מֹאזְנַיִם

כרמי / רוני ברודצקי

בלילה חלמתי על כרמי, פתאום אני נזכרת. מה כרמי הופיע לי פתאום בחלום? שנים לא דיברנו, לא שמעתי ממנו, וגם בפייסבוק התנועה של שנינו הייתה דלילה. בחלום היה בינינו מתח מיני. נזכרתי שפעם הצהרתי שבעיקרון אני בעד הרעיון של מונוגמיה בזוגיות אבל עם אהבת נעורים, עם איפה שהיה הסקס הראשון, שם צריך להיות פס שחרור כדי שאוכל להרגיש שוב את הגוף הראשון שאהבתי, שאהב אותי. הופתעתי שיש דברים שהם כבר פעם, שכבר חשבתי עליהם ואמרתי אותם וכבר שכחתי אותם ונזכרתי. שיש לי מספיק זמן בחיים האלו לשכוח ואז להזכר.

  מה כרמי רצה ממני בחלום? אני לא זוכרת. היה בו צד אבוד. כמו שתמיד היה בו. הוא היה בחור של טבע אבל לא מהסוג המטייל עם סנדלי השורש והשקית שתייה עם הקש המחובר לתיק. לא, יותר מהסוג החוואי. מאלו שרואים סירה קוצנית בתור מבצע לניקיון המשק. מאילו שהכפפות עבודה שלו מוכתמות מבוץ של שנים. הוא היה הראשון שראיתי נועל בלנסטון לפני שהיו בארץ. זה היה חלק מהעליונות שלו מעצם היותו מכליל. הכול הם ידעו יותר טוב מהעירוניים. המילה עירוני הייתה גנאי בעיניהם. העובדה שגרתי בכפר ורדים הייתה גרועה מאוד עבור הכליליניקים. יותר גרועה מנהריה. כפר ורדים היה מעוז הבורגנות והקפיטליזם. שנים אחר כך, כשכבר גרתי בתל אביב, והייתי נשאלת על בית ילדותי, התשובה "כפר ורדים" הייתה כל כך מביכה אותי שמיד הייתי ממהרת להוסיף שההורים שלי מורים, מורים של שנות השמונים, הייתי מדגישה, בתקופה שהמשכורות היו עלובות כל כך, ומרגישה איך הדם הסובייטי של אבותיי הקומוניסטים רותח. היה לי חשוב להגיד שאני משלכם הסוציאליסטים ושלא חטאתי לבורגנות. אבל איכשהו תמיד חטאתי לה. כשהעדפתי קפה בבית קפה יותר מאשר בבית, כשלא מצאתי בגדים בחנויות יד שנייה שהתאימו לי, כשהזמנתי טיסות והעדפתי את אלו הקצת יותר קצרות וקצת יותר יקרות, והעדפתי מלון על פני אייר בי אנד בי, כשהתחתנתי חתונת מאתיים שמונים איש ורב, כשאכלתי שוקולד עלית ולא מריר מובחר.

  על כרמי חלמתי בטבע, בחושך. הוא הסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו מהסוג שלא רואים כאן. כחול דרום אפריקה. הוא יפה ומכוער כל כך ורציתי לנשק אותו.

  בפעם הראשונה שנסעתי לכליל היה גשום בטירוף. נסענו אני וריקי למסיבה לכבוד הטיפי החדש של אשל, אחד הבנים מהשכבה. ריקי הייתה מקיבוץ ראש הנקרה והיו לה על זה נקודות זכות כל חיינו משום שבקיבוץ ממש לא חטאו לבורגנות. אשל עשה מדורה גדולה באמצע הטיפי והזמין את כולם. כרמי היה שם, ועמוס ויוחאי ופלא. כולם נעלו בלנסטון שייבאו עבורם במיוחד מאוסטרליה. חשבתי שזו הנעל היפה בעולם. הכול היה מיוחד בהם. בזמן שאנחנו חלמנו על הודו או על דרום אמריקה, הם חלמו על אירלנד ואוסטרליה. הם ידעו לדבר באנגלית במבטאים. הם ידעו לנגן בגיטרות. היה להם ריח של מדורה מהבגדים כל הזמן. הם לא התביישו מעירום. הם לבשו מכנסי דייגים לפני שמישהו ידע מה זה. הם הלכו בלי תחתונים, ובלי לצחצח שיניים. הם אכלו בשר מעולה ששחטו בעצמם, וגידלו חמישה, שישה, עשרה כלבים בלי רצועות ובלי להכניס הביתה. בחורף הם היו עם הבלנסטון, ובקיץ היו יחפים והרגלים שלהם היו גסות מיבלות שהתייבשו. הם ידעו לשתות בירה, וידעו לעשן, וידעו להכין לנו ג'וינטים מגראס שהיה צומח אצלם בגינה בלי לערבב בטבק. הם היו מעשנים עם אמא שלהם, ושותים עם אבא שלהם ונוהגים בלי רישיון, כי מה הסיכוי שמישהו יתפוס אותם בכליל? היו להם רכבים טרנטות ישנים, שאחר כך התחלפו לג'יפים ענקיים. הם ידעו להרוג נחש ולדבר על אנרגיות ותדרים ואלים אינדיאניים. הם ידעו מה הטוטם שלהם, והאמינו במכשפות ובאומנות, ובטבע. הם אמרו (ובאמת זה קרה) שבחיים הם לא יעזבו את כליל, איך אפשר לגדל ילדים טוב יותר מאשר בכליל? היו להם שמות מיוחדים: קראו להם עמוס ואלישע, וחנן ויער ופרא ואשל, וכרמי. התאהבתי בכולם.

  הבנות שלהם היו דווקא אחרות. החזיות שלהן היו מעוגלות במיוחד ועם ריפוד כך שהחזה שלהן נראה כמו זוג קרמבואים נוצץ. הן היו הולכות מאופרות לבית הספר, ומסרקות את השיער, ומעצבות את הגבות שלהן דק דק דק. קראו להן נטע ועדי וגלי ויעל. הן למדו במגמות מדעים או בהרחבת ערבית או גיאוגרפיה. הן התמזמזו עם הערסים מנהריה ושמעו באוזניות את מדונה או קרן פלס. הן היו ממש לא מתאימות להם, הבנות שלהם. אבל כשהן היו בוכות, הבנים היו לוקחים אותן לשיחות נפש בקיבוץ שכולנו למדנו בו. ואז באיזו פינה בקיבוץ, על הנדנדות, ליד מחסן התלבושות, על במת הבטון המשקיפה אל הים, שם הם היו מבלים שעות וחוזרים אחרת.

  הפסקתי לסרק את השיער. לבשתי בגדים שגדולים עליי בשתי מידות. לבשתי ג'ינס של אבא שלי שקשקשתי עליו, וגופיית סבא לבנה שהייתה מספיק גדולה עליי כדי שאפשר יהיה לראות את החזייה. הייתי מאוד רזה וכמעט שלא היה לי ציצי. נראיתי כמו פרסומת לילדת טבע. הפסקתי להוריד שערות ברגלים ובבית שחי. רציתי להראות לכולם שלא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום. בשיעורים הקשבתי למילים שהמורה הייתה אומרת והייתי כותבת מהם שירים ותולה על הלוח. שמעתי מוזיקה ישנה כזו שאפילו ההורים שלי לא אהבו. הייתי מקסימה ומפוזרת, לפעמים כי זה מה שהייתי, ולפעמים כדי שכרמי ישים לב אליי. כרמי ישב על ידי וכל פעם שיכולתי לגעת בו במקרה נגעתי. כשרציתי לקחת עט מהקלמר, או טיפקס או דף ריק או להעביר פתק, פשוט חיפשתי משהו שלא נמצא לידי ואת זה רציתי ולקחתי, ובמקרה, ממש במקרה, נגעתי בו. לפעמים הייתי חייבת להריח את הסוודר שלו כי – ככה אמרתי לו – אני לא עומדת בריח הזה של המדורה. אהבתי להתעצבן על ידו, להיתפס במעופפות, במשונות. הרגשתי שקסם זה חומר שאני מפזרת, ושפכתי ממנו בטונות על כרמי. ואז התאהבתי במישהו אחר. התנשקנו על הנדנדות בקיבוץ מחוץ לבית הספר, הוא נגע לי בציצי והרטיב לי את התחתונים. גמרתי איתו בפעם הראשונה. ונפרדנו. כי רציתי את כרמי.

*

משום מה אני לא זוכרת ששכבנו.

  מדידי, החבר שהיה לי לפניו, אני זוכרת הרבה יותר. היינו מתמזמזים בחורשה מאחורי הבית שלי, על הגבול בין שלוש הגבעות – כפר ורדים, מעלות ותרשיחא. היה לנו מקום שגליה קראה לו "הסלע", ושם כל אחת מאיתנו הביאה את הבחורים שלה, שם עישנו סיגריות ושתינו אלכוהול, לשם הלכנו כדי לדבר את השיחות האמיתיות שבהן גילינו את עצמנו – או לפחות חשבנו שזה מה שאנחנו מגלות. גליה מצאה את המקום הזה ואת הדרך אליו, והיא גם זו שקראה לו "הסלע" – ולמרות זאת, החשבתי את עצמי הרבה יותר ילדת טבע ממנה.

  כדי להגיע ל"סלע" היינו הולכות דרך קצה הרחוב ומטעי הזיתים. שתינו היינו יפות מאוד בגיל הזה, עם שיער ארוך שמתפזר לאורך הגב. גליה אהבה מוזיקה ישראלית וידעה לשיר את כל שירי התקופה. אני אהבתי מוזיקת עולם והייתי מזייפת מאוד כששרתי. היא עשתה נזם באף ולי לא הרשו. היה לה חבר שהיה גדול ממנה בשבע שנים והיה מאשדוד והיא חיכתה לרגע המתאים שבו היא תשכב איתו. היא תכננה את זה בקפידה וחשפה בפניו כל איבר מאיבריה רק ברגע שתכננה לחשוף. הוא היה החבר הכי טוב של המורה לדרמה שלנו. הם שניהם היו בני עשרים וארבע והיו מאשדוד, והיינו נוסעות אליהם למסיבות אחת לתקופה בלי שההורים יֵדעו. אשדוד. זה נשמע לנו כמו המקום היפה בעולם.

  אז הבאתי את דידי לסלע. רציתי להראות לו שגם לנו, העירוניים, יש טבע משלנו. הלכתי בחופשיות בחושך בלי להדליק פנס, שידרתי ביטחון למרות שעל אף שעשיתי את המסלול הזה אינספור פעמים, בכל פעם הייתי מעט חסרת ביטחון לגביו והייתי מאיטה את הקצב ונותנת לגליה להוביל. אבל גליה לא הייתה, והייתי צריכה לשדר שהכול בשליטה. לדידי זה לא הפריע, הוא ידע לנוע בחושך ולהרגיש נינוח. הוא הרגיש חופשי בכל מקום ובכל זמן. קראו לו דידי הררי, וזה היה מצחיק כי לא היה בו שום דבר שהזכיר אפילו במעט את דידי הררי מהרדיו. היו לו תלתלים שהתפרעו ברעמה על ראשו בצבעי דבש, הוא היה שחום ויפה תואר. כשהתנשקנו הוא לחש לי שהוא כבר שכב עם מישהי. לא היה לו נעים לספר לי את זה. כאילו חשב שאני מצפה שישמור את עצמו בשביל האחת והנכונה. זה לא שינה לי, לא הייתי מאלו שסרטים אמריקאיים עיצבו את תפיסות חייהם, אבל הופתעתי שהוא כבר חצה את הקו בין הילדות לבגרות ותהיתי עם מי.

  אולי למדתי בשנים האלו שאני ראויה לאהבה. בכל שבוע מישהו תפס אותי בפינה קטנה בבית הספר והתוודה על אהבתו כלפיי. פעם דידי, פעם אשל, פעם יוחאי. זו הייתה תגובה הפוכה לגמרי לשנות ילדותי בכפר ורדים, בהן היו מכנים אותי ואת חברותיי "הלסביות", וגם אם לא בדיוק הבנו מה זה לסביות הבנו שזה לא לטובתנו. המעבר לתיכון חדש, ליישוב חדש, למפגש העצום הזה עם המון תלמידים מיישובים אחרים כאילו הסיר את הערפל מעליי. הרגשתי יפהפייה ומסתורית ונהדרת.

  אני ודידי התיישבנו מתחת לעץ הזית שהיה בסמוך ל"סלע". עישנו סיגריה שהוא הביא, נדמה לי שהוא עישן קאמל צהוב. התנשקנו, הוא נשכב מעליי ונישק אותי תוך כדי שליטף אותי והתחכך בי, הכול היה עדין ונפלא כל כך. הייתי עם בגדים ובכל זאת גמרתי. הרגשתי רעד שעולה בי מכפות הרגלים ומטלטל את גופי עד לקודקוד הראש. בעיני רוחי התפשטו צבעים וצורות גיאומטריות. אני יודעת שזה משונה אבל מאז זה ככה, כל פעם שאני גומרת אני רואה מול עיניי צורות צבעוניות כמו בקצה הקלידוסקופ. לא אמרתי לו כלום. הייתי נבוכה. זו הייתה סתם התנשקות אבל כל הגוף שלי היה ער.

  זה לא הלך בינינו. היה בו משהו אלים ולא בהיר. הוא היה צוחק בקולי קולות אבל אז מתפרץ בזעם כשמשהו לא נראה לו. פעם הוא אפילו הביא לי סטירה. למה? לא זוכרת. נדמה לי שכבר נפרדנו. נדמה לי שאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו בהסעה לנהריה. הוא סטר לי וידעתי שזה לא בגלל מה שאמרתי, שזה בגלל שלא רציתי להיות איתו. צחקתי מהסטירה אבל הייתי מושפלת מאוד. ירדתי מהאוטובוס מזועזעת עם לחי בוערת. לא הצלחתי להגיד לאף אחד כלום.

  אחרי שנפרדנו שקעתי בלימודים. ההיסחפות אחרי דידי הרגישה לי מגוחכת. הוא נראה לי כמו בחור משונה עם קול גבוה מדי, כאילו לא אפשר לקול האמיתי שלו לנבוע. בכל מקום בבית ספר ראיתי אותו מנסה לתפוס את תשומת ליבי וזה הביך אותי מאוד. עכשיו כבר ידעתי שאני יפה, והידע הזה עייף אותי, כאילו יש לי איזו משימה שאני נדרשת לעמוד בה כל יום מחדש, לא לאכזב את העולם ביופיי. עשיתי קרחת והתגאיתי באומץ ליבי, אבל אחר כך כשזה צמח וגדל כמו עשב פרוע על ראש דשא התביישתי והרגשתי שהעולם מביט מאוכזב. הייתי מפוזרת מאוד ולא הצלחתי לזכור את המחזור החודשי שלי, ולא למדתי מה כדאי ללבוש בימים של מחזור ומה לא כדאי. לא זכרתי להחליף תחבושות במשך יום שלם והדם היה מכסה את החצאיות הפרחוניות שלי. זה היה גדול עליי, להיות ילדה ונערה ואישה. רציתי שיורידו ממני את כל זה, שיצמצמו קצת, שיחזירו אותי לדברים הקטנים.

  אחר כך התרגלתי. מבחנים במתמטיקה והיסטוריה הטרידו אותי כמו אשל ויוחאי ודידי. ואז נזכרתי בכרמי.

  פתאום שמתי לב כמה יפה היה. מילד רזה הוא הפך לבחור חזק. כשהבנים בשכבה היו מתאמנים בהורדות ידיים הוא היה מביס אותם בלי בעיה. הוא בז לבחורים שהלכו לחדר כושר לקראת הצבא, הוא לא התכוון ללכת לצבא, ובטח שלא האמין בחדרי כושר. הוא עבד במשק של ההורים שלו בכליל, עקד קידות קוצניות, טיפל במרעה, דברים כאלו. העור שלו היה לבן כל כך, בוהק, כאילו הדורות בארץ לא השפיעו על הגנטיקה שלו. הוא טען שהוא נראה כמו סקוטי והיה אוהב לדבר באנגלית עם מבטא. אבל האמת שנראה כמו רוסי וככל שהתווספו רוסים לבית ספר שלנו המראה החריג שלו הוטמא. התאהבתי בו.

*

אחרי שנה וחצי של גישושים זה הצליח. התנשקנו. הרגשתי כאילו מים חמים ממלאים אותי. האהבה שלי כלפיו עלתה על גדותיה, וכך גם האהבה שלו כלפיי. הכול התאים. המרפק שלי נח בדיוק בשקע המרפק שלו, היד שלי התאימה לכף ידו, הגופים התחברו בהתאמה מושלמת. הוא אהב להפתיע אותי ולחבק אותי מהגב וזה היה לי נעים כל כך. היינו מתנשקים שעות, על המדשאה, בחדר האוכל. חיפשנו כל הזדמנות להיפגש, להתחבא ולהתנשק. הקיבוץ שלמדנו בו אפשר שפע של מקומות מסתור ומצאנו את כולם. הוא היה כל כך יפה בעיניי, עם האף המחודד מדי והעיניים הכחולות. חשבתי שהוא דומה ללורי מנשים קטנות, חשבתי שאני ג'ו מארץ' והוא לורי ושהכול מתאים. העור שלו היה נעים כל כך והריח הטבעי שלו בערבוב הסיגריות שגילגל וריח המדורה שנדף דרך קבע מבגדיו היה ממגנט. אחרי חצי שנה שכבנו. אני הובלתי את המהלך. אני הובלתי את הכול. בחרתי מתי להראות לו את החזייה, מתי לחשוף בפניו את הציצים, ומתי להתפשט כולי למענו. אהבתי שנגע בי, ואהבתי איך שנגע בי, והייתי שקועה בשחזורים של הלילות המשותפים שלנו לפרטי פרטים ביני לבין עצמי. המפגשים שלנו היו בחוץ – ב"סלע" או בחורש של כליל, והיינו נצמדים אחד לשני כדי להתחמם מעט מהקור הנוראי ששרר ביישובים שגדלנו בהם בחורף.

  מהסקס אני לא זוכרת כמעט כלום. לא דם, וגם הכאב לא ממש זכור לי. כיף זה לא היה. שמחתי שעברתי את הקו, אבל הצטערתי שעכשיו זה נהיה העניין. באותה התקופה הסתכלתי על כל האנושות דרך חציית הקו הדמיוני – מי כבר עשה סקס ומי עדיין לא. ריחמתי על אלו שלא והרגשתי את עצמי בשלה ויפהפייה כשהלכתי במדשאות של בית ספרנו, אבל פחדתי מהמפגשים עם כרמי. פחדתי שעכשיו תמיד אצטרך לשכב איתו. זה היה כואב ולא נעים ולא הבנתי מה אמור להיות מהנה בזה. הרגשתי שהונו אותי, שכל השנים האלו שצפיתי בסצנות סקס בסרטים ציפיתי למשהו אחד בעוד שבפועל, בלי מוזיקת רקע, ובלי תנועות מהונדסות היטב, נשארנו שני גופים מגושמים שמנסים למצוא קשר. היינו הראשונים אחד עבור השני, ועם כל הרומנטיות שבדבר זה היה נורא. אני לא זוכרת אם השתמשנו בקונדומים, אני לא זוכרת אם הוא גמר. אני בוודאות לא גמרתי. אחר כך ניסינו עוד כמה פעמים. אחר כך התחמקתי. התרחקנו ונפרדנו.

*

אין לי נטייה להאמין יותר מדי בחלומות. אני לא אוהבת שנותנים סימנים איפה שיש מקריות טהורה. כאילו הרצון שיהיה סיפור יפה וטוב, חשוב יותר ממה שקרה באמת. ובכל זאת המפגש עם כרמי בחלום הזכיר לי משהו ממני של פעם, ושמחתי לפגוש בי ושמחתי לפגוש בו, והוקסמתי מעיניו הכחולות היפהפיות שהיו על פרצוף לבן ואף מחודד – מחודד מדי כאילו לא מפה. והתחשק לי לפגוש אותו. לגלות מי אנחנו שוב.

  חשבתי שאכתוב לו בפייסבוק, או שאשלח לו מייל. סקרן אותי לפגוש אותו היום – שמונה עשרה שנים אחרי, אבל לא ידעתי מה לכתוב והימים חלפו. והחלום על כרמי – כדרכם של חלומות – עבר ונשכח.