דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

כל הבנות הטובות / נטעלי גבירץ

איה בדיוק התלבטה אם להיות אנורקסית. כל השבוע התלבטה, על אש נמוכה. בהפסקת האוכל אכלה תפוח וגבינה לבנה, וריחפה משיעור לשיעור. לקראת סוף היום היה הראש כבד מהרגליים, ואלה הלכו מעצמן לתוך הבית, לצלחת שניצל תירס ופתיתים, ומשם לשירותים, עם המים הקרים שמרעישים בכיור, והאצבע שמלטפת מבפנים את הגרון המחוספס והלח, כמו איזו חיית מים עתיקה ומסוכנת. היא לא הייתה שמנה, איה. אבל גם האנורקסיות שהכירה לא היו. המחולניקיות, רציניות, בלייקרה נוצצת, עם עיני ענק ושיערות שקופות, חלפו במסדרונות התיכון קלות כמו רוח. גם איה רצתה להיות קלה כמו רוח.

ואז, כשרוב השניצל תירס כבר שכב באסלה, התקשרו לאמא שלה וסיפרו שנועם מתה. נועם מהרצליה, בתה של בת הדודה הכי צעירה של אמא שלה. ניסו להדביק להן אותה כמה פעמים, לה ולהדס, שהיו בנות דודות ראשונות, וגם באותו גיל, ונועם השתרכה אחריהן בשוק בצלאל, וחיבקה את עצמה חזק בזמן שצללו לערימות סמרטוטים בעשרה שקלים ומצאו אוצרות. חולצות מסין עם כיתובים כמו Good Vibes או YOLO שאפשר ללבוש בקטע אירוני. נועם הייתה עשירה מהן, קטנה מהן בשנה, עטופה במותגים עד האוזניים, שקטה ומפוהקת. הן היו כבדות מרוב ידע, אבל נועם פספסה את הבדיחות והרפרנסים. כשנועם הייתה בסביבה החיים שלהן זהרו בירוק חומצי עירוני. ועכשיו היא מתה.

בהלוויה כולם הניחו לאיה להיצרב בשמש. הדס התכרבלה בחיבוק של אמא שלה, החולצות השחורות שלהן התחברו לחולצה אחת מזיעה. אמא של איה בכתה כבר מהחניה, ולאיה לא היה עוד כוח לנחם אותה. מהבוקר לא אכלה והיא הייתה עייפה. גם עובדי בית הקברות הדתיים נראו עייפים, אבל מי יודע. יש עבודות שאסור לחייך בהן ויש עבודות שמוכרחים לחייך בהן, ויש רגעים שאמורים לבכות בהם, ולא יוצא כלום. מייד אחרי שהקיאה, העיניים נראו כמו אחרי בכי. גם ארנון לא בכה. הוא עמד ליד ההורים שלו ועקב אחר עובדי בית הקברות שהתעסקו עם אחותו הגדולה. היו לו גרביים של ספיידרמן, והתחשק לה להפוך בשבילו לגיבורת-על שמקיאה בטון, לחתום את הקבר הזה במצבה אפורה, ובעיניים רטובות לסלק משם את הילד האומלל לבית שלו.

”גם אתם הולכים לשיט הזה?“ סימסה להדס מהמושב האחורי של האוטו הממוזג, וקיבלה אימוג‘י מתייפח.

  אמא של נועם ליטפה את כתפו של כל מי שנכנס בדלת הבית. בקול צרוד סיפרה על המאפים שהגיעו באיחור, על שקיות הקרח שמילאו את האמבטיה ועל מעטפת התכשיטים של נועם שמסרה לה המשטרה. ”אני לא מסוגלת לפתוח,“ צבטה את הנייר הצהבהב לאורך פס הדבק. ”נומקי עשתה הרבה פירסינג בשנה האחרונה. רוצות לשתות חם?“ הדס נצמדה לאיה על הספה ומשכה את אחד האלבומים מהשולחן. פתחה אותו ביניהן. נועם השתנתה מאז שראו אותה. בתמונות האחרונות שכבה על מיטה מסודרת והביטה במצלמה בשעמום, היה לה פירסינג נוצץ בבטן, נזם באף ושורת עגילים שטיפסו לה על האוזן כמו מרבה רגליים. היו לה צלליות שחורות במקום עיניים, והשיער שלה היה מחומצן, עם פסים כחולים. ״מה, ילדת סנטר?״ הדס לחשה, ואיה, שהרגישה את אמא של נועם נושמת עליהן, אמרה: ״איזה יפה!״ אמא של נועם נדחקה מימין ושאלה: ״נכון?״ ושלושתן הביטו יחד בתמונות בשתיקה. איה התפעלה מהרזון של נועם, מהחזה שלה בחזיית הפוש-אפ, מהבטן השטוחה, מעצמות האגן הבולטות שפנו למצלמה כמו שתי אצבעות משולשות.

  ״אני רוצה לבקש משהו. אפשר?״ אמא של נועם שאלה, והן ענו: ״בטח, בטח,״ בשני קולות, כאילו אין תשובה אחרת בעולם. היא לקחה מהן את האלבום וקמה, והן הלכו אחריה, אבל בעצם הלכו אחרי נועם, כי זהו זה. מהיום הזה והלאה, נועם תמיד תלך לפני אמא שלה.

על הדלת הייתה מדבקה ורודה: All the good girls go to hell. ״היא אהבה את בילי אייליש?״ הדס שאלה, ואמא של נועם ענתה שהיא לא יודעת מי זה, ופתחה את הדלת. החדר היה מסודר. חלון גדול עם סורגים עבים, מיטה, טלויזיה, שולחן כתיבה וכיסא. הדס ואיה זיהו את ספרי הלימוד שסבלו מהם בשנה שעברה. רק שהספרים של נועם היו חדשים, לא יד רביעית עם פירורי מחק, כמו שלהן. כל הקיר היה ארון מראות, ואמא של נועם עלתה על הכיסא וירדה ופתחה את 12 הדלתות שלו, וכשסיימה מתנשפת, אדומה, נשמעה מתחננת. ״קחו. בנות, בבקשה תיקחו. מה שלא תיקחו יורד למטה. הנה, פה יש תיקים טובים. שימו בפנים מה שאתן רוצות. ככה,״ דחפה גופייה לתוך תיק ג‘נספורט ירוק. ״תראו, יש אפילו דברים עוד עם האטיקט. הילפיגר. ליווייס. חבל. זה מאוד יעזור לנו, מתוקות. בסדר?״

אמא של נועם יצאה וסגרה אותן בחדר, והן לא זזו כי לא ידעו אם מותר. הארונות היו מלאים מספיק בגדים לעשר ילדות עשירות. הדס לחשה: מה עושים. ואיה לא ענתה, כי לענות זה לעשות משהו, אבל בסוף, עדיין לא ברור איך, קמו ולקחו כמה מהתיקים, הפרידו את שיני הריצ׳רץ הלבנות ופערו אותן לרווחה. בכוח זרקו פנימה בגדים ועוד בגדים, וגם כשהתיקים היו מפוצצים, איה עודדה את הדס להמשיך, והן רוקנו את המדפים עד שהיו קלים כמו רוח, עד שהבגדים שלבשה נועם בבוקר מותה הצטרפו לשאר הבגדים שחסרים בארון. איה לא אמרה: קחי, לך זה יהיה יפה. ולא: אני שמנה מדי בשביל זה. ולא: איכ, לא תתפסי אותי מתה בכזאת שמלה. לא היה לה מושג יותר מה יתאים ומה לא, ומה לובשים ומה לא, למשל כשעולים במעלית לקומה 11 לבית של חבר, נועלים את עצמך בחדר שלו, וקופצים מהמרפסת.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp