דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

לא למשוררים / מירב הלפרין

רוני המושלמת הייתה יפה, חכמה, עדינה, עשירה מהבית וכתבה סיפורים נפלאים. היה לה חבר מהשייטת, שהיה חתיך אלוהי ומאוהב בה עד כלות. אני לעומת זאת הייתי בלי חבר, לא יפה, לא חכמה, לא עדינה ובטח שלא עשירה מהבית. לא קינאתי בה. מה יש לקנא במישהי כל כך מושלמת. מקנאים במישהי בליגה שלך, לא במישהי שהיא עשר דרגות מעלייך. אבל הערצתי אותה, זה כן. הערצתי כל מילה שיצאה לה מהפה וכל תנועה שהיא עשתה. הערצתי את הדרך שבה היא משחקת עם השיער הבלונדיני הארוך שלה ואת האופן שבו היא מתמתחת באיטיות מפונקת על הספה בסלון. הערצתי את העובדה שהיא מופיעה מדי פעם בתוכניות תרבות בטלוויזיה – בזמן שאני ממלצרת בקפה עלוב בקינג ג'ורג' וחיה בקושי מהטיפים.
היינו שותפות לדירה בבוגרשוב והסתדרנו מצוין. בסופי שבוע רוני המושלמת הייתה נוסעת עם החבר החתיך שלה למושב של הוריו ואני הייתי מנקה את הדירה ומחטטת לה בדברים. לפעמים היה לי דייט והייתי מבטלת את המשמרת בקפה בתירוץ שאני חולה, או שהייתי ממציאה סיפור שנתקעתי במושב של החבר שלי. לפעמים רוני והחבר שלה היו נשארים בתל אביב ואני הייתי נגררת איתם למסיבות של חברים שלהם על גגות מהממים בתל אביב, או בגינות של ההורים של החברים שלהם באפקה וברמת השרון. הרגשתי שאני מתחככת בזוהר, אבל ידעתי שאני לא שייכת אליו.
הספר הראשון שרוני פרסמה היה רב-מכר ענקי. היא התראיינה בכל תוכנית, בכל עיתון, בכל כלי תקשורת. למרות שהתמונות שלה היו פרושׂות על שערי המוספים והיא הייתה מקבלת מכתבי הערצה מקוראים ומסתם גברים שרצו להכיר אותה, זה לא עלה לה לראש. גם על זה הערצתי אותה. לי זה בטוח היה עולה לראש והייתי הופכת להיות כלבה מגעילה שאי אפשר להתקרב אליה.
באחת המסיבות שהלכתי אליהן עם רוני והחבר שלה הכרתי את דויד. היה ברור לי מהרגע הראשון שהוא סוג ב'. שהוא התגלגל למסיבה הזו בדיוק כמוני, דרך חברים שריחמו עליו. הוא לבש מכנסיים מוזרים שכמעט נפלו ממנו והיו לו תנועות עצבניות שחשפו את חוסר הביטחון שלו. נוסף לכול, הוא היה משורר. זה הספיק לי כדי להתאהב בו. מהר מאוד נהיינו זוג.
דויד היה חכם ומצחיק ולא סבל את רוני. הוא טען שהכתיבה שלה סתמית וחלולה ושאם היא לא הייתה יפה, אף אחד לא היה מפרסם את הטקסטים שלה. גם רוני מצידה לא סבלה אותו. אולי הרגישה שהוא מתנשא עליה, אולי סתם לא אהבה גברים משכילים מדי, ועוד משוררים. היא כתבה אז תסריט שהיה מבוסס על אחד הספרים שלה ודויד היה עושה לי חיקויים של הדמויות שיככבו בתסריט. חשבתי שככה זה, כשמשורר וסופרת נקלעים לאותו מרחב מחייה, שזו בטח קנאת הסופרים המפורסמת. הרגשתי מיוחדת, חלק מעולם של מתח יצירתי בין שני כותבים.
גם אחרי שרוני והחבר שלה התחתנו, המשכנו לשמור על קשר. אין לי מושג מה היא מצאה בי. אולי ההערצה הכבושה שלי הרימה לה את האגו, ואולי היא סתם הייתה מנומסת ולא ידעה איך להתחמק ממני. כולם כבר ידעו שאני חברה שלה והתנהגו אליי בכבוד. דויד אמר שאני חיה על שאריות התהילה, אבל לא היה לי אכפת. המשכתי להעריץ את רוני בדיוק כמו שהערצתי אותה כשעוד היינו שותפות בבוגרשוב.
יום אחד רוני צלצלה אליי. אף פעם היא לא הייתה מצלצלת מיוזמתה. הייתי בטוחה שקרה אסון, אבל היא בסך הכול הזמינה אותי לערב ספרותי שבו היא תקרא פתיחה של ספר חדש שהיא עומדת לפרסם. היא אמרה שאני יכולה להביא את המשורר, ככה היא קראה לדויד. שמעתי בקולה את הבוז כלפיו, אבל התעלמתי. ברור שרציתי לבוא. הייתי באה גם אם הייתה מזמינה אותי לערב הקראת ספר הטלפונים של פתח תקווה.
לפני שרוני עלתה לבמה לקרוא את הפתיחה של הספר שלה, עלו כמה כותבים צעירים ולא מוכרים וקראו טקסטים שלהם. דויד ואני התיישבנו ליד השולחן של רוני ובעלה. היא הייתה מקסימה וזוהרת כמו תמיד, לבושה בשמלה לבנה עם כתפיות דקיקות, וחייכה חיוכים קטנים לכל המעריצים שלה שלא הפסיקו לגשת אליה ולהחמיא לה. מדויד וממני היא התעלמה לחלוטין.
לפתע עלתה לבמה בחורה בלונדינית נאה, ניגשה בביטחון אל המיקרופון, ובקול רהוט החלה לקרוא סיפור מפתיע על אהבה נכזבת, יצרית וסוערת. מהמילה הראשונה כולם הפסיקו לקשקש והקשיבו לה. זה היה סיפור מרתק ובלתי צפוי, עם דמויות לא שגרתיות ועלילה מפתיעה. באולם השתררה דממת מוות. כולם האזינו לה. גם רוני. על רקע השממה של הטקסטים הקודמים, הטקסט של הבלונדינית החדשה זהר כמו כוכב נוצץ, מתפוצץ מכישרון. לאיש לא היה ספק שמדובר בכוכבת.
פזלתי לכיוון של רוני. פניה היו אדומים וזיעה כיסתה אותם. אף פעם לא ראיתי את רוני מזיעה. היא מחתה את אגלי הזיעה מעל שפתה העליונה ולחשה לעברנו בשקט: "נכון שנורא חם כאן?"
דויד חייך מתחת לשפם וענה: "לא למשוררים".