ביש חתיכת עוגה?"
"היא עשויה היטב," אמר הקפטן, שכמעט תקע את ראשו בתוכה, "שאעביר לו את הצלחת, מלוש?"
"לא, אדוני," נכנסתי לדבריו ובעיניי מבט שאמור היה למוחצו, אך הוא רק גיחך ואמר "שלא תתבייש לי עכשיו ביש. בחורצ'יק, בטוח שיש עוד הרבה במזווה."
ארוחת-הצהריים הסתיימה. לאחר שניתנו לי ההנחיות כיצד למצוא את בית-הקומתיים, חיברתי למצלמתי את הברדס המשמש לפיתוח תמונות באוויר הפתוח, העמסתי אותה על כתפי, ויצאתי לעבר הגבעה שאליה הפנו אותי.
שעה שעברתי עם המכונה שלי, ישבה אמיליה שלי בחלון ועבדה; האידיוט האירי היה איתה. בתשובה למבטי השוקק, אמרה בחשש "אני בטוחה שזה כבד מדי עבורך, מר ביש. אין לך נער שיסחב זאת עבורך?"
"או חמור?" צחקק הקפטן.
נאלמתי דום והפניתי מבט, חש כי עכשיו, יותר מתמיד, יש להגן על כבוד האדם וחירותו של הפרט. לה אמרתי בפשטות, "תודה, תודה!" ונשקתי לידי בשעה שדיברתי; אחרי כן נעצתי את מבטי באידיוט אשר לצידה וסיננתי מבין שיני החורקות: "עוד נתראה שנית, קפטן!"
"בוודאי, אני בהחלט מקווה, ביש," אמר הדביל חסר המודעות, "שעה שש על השעון, ארוחת ערב, אל תשכח!" רטט קריר חלף בי; פעלתי את מאמצי הגדול, וכשלתי; העמסתי את מצלמתי על כתפי פעם נוספת, ופסעתי הלאה בעגמומיות.
שני צעדים, וחזרתי לעצמי; עיניה, ידעתי, הביטו בי, ופעם נוספת רמסתי את הכורכר בצעד קופצני. מה אכפת לי, ברגע זה, מכל שבט הקפטנים? האם הם יפרו את שלוותי?
הגבעה הייתה מרוחקת כקילומטר מהבית, והגעתי אליה תשוש וקצר נשימה. מצד שני, המחשבות על אמיליה רוממו את רוחי. בחרתי את נקודת המבט שמשקיפה באופן הטוב ביותר על בית-הקומתיים, כך שאתפוס בתמונה גם איכר ופרה, השולחים מבט אוהד לעבר הווילה המרוחקת, מלמלתי, "אמיליה, זה עבורך!", הסרתי את מכסה העדשה; כעבור דקה וארבעים שניות החזרתי את המכסה: "זהו זה!" קראתי בהתרגשות בלתי נשלטת, "אמיליה, הנך שלי!"
בלהיטות, ברעדה, כיסיתי את ראשי בברדס, והתחלתי בפיתוח התמונה. העצים קצת מעורפלים — נו טוב! הרוח הזיזה אותם קצת; זה לא בולט מדי — האיכר? נו, הוא צעד מטר או שניים, וצר לי לומר כמה רגליים וידיים יצאו לו בתמונה. — לא חשוב! נקרא לו עכביש, מרבה רגליים, כל-דבר — והפרה? אני מוכרח, בחוסר רצון, לציין כי לפרה שלושה ראשים, ואף שאפשר שחיה שכזאת תהיה מסקרנת, היא איננה ציורית. יחד עם זאת, לא תיתכן כל שגיאה בנוגע לבית הקומתיים; ארובותיו היו כל מה שרק ניתן לבקש, "ובסך הכול," חשבתי, "אמיליה בוודאי–"
בשלב זה נקטע המונולוג שלי בשל טפיחה, בהולה יותר מאשר מרומזת, על הכתף. הסרתי מעליי את הברדס, היש צורך לומר באיזו יראת כבוד? ופניתי לזר. הוא היה אדם חסון ואיתן, לבוש כפרא, דוחה בהבעתו, ובפיו קנה של קש. בן לווייתו עלה עליו במוזרויות הללו. "איש צעיר," החל הראשון, "ת'מסיג פה ת'גבול, וכדאי שת'וצית'צמך, בלי לעשות בעיות." מיותר לציין שלא התייחסתי להערה הזו, כי אם נטלתי את בקבוק ההיפוסולפיט־של־סודה, והמשכתי לתקן את התמונה; הוא ניסה לעצור בעדי; התנגדתי: התשליל נפל – ונשבר. איני זוכר עוד דבר, מלבד שהייתה לי תחושה עמומה כי הלמתי במישהו.
אם יעלה בידכם למצוא דבר-מה בדברים שזה עתה הקראתי לכם שיכול להעיד על פשר מצבי הנוכחי, אתם מוזמנים לעשות זאת; אולם, כפי שציינתי קודם לכן, כל מה שאני יכול לומר לכם הוא שאני נרעד ודואב ונוקשה וחבול, ושאין לי שמץ של מושג כיצד אירע הדבר.
1860