מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

כללים / יערה שחורי (סיפורי ילדות בקיבוץ)

 

הסיפורים המובאים כאן במדור מיוחד הם מבחר מתוך אנתולוגיה שבכתובים על ילדות בקיבוץ ובה 33 טקסטים של יוצרים בני ובנות קיבוץ, שאותה חלמה וערכה מרב זקס פורטל יחד עם דני זקס ושרון רשב"ם פרופ, שציור שלה בנושא מופיע בשער הגיליון.

 

א.

שמות הילדים נכתבו באותיות דפוס על מתלה המעילים הארוך והריק מחוץ לבית הילדים. האישה הצביעה עליו ובדקה אם אני יודעת לקרוא. היה ערב וחושך מיהר וירד עלינו. הוריי עמדו מעט מאחוריי. אמא שלי לבשה חולצה ירוקה, חולצת המזל שלה, ולרגלי האישה רבץ טרייר, הכלב של הקבוצה. היא הייתה המטפלת.
קצת התפלאתי על המבחן כי לקרוא כבר קראתי מצוין. האנשים בקיבוץ ידעו את זה כמו שידעו שעמדתי לעלות לכיתה ב'. שבועות לפני כן עברתי אחר צהריים שלם של מבחנים, כך שהם ידעו בדיוק עד לאן הגיעו ידיעותיי. אבל כשמבקשים מילדה לקרוא היא קוראת. לאישה היה שיער קצר וסנטר חד. הנחתי שהיא יפה.
קראתי את השמות במהירות. את השם אדם קראתי במלרע, כמו אדם הראשון מספר בראשית, זה שנותן לשאר החיות את שמן. האישה תיקנה אותי בחריפות. אדם במלעיל. מה שצריך להוכיח הוכח ברגע ההוא.

גם אם ההורים שלי לא השגיחו בדבר, האישה ואני, שתינו הבנו כבר אז. במשך שנים חזרתי וחשבתי על הטעות שלא נשאה חן בעיניה כסימן ראשון לפורענות, עב קטנה ככף איש. ברגע הזה של קריאת השמות, בטעות ההיא בהגייה, נפל הפור. חזרתי לזה כמו מישהי שמחפשת כפתורים או עצמות שנפלו והתפזרו בחושך. שם, דווקא שם, נח השיבוש. כי ברגע ההוא יכולנו להימנע מהכול. יכולתי לפנות להוריי ולומר להם, תראו זה לא ילך. בואו נעזוב את זה. יכולנו להיפרד לשלום מהאישה ומהקיבוץ ומהדשא שהשחיר כמו דיו ולחזור לעיר. הייתי הולכת לאותו בית ספר שהכרתי באותו רחוב. היינו רואים ירוק רק בשבתות.

אני רוצה לתקן. ככה זה נכתב. אבל הכללים שהורו איך לקרוא בשמו של ילד, את מי ואת מה יש לאהוב, היו עתיקים ומסתוריים כמו העולם עצמו. כשהַכָּרתי השיגה אחד מהם הוא מיהר להשתנות או התגלה כעניין של מה בכך, שריד מהעונה שעברה. וככל שהיו מופשטים ובלתי נראים, כמו תחום השבת שנועד להקיף את הקהילה, הם היו בלתי ניתנים להריסה. תחום הילדות נמתח בחוטים אחרים אך גם עליהם היה אפשר למעוד.  

ב.

מעדתי. כמעט חמש שנים הגוף התכסה סימנים. מכות יבשות ושריטות ושפשופים וחבורות ומכות כחולות. עצמות נשברו והתאחו דרך קבע. מכות אקראיות, נפילות, חיכוכים. העולם השתפשף בי והשאיר סימן. גם היום אני יכולה ללכת בסמוך לרהיט, להיזהר מפינת השולחן ולהיתקע בידית של דלת. ואז למשך שבועיים ייוותר אצלי סימן על הירך. אבל ככה זה היה: כולנו נחבלנו דרך קבע.
לפעמים יד של ילד נשלחה מהירה לעורף של ילדה, מכה במסדרון שהוביל לחדרים, שפשוף ביציאה מהכיתה, שולחן בבטן, מרפק, המון ילדים בחלל לא גדול. וכמו שאמרו שם, כמו שאמרו בעוד מקומות, כל זה הוא סימן לילדות טובה. כמו שכלב עייף הוא כלב מרוצה. ילדים משופשפים ושרוטים הם בוודאי ילדים שמחים. ייתכן שהאקסיומה עבדה שם יפה.

איני מידת הדברים כולם. זה בסדר. באמת הכול בסדר, תודה. סיפור בגודל אצבע. איני מעידה על הכלל.

אבל בגיל שתים עשרה התבהרה אצלי בגוף ידיעה שהפליאה אותי. הרגשתי בה כמו ברפרוף חיפושית, אולי פרת משה רבנו שנחתה על גב ידי והיה עליי לא לזוז. אל תעופי חיפושית. בת שתים עשרה, בקיבוץ אחר, ישובה על מכתבה ירוקה ועיניי בדלת הכיתה, הבנתי שעברו שבועות מאז שמישהו דחף אותי או הפיל אותי. שהחיים הם כבר לא ספורט פיזי. מבלי שידעתי איך ומתי, ניתנה לי הגנה. הכללים השתנו.

ג.

האישה שהייתה פעם מטפלת העדיפה חברת כלבים על חברת ילדים. פעמיים בשנה באנו אליה כדי להימדד ולבחור את הבגדים שנלבש בחורף או בקיץ. כוהנת המשמשת במקדש שקירותיו טקסטיל. לא נראה שהבגדים עניינו אותה. זה היה אמצעי למטרה. הייתה שם שאלה: מה את רוצה.

חיכינו לזה כמו לעונג נדיר אבל גם הבחירה וגם הפרטיות היו מתנות שלא יכולתי לקבל. הן היו זרות מדי לחיים שלמדתי, חיים משותפים בהם כל הזמן היינו יחד, לאו דווקא אוהבים אבל מורגלים זה בזה גם אם אני לעולם נותרתי החדשה. חדשה כמו נעליים קשות שאף אחד לא רוצה לנעול.  
נשאלתי: מה את מעדיפה. חולצות חלקות או עם הדפס, ג'ינסים או טרנינג. שמלה או אוברול. לו ידעתי מי לבש את הבגדים לפניי אולי הייתי מגלה שם רמז. אבל לא ידעתי. ובכל זאת מטומטמת לא הייתי, משהו הבנתי. התמימות נעלמה אבל ידיעת הכללים לא תפסה את מקומה. זכרתי שפעם היא ביקשה ממני להבחין בין אדם לאדם גם אם היא הספיקה לשכוח. הבנתי שהבחירה טומנת משהו עמוק יותר. שאנחנו לא באמת מדברות על חולצות כפתורים שעברו מילד לילד. הכול היה מבחן. עוד מבחן. אני עמדתי להיכשל.
מול השאלה שלה הרצון שלי נמחק. ניסיתי לנחש את הרצון הכללי, האם השנה נאהב טרנינגים או ג'ינסים. אני חושבת שלא הייתה לה סבלנות לילדה שהיססה, שפחדה לטעות. שטעתה בכול. אבל לא יכולתי שלא לטעות, ולא היה טעם שאשאל את אחת הילדות האחרות במה היא תבחר השנה. אם לא הרגשת בכפות הרגליים את התדר הסמוי שאותת שהשנה כולן בשמלות, אף אחת לא הייתה מספרת לך. כל חפרפרת לעצמה.

ד.

לפני כמה שנים פגשתי מישהי שגדלה יחד איתי. היא סחבה איתה כד אחר מלא בעלבונות עבר. כד שונה משלי אבל שתינו לא שפכנו את המים. היא אמרה: "את היית תמיד אמיצה. לא היה אכפת לך מה אמרו לך." לפעמים, מישהי מושיטה לך בבואה ובמקום להגיד "זה לא שלי", את אומרת תודה ובולעת את זה. נותנת לה לצוף בתוכך.   
רציתי להזכיר לה את הפעם שבה נשלחנו לבחור שמלה או אוברול שיתפרו לנו במתפרת הקיבוץ.  המשאלה להיות כמו כולם גברה אפילו על הרצון להיות אהובה. 

את זה היא הייתה מבינה.
היינו בנות עשר וחוש טמיר הורה לי לבחור בשמלה עם כיווץ בכתפיים בסגול לילך. יכולתי לשאול אותה אם היא זוכרת שרצנו בחזרה לבית הילדים, מאושרות שבחרנו בלי תיאום אותן שמלות טריקו בצבעי פסטל. אילו היינו ילדות שמשלבות זרוע בזרוע כך היינו עושות. אבל אנחנו רק רצנו.

כן דיברנו על דברים אחרים. על המשחק בקיבוץ שבו היו ילדים שתמיד שיחקו בתפקיד הכלבים. אף פעם לא הייתי כלב, גם את זה הזכרתי לעצמי, כדי להתעודד. לא רצתי על ארבע. וגם לא הזכרתי לה את הריצה השנוקה ההיא שאולי לא נבדלה בעיניה מאחרות, את ההקלה העצומה שנלוותה לה. כי אז אפילו הידיעה שלא אהבתי סגול או שמלות לא העלתה ולא הורידה. הייתי אחת הילדות והאוויר האדים מחיפושיות.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp