מֹאזְנַיִם

לא הזמן ובטח ובטח שלא המקום* / לילך וולך

* מתוך רומן בכתובים

אפריל 1996

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר. 

בימי חמישי הן אמורות לנסוע אל הבסיסים שבהם הן מלמדות את התלמידים שלא רוצים ללמוד, וכפי שהובהר להן בשפה הצה"לית החותכת רק אחרי שיום הלימודים מסתיים הן רשאיות לעשות כל אחת את דרכה הביתה. ימי חמישי, רמזה להן פז בכבדות, הם הימים שבהם היא מועדת יותר מתמיד להגיע לביקור פתע בבסיסים שלהן. הן לא באמת היו צריכות את המשך הנאום, אבל היא בכל זאת סיפקה להן אותו, במה שנראה קרוב מאוד לשמחה לאיד: מש"קית שתשהה בבסיס ללא אישור, ביום חמישי או בכל יום אחר שבו תגיע פז לביקור פתע, תעמוד תכף ומייד למשפט צבאי על נפקדות. 

רוזית החלה לנסוע הביתה בבקרים של ימי חמישי בערך בתחילת פברואר. היא אמרה שאין שום סיכוי שבעולם שפז, שהיא בעצמה קצינה שחוזרת כל יום הביתה ולא מסופחת לבסיס סגור, תרצח לעצמה את ימי חמישי כמו איזו מתלהבת, ותעלה על מדים רק בשביל לתפוס אותן מבריזות. ההסבר היה שלם ומרשים יותר מששלומית רצתה להודות, אבל היא עדיין חיכתה לשעה הבטוחה־מספיק שתיים בצהריים כדי לחתוך מוקדם יותר מהרגיל מהבסיס הביתה. 

אימת ביקורי הפתע גורמת לשלומית לא להוריד חזייה גם כשהיא חוזרת לדירה הצבאית ועד שהיא הולכת לישון. היא מנסה לזכור לנקות אבק גם מהמדפים שלה, למקרה שאולי פז הנחמדה תתחלף פתאום במפקדת הטירונות שהייתה מעבירה אצבע גרומה על קפיצי הברזל של המיטות הצבאיות, זוקרת אותה ואומרת בטון מסטיקי – שלא היה בו כלום מהחיתוך הקצר הנחרץ של מפקדות קורס מש"קיות ההוראה – "בנות־אני־צכה־להזכיר־לכן־שלכלוך־שווה־מחלות?". גם שלומית רצתה להעמיד פנים שאכפת לה מאבק על קפיצי מיטה, רצתה שיהיה לה מראה מאיים של מי שיכולה להתפרץ אל מגורי חיילים רק כדי להעביר אצבע נגעלת על ריהוט. איזו דמות מעניינת יותר היא הייתה יכולה לגלם בצבא, היא חשבה בצער לפעמים, הרבה יותר מהדמות הנעבכית נטולת האפיל שהיא מגלמת כרגע. 

"למה את לא מחליפה למשהו ביתי יותר?" שואלת ערב אחד יִסְכָּה, המד"נית מהחדר השני בדירה הצבאית, את שלומית המכורבלת בחוסר מעש על הספה. ליסכה כמובן יש מבחר של אופציות ביתיות ללבישה בשעות שאחרי הפעילות הצבאית בבתי הספר, כולל דברים שמשוגעים ומרתקים בעיני שלומית כמו חלוקים שקפקפים לקשור מעל כותנות סאטן פנינתיות ונעלי בית עם עקב.

"היא לא מורידה חזייה, את רוצה שהיא תלבש גופייה?" צולפת מהצד שלה בספה רוזית המעמידה פנים כבר שלושה חודשים שהיא קוראת את "כימים אחדים". לשלומית לא אכפת להיות לרגע במרכז העניינים, גם אם זה כולל לעג. "כמו מה למשל?" היא שואלת, רק כדי לראות מה היא יכולה לדוג מיסכה. העיניים העגולות של יסכה נדלקות מהבידור הלא צפוי שנפל לחיקה. היא מזמנת בתנועת יד את שלומית אליה ומסובבת אותה לפניה כמו אשת מקצוע. אמא של יסכה תופרת שמלות כלה לחרדיות, זה הן כבר יודעות. "זה לא צנוע" – מסייגת יסכה מראש – "אבל אני במקומך הייתי נגיד קונה כמה שורטסים יפים, אולי חולצת בטן חמודה. בכלל תקני לך כמה מהגופיות האלה עם הרצועות ספגטי. אני לובשת אותן על חולצת בסיס עם שרוול ארוך." רוזית נוחרת בבוז. 

"סתמי רוזית," אומרות יסכה ושלומית יחד.

שלומית נרגשת מהקירבה הלא צפויה הזו והיא מעוניינת למתוח את זה כמה שאפשר. "מה עוד היית מציעה לי?" היא שואלת בצמא. יסכה פורעת את השיער של שלומית שכבר לא טורחת להדביק אותו לקודקוד בג'ל חוחובה ירוק עבור הכאילו־בסיס־צבאי שלה. "זה לא אורך טוב לך," היא קובעת במומחיות. "את צריכה לבקש מהספרית שיהיה קצר בעורף וקדימה ארוך ואז לסרק את זה באלכסון הצידה. כמו וינונה ריידר."

  "כמו היטלר," פולטת רוזית ביובש. הן מתעלמות ממנה, היא סתם מקנאה.

  "תורידי רגע את הירכית."

  "לאאאא," שלומית מוחה.

  "נו, אל תהיי תינוקת," נוזפת בה יסכה, "אני מנסה לעזור לך."

  שלומית מורידה את הירכית ועומדת במרכז הסלון הקטן שלהן בחזיית טריקו מעוטרת בציורים משפילים של פירות. רוזית מפסיקה להעמיד פנים שהיא קוראת ומניחה את הספר בחיקה. "איזה קטנה את," היא אומרת בטון שיש בו גם שמץ גועל. לשלומית לא אכפת, כל מה שהיא רוצה זה להיות קטנה ורזה, כמו לפני שקיבלה מחזור, ושומן הילדות הרך שלה התחלף בשומן נשי קשה.

  "את צריכה משהו שיש לו גזרת פרינסס, את מכירה?"

  שלומית לא מכירה אבל זה כבר מוצא חן בעיניה.

  "תורידי גם את המכנסיים אני אביא לך משהו שלי למדוד," אומרת יסכה ועוד לפני שסיימה לומר "למדוד", שלומית כבר ערומכו.

  רוח פרצים נכנסת מהחלון הפתוח וכל העור של שלומית סומר, הדלת נפתחת לפתע והיא מסתובבת אליה בבהלה כמו עופיון מרוט על שיפוד. קול פעמוני רוח מוכר למחצה אומר "שלום, בנות!". פז, יפה כמו בפוסטר, דווקא לבושה לגמרי, נכנסת לדירה הצבאית. היא פולטת מופתעת: "או־אה."

פז הגיעה כדי להודיע להן בחגיגיות שהשבוע היא עומדת להגיע לבסיסים שלהן כדי לתצפת עליהן מעבירות שיעור ולאחר מכן תעביר להן משוב על הביצועים שלהן. "אתן זוכרות מה זה משוב, כן?" היא שואלת ומטה את ראשה היפה הצידה. שלומית מנסה שלא להיעלב או להעיר שמשוב זו לא מילה שהמציאו בחיל חינוך. רוזית מתעלמת והעיניים שלה זגוגיתיות מהרגע שפז פסעה אל תוך הדירה הצבאית שלהן. בזמן ששלומית הלכה לחדר שלהן כדי להתלבש מחדש בפנים בוערות מבושה, יסכה יצאה עבור פעילות פסח שהיא מעבירה באחד ממרכזי הנוער בסיכון בדימונה. כשמשכה עליה שוב את המדים שמעה שלומית את פז מנסה לדובב בידידותיות את רוזית בסלון, אבל השיחה שהחלה בטוב עם "אני רואה שאת חובבת מאיר שלו" החליקה לא בלי סיבה ל"ולק ציפורניים סגול ולא תקני לכל דבר ועניין." 

"אני כמובן לא רוצה להבטיח שום דבר, ובינינו בנות, אני אפילו לא אמורה לחלוק את זה איתכן," אומרת פז, אבל ממשיכה מייד ובלי היסוס. "כידוע לכן, שיבוץ של סבב ב' עבור חיילות בתחילת שירות הוא דבר מאוד מאוד יוצא דופן. אם השטח לא היה דורש את זה, זה לא היה קורה." "אבל השטח דרש," ממלמלת בטון שטוח רוזית. "השטח דרש," ממשיכה בהסכמה פז, "והבסיסים לא יכלו לקלוט עוד סגל חדש, וככה אתן הגעתן לכאן. אבל מה שקורה כרגע זה שמתחילים המיונים לקצונה עבור קורס קצינות הוראה פ"א." פז אמרה את ארבע המילים האחרונות בחגיגיות רועמת כמו כרוז של מכירה פומבית או מנחה בתוכנית שעשועון. מישהי אולי תזכה במשהו. "כידוע לכן, או לא, חיילות בסבב ב' לא יוצאות לקצונה," אומרת פז בצער אמיתי, "זה פשוט… מאוחר מדי עבורן. הן כבר קרובות לסוף השירות, הן כבר הועלו לדרגת סמל, זה פשוט לא קורה בצה"ל." "אבל אנחנו לא קרובות לסוף השירות," מצייצת שלומית. פז מרוצה שהיא יודעת את השורות שלה ומזכה את שלומית בחיוך שנדלק כאילו פתחו בסלון דלת של מקרר. "מה שמוביל אותי לבשורה הטובה הבאה. באופן מאוד מאוד חריג, החלטנו בחיל חינוך שבמחזור הזה ייפתח שיבוץ אחד לקצינה אחת מכל החיילות ששובצו לתפקיד סבב ב' כבר בסבב א'." "מה זה אחד?" זועמת רוזית שפתאום חזרה לחיים והגבות שלה כמעט נוגעות בקו השיער מרוב שהן לא מרוצות מהבשורה הלגמרי לא טובה. "אחד זה מה שהשגנו," אומרת פז, צוננת. "אבל אנחנו עשרים ושלוש בנות שיצאו ישר אחרי הקד"צ לסבב ב'," לא מוותרת רוזית. "אז אני מציעה לך רוזית, שתשקיעי מאוד מאוד בשיעור שתכיני לתצפית," אומרת פז וקמה תוך שהיא מסובבת את רובה ה־M16 המקוצר שינוח בשלווה על המותן. "אני מצפה מאוד לראות את שתיכן מצטיינות השבוע."

פז יוצאת והן קורסות זו לצד זו כמו בובות סמרטוטים על הספה. שלומית מנסה להסדיר את הנשימה שלה ברעש ורוזית מתבוננת בה בעוינות – "את מתפגרת?" 

  "את שמעת מה היא אמרה?" עונה שלומית. "יש לנו סיכוי לצאת מפה, להגיע לבסיס נורמלי."

  "את בכלל רוצה להיות קצינה?" שואלת בתמיהה רוזית. 

  "כן, מה," שלומית נעלבת. "את לא?"

  "אולי."

  "בסדר," עונה שלומית בגאווה, "אל תרצי. יותר סיכוי בשבילי."

  "ממש," מסננת רוזית.

  "טוב די, אין לי כוח אלייך."

  שלומית הולכת אל החדר שלהן בעצבים, משחררת תוך כדי הליכה את סוגר חזיית הפירות שלה ומושכת אותה מתוך שרוול הירכית. לפחות להיום היא יכולה להיות בטוחה שפז לא תחזור להפתיע אותן בדירה.