דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
כיצד לאט לאט עבר הכול מהר / סיגל נאור פרלמן ולי ממן
חליפת מכתבים קצרה שהפכה לקריאה בשתיים בספרות הילדים של נורית זרחי. סיגל נאור פרלמן ולי ממן מנסות לפענח את סוד הקסם שהילכו שירי נורית זרחי על דורות של ילדים שהפכו בינתיים להורים, ומשוחחות על חשיבותו של הנמען הכפול שמוכרח להיות בספרות ילדים טובה, ועל מה שאפשר להרוויח אם משחררים את המבוגר מתפקידו המסורתי כמתווך כול-יודע ומנכיחים מצוקות ובדידויות בלתי פתורות (רמז: את הילד הקורא)
סיגל, יום שלישי 18.5.2021
מה נשמע מותק?
כשדיברנו בטלפון אחרי שנורית זרחי זכתה בפרס ישראל, עלצנו שתינו ואני כל כך שמחה על האפשרות הזאת להחליף מכתבים.
קודם כול, אני מוכרחה לשתף אותך במשהו. לפני כשנה, תלמידה שלנו בבית החינוך למדעי הרוח "דרך רוח" באוניברסיטת בר-אילן ביקשה לכתוב עבודת גמר בספרות על נורית זרחי. התשובה שהתקבלה ממשרד החינוך הייתה שאפשר לכתוב על זרחי אבל לא עבודה שתהווה תחליף לבחינת הבגרות. הסיבה שניתנה להחלטה זו היא שיצירותיה של זרחי אינן משולבות בתוכנית הלימודים. בדקנו ומצאנו שיצירותיה של זרחי כן מופיעות בתוכנית ואולם התשובה השלילית נשארה על כנה. מנהלת בית החינוך כתבה לי בתגובה: "נדיר שאני משתמשת בקלף הזה, אבל ברור לך שזאת מיזוגניה, נכון? זלדה, לאה, רחל, יונה ודליה. תם סכום המשוררות שנחשבות כבעלות עניין לקהילת הספרות." ואני באמת שואלת את עצמי אם פרס ישראל ייחשב כגושפנקה מספקת עכשיו.
לקראת ההתכתבות שבתי וקראתי את שירי המבחר באה המלכה למלך. את לא מבינה מה קרה לי! הקריאה הייתה לא פחות מנגיסה בעוגיית המדלן הפרוסטיאנית. בבת אחת צפו ועלו לפניי ילדיי הקטנים, ישובים על המיטה, מהופנטים, ובעיקר ניצן שביקשה שוב ושוב שאקרא לפניה את השיר "לאט לאט לאט":
גְּבָרוֹת זְקֵנוֹת
עִם שִׁמְשִׁיּוֹת עֲדִינוֹת
פּוֹסְעוֹת פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת,
לְאַט לְאַט לְאַט.
לֹא לְהַעֲלוֹת אָבָק,
לֹא לְהַכְאִיב לַכְּבִישׁ
וְלֹא לִשְׂרֹט אֶת עוֹר הַנַּעֲלַיִם הָרָגִישׁ.
גְּבָרוֹת זְקֵנוֹת
עִם שְׂמָלוֹת יְשָׁנוֹת
פּוֹסְעוֹת פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת,
לְאַט לְאַט לְאַט.
שֶׁלֹּא לְהִדָּחֵק וְלֹא לְהִתָּקֵל,
שֶׁמַּלְמָלַת הַמֶּשִׁי הָעַתִּיק לֹא תִּתְקַלְקֵל.
גְּבָרוֹת עֲיֵפוֹת
עִם תִּיק וּמְנִיפוֹת
פּוֹסְעוֹת פְּסִיעוֹת רָפוֹת,
לְאַט לְאַט לְאַט.
לְהֵאָנֵחַ וּלְסַפֵּר
וּלְהַסְבִּיר וּלְתָאֵר
כֵּיצַד לְאַט לְאַט
עָבַר הַכֹּל מַהֵר.
אני זוכרת איך ככל שהתקדמה הקריאה הלכו הפנים שלה והתכרכמו ובסוף היא תמיד אמרה: "השיר הזה מעציב אותי מאוד."
אגב, זה בסדר שנדבר על שירי הילדים של זרחי? יש לי כל כך הרבה מה להגיד על ספרות הילדים שנכתבת כאן בשני העשורים האחרונים וזרחי כל כך שונה בנוף.
אבל עלתה לי מחשבה, יותר נכון תהייה, ורציתי לשתף אותך ולשמוע את דעתך. איך יכול להיות שהאלימות כבר אינה מסתתרת מאחורי הצדקות מוסריות, לכאורה, ואילו המבנים הסמליים – לשון ודימויים – נדרשים להיות "נקיים" מתמיד.
לי, יום רביעי, 19.5.2021
סיגלי, כמה יפה השיר על הזקנות ששלחת. הוא העלה בי מחשבות על סוד הקסם המאוד מסוים של ספרות הילדים של זרחי, ועל התדר הנעלם שכל כך הרבה כותבים לילדים מנסים ללכוד אבל רק מעטים מצליחים: זה שדרכו אפשר לדבר גם למבוגר וגם לילד, מבלי להתנשא או לזייף על חשבון אף אחד מהם.
שאלתי את עצמי איך היא עושה את זה, זרחי, ונדמה לי שהתשובה קשורה ליושר שבו היא מתייחסת לאלמנטים שלגמרי נוכחים בחייהם של ילדים מבלי להזיע כל כך הרבה כדי לרכך אותם: האימה. הבדידות. אימת הבדידות. הם משולבים בשירים ובסיפורים שלה לילדים באופן טבעי לגמרי, כמעט נונשלנטי, מבלי להזדקק לקטגוריית "המפלצת שמתחת למיטה" שלרוב מופיעה בז'אנר הזה ברוב טקסיות, ובאותה הטקסיות גם ממוגרת בסוף, לרוב בעזרת דמות של מבוגר-מושיע (אצל זרחי לא תמיד יש מבוגר, ואם יש – לא תמיד הוא מושיע).
חשבתי גם על איך שבעידן הזה של התקינות הפוליטית, ספרות ילדים היא הז'אנר הראשון לעבור את הצנזורות המחמירות, מסיבות ידועות. הנה, בדיוק שמעתי לאחרונה שהופסקה (נאסרה, אפילו?) ההפצה של כמה מספרי ד"ר סוס בגלל עניינים כאלה. ומעניין לדבר בתקופה כזו על ספרות ילדים כמו זו של זרחי, שלא רק שאין לה דחף לחנך ולהשכיל את הילדים, אלא שהיא אפילו מעִזה לחשוף אותם לתכנים "למבוגרים בלבד" – נניח, פרספקטיבה של אדם זקן שמביט לאחור על חייו ומגלה בפליאה ובעצב את פרדוקס הזמן החולף (כֵּיצַד לְאַט לְאַט/ עָבַר הַכֹּל מַהֵר). את בעצמך מספרת איך משהו מההבנה המפכחת הזו חלחלה לניצן הילדה, העציבה אותה. ואולי יום אחד העצב הילדי הזה יפגוש אצלה עצב אחר. גם זו דרך לתווך בין ילד לבין העולם, לא? גם עצב יש בעולם. ולא תמיד הוא בא על פתרונו.
אני שולחת לך שיר אחר של זרחי, שכילדה תמיד כיווץ אותי, והייתי חוזרת אליו מרותקת. אני חושבת שהוא מתאר את הרגע המסוים הזה בחייו של ילד שבו נפתחת בפניו דלת לא לו, והוא מגלה שישנם קיומים מקבילים של אינטימיות ביתית שהוא עצמו מודר ממנה. ושהבית שלו אינו יחיד בעולם. השכנה שרק אתמול האירה פנים במדרגות היא לפתע זרה גמורה, והילד עצמו הוא לא מושא מתמיד להתפעלות, לא עוד בן בית בעולם. לפעמים הוא אפילו הפרעה. פולש. כמה כל זה מכאיב כשאתה קטן. וכילדה, אולי מה שהכי הרעיש אותי היה לראות איך זרחי משאירה את הרגע הזה, המועקה – ככה, תלויה באוויר. אין פתרון, מלבד זה המדומה של ההימנעות: לא ללכת יותר לשכנה לעולם. אולי אפילו לא לצאת מהבית שוב. אבל לא להתבגר, להימנע, פירושו לתת לחיים לחלוף לידך מהר-מהר בעודך פוסעת לאט-לאט, כמו הזקנות ההן, "לֹא לִשְׂרֹט אֶת עוֹר הַנַּעֲלַיִם הָרָגִישׁ", ואז מה. כבר עדיף לצאת לשכנה, לא?
זרחי יודעת שעדיף, והילד יודע, והיא יודעת שהילד יודע. ובסוף הם הולכים.
בסוף אני הלכתי
בַּסּוֹף אֲנִי הָלַכְתִּי
לַשְּׁכֵנָה בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה,
כִּמְעַט חָזַרְתִּי כְּבָר כְּשֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת
וְהִיא עָמְדָה לְפָנַי כְּמוֹ קָמָה מִשֵּׁנָה.
חִיְּכָה בִּפְנִים מֵעֵבֶר לְפָנֶיהָ
וּבְקוֹל שֶׁכְּמוֹ לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ כָּל הַיּוֹם
"רֶגַע," שָׁאֲלָה, "מָה?" הִנְמִיכָה אֶת הָרַדְיוֹ
וְאָמְרָה שֶׁאֵין לָהּ חָלָב וַחֲבָל וְשָׁלוֹם,
וָשׁוּב חִיְּכָה וְסָגְרָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַדֶּלֶת.
שָׁמַעְתִּי שֶׁסּוֹבְבָה אֶת הַמַּפְתֵּחַ
סִבּוּב עַל כָּל מַדְרֵגָה.
"לֹא אֵלֵךְ יוֹתֵר לְשָׁם," אָמַרְתִּי לְאִמָּא,
"אֲפִלּוּ אִם לֹא תֹּאפִי אֶת הָעוּגָה."
סיגל, יום חמישי 20.5.2021
כמה טוב לגלות שותפה לאותה הכרה בכאב הילדות! העולם הזה של התקינות הפוליטית ששיטח ו"טיהר" רבים כל כך מספרי הילדים היום, הוא בעיניי לא רק שקרי. הוא לא פחות מבגידה. בגידה בילד הקורא שלא מקבל הד למצוקותיו. בשנת 2017, בכרך מס' 20 של כתב העת "דפים למחקר בספרות" שכותרתו הייתה "ספרות ילדים וילדוּת בספרות", ראיינתי את רונית (מטלון) אהובתנו. גם היא כתבה על ילדות ועל נערות והקונספציות של היות ילדה או נערה ולחשוב כמו ילדה או נערה נכח אצלה תמיד, גם בתודעה הבוגרת שלה. באותו ריאיון היא אמרה לי: "ילדות זו תקופה מאוד אפלה בחיים של בן אדם. אני חושבת שילדים הם מורבידיים, עם ראש מלא סכנות […] נורית זרחי לא 'חמודה'. יש בכתיבה שלה, הנפלאה, והיא בעיניי באמת סופרת הילדים הכי מרתקת שיש, הבנה מאוד עמוקה של האפלה הזאת. אני חושבת שכל סופרי הילדים המופתיים עבדו עם אותה אפלה." (עמ' 134, 135).
כמה יפה הבינה רונית את האפלה שבילדות ולכן גם כל כך אהבה את זרחי. השיר שצירפת, "בסוף אני הלכתי", הוא באמת לא שיר "חמוד". הניסוח שלך בדבר גילויה של הילדה, ההבנה שהיא פולשת לאינטימיות לא לה, פלישה שמשמעה גם התבגרות – הניסוח הזה נהדר ממש. את יודעת על מה עוד חשבתי? נדמה לי שהאמא של הילדה ידעה שהדלת שתפתח השכנה היא אל קיום מדוכדך, מדוכא וריק מהחומרים הנדרשים להכנת עוגה שהם מעין מטונימיה לחמימות ביתית. השיר הרי נפתח במילים "בַּסּוֹף אֲנִי הָלַכְתִּי"; נראה שהתנהל ויכוח שבסופו נשלחה הילדה על ידי האם אל לב המאפליה הזאת. אני לא יכולה שלא לראות בכך מין הקרבה קטנה, אחת מאותן הקרבות קטנות שמקריבים הורים כשהם מעלים את ילדיהם על מזבח רצונותיהם. אם אפריז אני יכולה אפילו לחשוב שהשליחה של הילדה אל בית השכנה לא נבעה מצורך ממשי. אולי הילדה נשלחה כדי לרגל? כדי לראות מה קורה שם ולדווח לאם הסקרנית? אבל כמה הורים יודו במוטיבציה כזאת? טוב שיש לנו את זרחי.
אתמול הלכתי לחוף בת גלים, נכנסתי למים וצפתי. מלמלתי לעצמי: "לִשְׁכַּב, לַחֲלֹם עַל כְּלוּם./
תִּפְרַחְנָה מַחֲשָׁבוֹת רֹאשִׁי/ כְּפַרְפָּרִים מִתּוֹךְ נִמְנוּם." חברה שהייתה איתי חשבה שהשתגעתי. לא אכפת לי. הרגשתי ברחם (למרות שמזעזעת אותי המחשבה לחזור לרחם של אמא שלי!)
לחלום במקשה
וְלִי יֵשׁ בַּקָּשָׁה:
בְּתוֹךְ מִקְשָׁה
לִשְׁכַּב, לַחֲלֹם עַל כְּלוּם.
תִּפְרַחְנָה מַחֲשָׁבוֹת רֹאשִׁי
כְּפַרְפָּרִים מִתּוֹךְ נִמְנוּם.
אֲבַטִּיחִים יִהְיוּ לַחְמִי,
וּמֵימַי – אֲבַטִּיחִים.
וּכְשֶׁיַּחֲשִׁיךְ,
יָבוֹאוּ שׁוּעָלִים רָזִים וַעֲצוּבִים
וְאֶל פָּנַי יַדִּיפוּ
רֵיחַ עֲנָבִים.
לי, יום ראשון 25.5.2021
סיגל יקרה,
עוד שיר נהדר שלחת! מי עוד מלבד זרחי יכולה להגות פנטזיה כזו: לחלום בתוך מקשה ולהיות ניזונה מאבטיחים בלבד, עד שיומר קיום הבשר והרוח באווריריות מתוקה, מרחפת. לא פלא שדקלמת אותו במים דווקא.
ולגבי מה שאמרת על ההליכה אל השכנה: אני לא חושבת שהאמא ההיא שלחה את הילדה לרגל אצל השכנה. נדמה לי שהיא הייתה עסוקה במיליון דברים, ופתאום שמה לב שחסרות לה ביצים או שנגמר הסוכר, והיא לא יכלה להשאיר לבד תינוק בוכה או כיריים בוערות או רצפה רטובה, ובתום לב מוסח שלחה את הילדה לשכנה. בכלל לא התכוונה להפקיר אותה. ובכל זאת, הפקירה אותה למשהו. כמה פעמים אנחנו שולחים את ילדינו לעולם (לגן, לבית הספר, לחברה, לשכנה) ומפקירים אותם ככה, בהיסח הדעת או בתום לב? וכמה פעמים, כילדים, הופקרנו אנחנו? כאמא, המחשבה הזו מכווצת אותי. ואני חושבת עכשיו איך השלמתי הקפה מלאה סביב השיר הזה – אני כבר לא (רק) הנמענת הילדה שלו. וזה שוב מחזיר אותי למה שהתחלנו איתו – אי המובהקות של הנמען אצל זרחי, שהופכת את ספרות הילדים שלה לנהר שאפשר לטבול בו פעמיים (לפחות).
תראי למשל את שיר האבטיחים ששלחת לי. כשקוראים אותו כך, מחוץ להקשר שממקם אותו בקובץ שירי ילדים או בספר שירה, אי אפשר לומר בביטחון גמור – הנה שיר לילדים (אפילו מבחינת המוזיקליות שלו הוא לא מובהק). וזה אולי כל העניין. אין אצל זרחי כחכוח הגרון הזה שלאחריו מגיע הקול המתיילד, המרכך, ה"מתווך". ולכחכוח הזה יש קשר עמוק בעיניי לבגידה בילד הקורא שדיברת עליה.
עכשיו אני חושבת שלא דיברנו עוד על אהבה. נכון, נוכחים מאוד הקשיים והזרות והבדידות בספרי הילדים של נורית זרחי, אבל יש גם תועפות דמיון, ומרחבים, ויצורים קסומים וחירות בלתי מבויתת. וגם, כמובן – אהבה.
הנה, למשל, שיר אהבה שעולה על גדותיו, מתוך הספר הגדול של נורית זרחי (שלמרבה הצער, כבר אי אפשר להשיג. כבר כמה שנים שאני מנסה). כרמל אוהבת את השיר הזה מאוד, והוא הפך למין טקס אצלנו. את הבית האחרון שלו אנחנו מדקלמות יחד בערב, לפני השינה.
כמו הר
אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
כְּמוֹ הַר,
שֶׁבְּרֹאשׁוֹ עוֹמֶדֶת אַיָּלָה.
הִיא מְלַקֶּקֶת אֶת הַלְּבָנָה,
וְהַלְּבָנָה לֹא מַסְפִּיקָה לָהּ,
מִפְּנֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ מִדַּי קְטַנָּה.
אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
כְּמוֹ מִגְדַּל-זְכוּכִית בְּצֶבַע יָם סוֹעֵר,
שֶׁהַשַּׁחַף הַלָּבָן הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ כָּל עֶרֶב,
עָף לִישֹׁן בְּמָקוֹם אַחֵר,
כִּי הַמִּגְדָּל שֶׁלִּי גָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר.
כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
כְּמוֹ מָקוֹם בִּקְצֵה הָעוֹלָם,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא מַגִּיעָה שְׁמָהּ.
אֲבָל קֶרֶן הָאַיָּלָה שֶׁלִּי נוֹגַעַת שָׁם,
וּבַמָּקוֹם הַזֶּה פּוֹרֵחַ נֵס פֶּרַח,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּרַח בְּחֹשֶׁךְ הָעוֹלָם.
כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
כְּמוֹ סַל מָלֵא תּוּתִים,
עַל כָּל גְּדוֹתָיו צוֹנְחִים.
מִפְּנֵי שֶׁהַסַּל הַזֶּה מִדַּי קָטָן לִי,
וְכָל תָּאֵי הַלֵּב שֶׁלִּי זוֹרְחִים.
סיגל, יום ראשון 25.5.2021
לי אהובה, השיר ששלחת מכאיב לי, אולי כי הילדים שלי גדלו ולמי אקרא את השורות האלה? את חתימת השיר ("מִפְּנֵי שֶׁהַסַּל הַזֶּה מִדַּי קָטָן לִי,/ וְכָל תָּאֵי הַלֵּב שֶׁלִּי זוֹרְחִים") אשמור קרוב לליבי, כמתנה. יש עוד כל כך הרבה מה לומר על זרחי. מה את אומרת? נמשיך יום אחד את השיחה שרק התחלנו כאן?