מֹאזְנַיִם

כמו תה ועוגייה / תמי שם-טוב

אהובי רצה להיפרד ממני בבית קפה בשישי בצהריים. הוא בחש את הקפה ועיניו היו כבדות מתחת לגבותיו השמוטות. גם ככה הוא נראה כמו כלב עצוב. מבטו היה נעוץ בקיוסק שמעבר לכביש. מישהי קנתה שם סיגריות. גם אהובי רצה לעשן, אבל הוא בדיוק הפסיק. הוא ליקק את שפתיו היבשות. על קצה לשונו חיכו לתורם משפטי הסיום.

"בלגן בעבודה," הוא אמר ושלה את הקש מהקפה הקר שלי. "לא יכול לסבול את זה יותר." החברים בצוות לא כיבדו אותו, המזכירה לא העבירה לו הודעות, הבוס הציק לו.

"הוא משגע אותי," אמר והכניס את הקש שלי לתוך פיו.

"שנשבור לו את העצמות?" שאלתי.

"מה קורה לך?" שאל אהובי בכעס. עצמות הלסת התהדקו בתוך פיו.

"סתם, בדיחה ישנה," אמרתי.

"לא מצחיקה," הוא מלמל, והמשיך לספר מה קורה לו בעבודה.

"שנשבור לו את העצמות?" שאל אחי אחרי הפעם הראשונה שביקרתי אצל רופא שיניים. האצבעות של הרופא רעדו, הוא הסביר לאמי שיש לו איתן בעיה, ולכן סתם לי חור בלי הרדמה. בכיתי מכאב ומזעזוע במרפאה ובבית, ואחי הציע שנשבור לו את העצמות בפטיש. דמיינתי את אצבעותיו הרועדות של הרופא מתנפצות לרסיסים קטנים וחייכתי אל אחי בפה נפוח.

"את מקשיבה לי בכלל?" שאל אהובי, ושאף עשן של סיגריה משולחן אחר.

"בטח," עניתי, "מי יקשיב לך אם לא אני?"

עיניו התרככו. הוא הסתכל בי בעצב, והוציא את הקש הלעוס מפיו, "לא הולך לנו," הוא נאנח, והצער ניגר ממנו עם הזיעה.

"כשהיינו ילדים היה פחות חם," אמרתי, "גם כי לילדים פחות חם מאשר למבוגרים, וגם בגלל שפעם באמת היה פחות חם."

אהובי נאנח, הוא היה כבר בחצי הדרך, ועכשיו היה צריך להתחיל מהתחלה.

נפגשנו בסתיו בשנה שעברה. הסתובבנו יחד ברחובות, הוא ארוך ודק, אני קטנה ועגולה, חיפשנו את אחי. כשהגענו לתחנה המרכזית הישנה, אמרתי, "אני מקווה שלא נמצא אותו כאן." בצידי המדרכות, בין עשבים מאובקים היו זרוקים קונדומים ומזרקים.

"מקום רע," אמר אהובי. "פעם זה לא היה עד כדי כך גרוע. אני זוכר שלקחתי מפה אוטובוסים בחזרה הביתה מהצבא. היה פה בלגן, אבל לא כמו עכשיו." זונה צהובה הציצה אלינו דרך תריס שבור.

הוא אמר שבתחנה הוא תמיד היה מאוד שמח או מאוד עצוב, תלוי לאיזה כיוון נסע.

"גם אני הייתי פה הרבה כשהייתי בצבא, וגם אז היה מדכדך נורא," אמרתי והצצתי אל פתחה של חנות שקוראים לה אמסטרדם הקטנטנה, "אבל לא עד כדי כך."

"יכולנו להיפגש כאן," חייך אהובי חיוך מתוק.

הלוואי שהייתי פוגשת אותו אז, חשבתי. הלוואי שלא נמצא פה את אחי.

הלכנו ברחוב בני-ברק. נער שגבו עקום ניגש אלינו, שאל אם יש לנו כסף לאוטובוס. הוא צריך להגיע הביתה, דקלם בפה כבד, ואין לו מספיק לנסיעה. עיניו הפעורות נראו רחוצות. הוא שאל אם יש לנו גם תרופות. "לא אכפת לי מה," הוא אמר, "אנטיביוטיקה, אקמול, אספירין." לא היה לנו לתת לו משהו לשכך. שאלתי את אהובי, "אתה יודע למה קוראים לאדולן אדולן?"

"זה לא השם של החומר," הסברתי לו. "לחומר קוראים מתדון, אבל מספרים שנתנו אותו בתור משכך כאבים לפצועים הגרמנים במלחמת העולם השנייה, והם כל כך השתוקקו לו שהיה להם שם חיבה בשבילו. אתה מבין?" אמרתי לו, "אדולן על שם אדולף."

"וזה נכון?" הזדעזע אהובי.

"לא יודעת," משכתי בכתף. "זה מה שאחי סיפר לי."

עברנו ליד בניין נטוש. לוחות מתכת וסורגים ניסו לאטום את הכניסות, אבל איש אחד נכנס לתוכו דרך חרך, ואיש אחר, קטן, קפץ החוצה מחלון בקומה הראשונה. הוא נחת על רגליו, כמו חתול. אבל לא התיישר. רגליו נשארו מכופפות כשגרר אותן משם. על חלק מהחלונות היו תלויות שמיכות קרועות ומגבות במקום תריסים וזגוגיות. אהובי התקרב לבניין, קרא פנימה את שמו של אחי. הלב שלי דפק. המשכתי ללכת. אהובי הדביק את צעדיי, לכיוון רחוב נווה שאנן. פעם קראנו לו רחוב הנעליים, והיינו נוסעים לכאן באוטובוס, ומתמקחים על המחיר. המוכרים היו קוראים לנו מבפנים ורודפים אחרינו החוצה. אחר כך עברנו לקנות בקניונים.

"כשהייתי בת ארבע-עשרה," סיפרתי לאהובי, "נסעתי לכאן לבדי לקנות לי כפכפי עץ עם עור לבן. זו הייתה האופנה אז בשכבה שלי, וכמעט לכולן כבר היו כפכפים כאלה. אמא שלי אמרה שנעליים כאלה לא טובות לרגליים, כי אין אחיזה לקרסול וכי הרגל דורכת על עץ, שהוא חומר לא גמיש. בסוף היא נכנעה ונתנה לי כסף. ירדתי מהאוטובוס, ובדרך לנווה שאנן איש מבוגר שהלך מולי על המדרכה דחף לי יד לתוך החולצה כשהוא חלף על פניי. זה נמשך שנייה, אבל אני זוכרת את הפנים שלו, כי כמעט לא היה לו אף. כפתור קטן, כמו אף של ילדה."

"ו…?" שאל אהובי, והסתכל אחורה אל הבניין הנטוש. אולי בכל זאת אחי יֵצא משם.

ופעם אחרת, לא סיפרתי לו, כשהייתי בחופשה מהצבא, אחי התקשר מהתחנה הזו אחרי שנעלם לשלושה ימים. שכבתי אז בחדר שלי, על הגב. מעבר לקיר שמעתי תלמיד של אמי מנגן. הוא היה מוכשר. התלמיד הכי מוכשר שלה, היא אמרה. יש לו עתיד. הוא לחץ לאט ובעדינות על הקלידים, ואני הנחתי על החזה את הספר הפתוח על מרד גטו ורשה. עצמתי עיניים. נשארו עוד כמה עמודים עד למותו של מרדכי אנילביץ'. ברגע ששמעתי את הצלצול, רצתי למכשיר הטלפון במטבח. ידעתי שזה אחי. אמרתי לו, "איך עשית דבר כזה לאמא? היא משתגעת מרוב דאגה." הוא שתק רגע, ואז אמר, "אל תתחילי גם את." הוא אמר שהוא בתחנה המרכזית של תל-אביב. סיפר שקנה מתנות לכולנו. היה לו מצב-רוח טוב. מישהי צחקקה לידו. הוא אמר שקוראים לה גלית.

"גלית שהייתה אתך בבית-הספר?" שאלתי, ולגמתי שארית קפה פושר מספל שהיה כתוב עליו לאמא באהבה.

"מה פתאום?" הוא כעס. "מאיפה בכלל הבאת אותה?"

זכרתי איך שהיא צרחה את השם שלו מלמטה. אחי ואני ישבנו אז בחדר שהיה של סבתא שלנו. שוב ושוב שאלנו אותה, "סבתא, איפה כואב לך?" היא הייתה אחרי ניתוח. כרתו לה את כפות הרגליים, בגלל הסוכרת. נמשכנו לחדר שלה, לכאבים שלה בעקבים, בבהונות, באצבעות הקטנות.

אחי סגר את החלון, ובכל זאת שמענו את גלית צורחת. הסתכלתי עליו.

"אל תסתכלי עליי ככה," הוא הוציא משאף מכיס המכנסיים ושאף. "לא עשיתי לה שום דבר רע."

"היא פשוט אוהבת אותו," אמרה סבתא ונעצה עיניים עכורות בחלון הסגור. "איך אפשר שלא?"

"היא משוגעת, גלית," הוא אמר לי, הסתכל על השמיכה המשובצת שכיסתה את הגדמים של סבתא ושאל אותה, "איך יכול להיות שזה כואב? זה כבר לא קיים."

"אז מה?" היא שלחה יד צהובה אל הכדורים שלה. "הרבה דברים ממשיכים לכאוב אחרי שהם אינם."

אבא דפק על הדלת, "אולי תרד לדבר איתה?" הוא סימן על החלון. "לא נעים. כולם שומעים."

אחי ירד למטה, וגלית לא באה יותר.

שלוש שנים אחר כך, מהתחנה המרכזית, שאל אחי, "רוצה לשמוע מה קניתי לך?"

הוא קנה לי תיק קטן, אדום ומבריק, שיש בו מקום לקצת יותר מארנק. גלית, לא זו שצעקה מתחת לחלון שלנו, עזרה לו לבחור. לאבא, הוא אמר, קנה עניבה, לאמא סינר, שתוכל לשטוף כלים בלי להרטיב לעצמה את כל הבגדים, ולסבתא גרביים מצמר. את כל הדברים האלה, סיפר, מצא בתחנה המרכזית, במחירים מאוד טובים, ועוד מעט הוא יבוא הביתה וייתן לכולם את המתנות. אולי לא יכעסו עליו כל כך.

שתקתי.

"לא טוב?" שאל אחי.

"טוב מאוד," אמרתי, "רק לסבתא, תקנה משהו אחר." הנשימה שלו התקצרה והוא טרק את הטלפון. דפקתי בחדר של הפסנתר, אמרתי לאמא, "הוא התקשר." היא סובבה אליי את גבה, ואמרה לתלמיד, "תתחיל מהתחלה."

"הוא בדרך מהתחנה המרכזית הישנה," אמרתי, ויצאתי מהחדר.

אהובי ואני הלכנו יחד שעות, ערב אחרי ערב, מדי פעם עצרנו לשתות קפה או בירה, לפעמים עברנו בחוף הים. אהובי נישק אותי שם נשיקות קצרות ושרופות בטעם של סיגריות. באותם ימים היה לנו מצב-רוח רומנטי. אבל אנשים אמרו שאנחנו זוג מוזר, שאנחנו לא נראים מתאימים. אפילו אחי, שצץ יום אחד לבד והפסיק לנו את הטיולים, אמר, "לא מתאימים."

"באיזה אופן לא מתאימים?" שאלתי אותו.

"את כמו עוגייה, הוא כמו קרקר," הוא ענה, נושם במקומות הלא נכונים, "זה לא הולך טוב, קרקר ועוגיה."

"ואתה? מה אתך?" שאלתי.

"אני כבר לא מוצק," אחי הסביר, המילים כבדות בתוך פיו, "אני נוזל."

"כמו תה," אמרתי.

"אבל חלש." כך או כך, תה הולך טוב עם עוגייה.

"כשתחזור תהיה חזק," אמרתי לאחי, וניסיתי לתפוס את מבטו, "כמו בפעם שעברה."

הוא לא רצה לדבר על זה, אז הוא שאל, "תביאי אותו הביתה?"

"אי אפשר לדעת," עניתי.

באמצע החורף הבאתי את אהובי לארוחת ערב משפחתית של יום שישי. לפני שנכנסנו לקחתי אותו לסיבוב קטן ברחובות השכונה שבה גדלנו, לכולם שמות של פרחים ועצים. היינו רצים ביניהם. מאחורי ברחוב השקמה, החבצלת, או התאנה, הייתי שומעת את נשימתו הקטועה של אחי, "א-ם ל-א ה-ייתה לי א-סת-מה ה-יי-תי מ-שיג או-תך."

"אחיך יהיה?" שאל אהובי.

"אי אפשר לדעת," עניתי.

אחי לא בא לארוחה. הוא הגיע כמה שעות מאוחר יותר. אמי סיפרה לי על זה למחרת, בטלפון. הוא נכנס אחרי שהם הלכו לישון. היא נרדמה מייד, ואבי, כרגיל, שכב לידה, על הגב, ער. האור הקטן במסדרון דלק, ואבא ראה מבט מת ושקוף בעיניים הענקיות, ורעד מהיר בידיים הדקות שחיטטו במגרות השידה בחדר השינה שלהם. הוא המשיך לשכב ולהסתכל, לא קם, לא זז, לא השמיע קול, עד שאחי מצא את הארנק בתוך כיס המכנסיים שהיו מונחים על כיסא, ולקח אותו איתו. היא לא שמעה כלום. אבא סיפר לה בבוקר.

אמא בכתה בצד השני של הקו כשאמרה לי, "יום אחד הטלפון שלך יצלצל, ולפני שתרימי, תדעי שמצאנו אותו מת כמו כלב בחדר-המדרגות."

המלצרית שאלה אם אנחנו רוצים עוד משהו. אהובי אמר שהקפה עושה לו חשק לסיגריה והזמין חשבון. הוא אמר מילים רכות של לפני פרידה, "את יודעת כמה את יקרה לי, נכון? אף אחד לא מבין אותי כמוך, אף אחד לא מכיר אותי כמוך."

אומרים שאחים מכירים אחד את השני הכי טוב שאפשר, כי הם ביחד הכי הרבה שנים לאורך כל החיים, מההתחלה של אחד מהם עד הסוף של אחד מהם.

הנחתי יד מנחמת על כף ידו הארוכה של אהובי המיוסר. פעם, כשהוא עוד אהב אותי, הוא אמר, "אם הייתי נוסע לאי בודד הייתי לוקח אותך איתי."

"חבל שכבר אין איים בודדים," אמרתי לו אז. "הייתי לוקחת איתי את אחי. בהתחלה הוא היה מטפס על העצים מרוב מצוקה וכאבים, ואז הוא היה חוזר אליי, ויחד היינו שוחים בים ומנמנמים על ערסלים מתחת לעצי דקל גבוהים, ומטיילים לאורך חופים זהובים, ואוכלים את הפירות שגדלים באי, ודגים דגים, ויושבים בערבים ליד מדורה ומדברים על הילדות שלנו, ועל ההורים שמזל שיש להם אחד את השני כמו שלנו יש אותנו, ועל הזמנים הקשים שעברנו, וכמה טוב שהם מאחורינו."

אהובי שילם. "בואי נלך לישון צהריים," הוא ביקש ולא הסתכל לי בעיניים. גופו הארוך והשטוח, ליד גופי המכורבל, הצטמרר מהרוח המלאכותית שיצר מאוורר התקרה. פקחתי עיניים כשהטלפון צלצל. במראה הצמודה לארון הבגדים השתקפנו בפעם האחרונה.