מֹאזְנַיִם

כאב, פירושו לאהוב – נוית בראל

עם זכייתה של לואיז גליק בפרס נובל לספרות

אולי בלתי אפשרי להעניק פרס ספרותי בינלאומי לשירה, גם אם מכירים בחשיבותה של הסוגה, היות שקריאת שירה מתורגמת היא מלאכה מתסכלת מעיקרה, שמותירה את הקורא בלי שיֵדע מה הוא מפסיד מתוך השיר בשפת המקור, וכך נעלמים מעיני השופטים משוררים טובים, מורכבים ומסועפים מרחבי העולם, שעבודת השירה שלהם תלויה באופן משמעותי בלשון שבה הם כותבים – על כל תאי המשמעות הכפולים והסודיים שלה ושכבותיה הצליליות וההיסטוריות. ואולי זוהי סיבת הבחירה במשוררות האחרונות שזכו בנובל, שימבורסקה וגליק, שחולקות יחד סגנון בהיר במיוחד שמציע התבוננות כלל אנושית על תופעות שכל קורא עשוי להכיר, כך שאולי קל יותר לקרוא את תרגומי השירה שלהן ולהעריך את הפרויקט השירי שלהן לאורך קריירה ארוכת שנים. ואולי השופטים מתייחסים לקריירת כתיבה בת עשרות שנים כאל נראטיב בפני עצמו, מסוג מיוחד. לואיז גליק נתפסת בהקשר זה כמי שפרויקט הכתיבה שלה מקביל לפרישת סיפור: התבוננות מושכלת, אנליטית, מדודה – שלאו דווקא מזוהה עם כתיבה נשית – על מסלול חיים ועל העולם המקיף אותם, ובתוכו, בה-בעת, עולם המחשבות וגם החומרים הטבעיים.

שופטי הפרס השנה ציינו את העובדה שגליק תמיד רצתה להיות מובנת. גליק הביעה בעצמה התנגדות לכתיבה שאיננה מניחה נמען בבסיסה: "בערך באמצע שנות השבעים", היא כותבת בספרה מקוריות אמריקאית, "משוררים שמתבוננים פנימה החלו באופן סימולטני להתבונן בעצמם מתבוננים פנימה". גליק מציינת את הסכנות שבעיסוק המוגזם בעצמי: "ספרות עכשווית היא במידת מה ספרות של בחינת העצמי ותגובותיו. העצמי, במובן הזה, היה תגלית של המאה התשע-עשרה. אובייקט לזמן מה, שנתגלתה כלפיו סקרנות. ככל שהתבוננו בו ברוח של סקרנות ופתיחות, הוא תפקד כאחר: האמנות שנוצרה מפתיחות כזאת היא אקט של חקירה. דינאמית יותר מאשר סטאטית. פרקטיקה נרקיסיסטית […] היא סטטית, כי מיקומה אל מול העצמי מקובע. היא מצפה, יתרה מזאת, שהעולם ייכנס אף הוא לתוך אותה אובססיה".

מבקר הניו יורקר דן צ'יאסון ציין שגליק מדברת לאנשים שקוראים רק שירה – וגם לאנשים שאינם קוראים שירה כלל. שיש בשיריה שורות לכל טמפרמנט, ולעיתים גם באותו השיר: "הנה שורה עבור הספקן, הנה עבור העקשן. אם אתה רוצה לדעת איך זה להתאהב, לעשות הפלה, להוליד ילד, להיות חולה מאוד, להתגרש, לקנות גבינה, לעשב, לשתול, להתאבל על הוריך ועל מוריך: תוכל למצוא זאת בעבודתה של גליק. שיריה הם אנתמה לנחמה קלה, ולעיתים נדמה שהם מחרימים ואוסרים היגיון רגשי שגור ומקובל. ובכל זאת אנשים קוראים אותם כדי לדעת את קווי המתאר של החיים הפנימיים שלהם עצמם".

גליק, שזכתה עד כה בפרסים חשובים רבים אחרים, מקבלת את הפרס כעיטור זהב נוסף על גבי גביעים קודמים. למעלה מחמישים שנה היא מפרסמת שירה, מסות וגם הקדמות לספרי שירה שכתבו אחרים. מתוך הביוגרפיה שלה נדמה שחשוב לציין את העובדה שנולדה בניו יורק בצל מלחמת העולם השנייה וגדלה בלונג איילנד לאם משכילה, בבית שהכיל את הקלאסיקות של ספרות המערב. במסה בנושא ריאליזם היא כותבת שאפשר שמעולם לא הבינה את המשמעות המדויקת של מה שנקרא ריאליזם, היות שכקוראת היא אינה מבחינה או מפלה בין ריאליזם ובין פנטזיה. "הקריאה המוקדמת ביותר שלי היא מיתולוגיה יוונית. כמו שזה עם התפילות שלי, שום דבר לא נמחק, אבל קטגוריות נוספו. בתחילה ספרי עוץ. אחר כך ביוגרפיות, ספרי ה'איך-ל' של הילדות. איך להיות מאדאם קירי. איך להיות לו גריג. איך להיות ליידי ג'יין גריי. ואז, בהדרגה, הרומאנים הגדולים באנגלית וכן הלאה. כל אלה יצרו קריאה שונה מקריאת שירה, פחות התייצבות על פי דרישה, יותר חופש". "איך ילדה הבינה ספרים?" היא שואלת במסה זו, ועונה: "כהזמנה לחיות בתוך הראש לכמה רגעים. כמתנה של ריהוט או עיטור לחיים האלה. חיים בתוך הראש הפכו, במשך זמן הספר, יותר ממוקדים, עשירים בפרטים מוזרים. בעוד ששירה הייתה הדרך שבה חשבת כשקראת, משוחררת מהעצמי המוגבל, המכוסה בנמשים שלך".

גליק כתבה שירים עוד כשהייתה ילדה, והתמודדה בטיפול פסיכואנליטי עם אנורקסיה שכמעט הובילה למותה כשהייתה נערה ואישה צעירה. את האנורקסיה היא מכנה בשירה "מסירות לרעב", ומודה שהבינה שהיא קרובה למוות, אבל זו נראתה לה מטאפורה פאתטית כדי לכונן היפרדות מאימה באמצעות שליטה על הרצון. עם ספר הביכורים שלה, שפרסמה בגיל 25, היא מנהלת יחסים של ריחוק ואומרת שהיא קוראת אותו לאחור בעירוב של רכות ובושה. "היה לי סט של כישורים, אבל שום ידע על אודות העולם", צוּטטה בערב ספרותי מן השנים האחרונות, שבו סיפרה שכתב היד נדחה עשרות פעמים לפני שפורסם. אף שנדמה שהתקבלותה הייתה מיידית, היא סיפרה לפחות על עוד כתב יד אחד שהמנטור שלה, המשורר סטנלי קוניץ, המליץ לה לא לפרסם והיא התעקשה בכל זאת. היה זה ספרה "אררט", שבו הספידה את אביה, ובמובנים רבים גם את הנכונות להיענות לדמות סמכותית גברית כמו קוניץ. כשהספר ראה אור, סיפרה גליק, "אף אחד לא אהב אף שיר ממנו, חוץ ממארק סטרנד. מארק אהב את הספר. ההתלהבות שלו הייתה משקל נגד לסטנלי. בסופו של חשבון, חשבתי שהעבודה שלי חיה". אימא שלה המליצה לה להוציא את השירים על בנה ועל האחיינית שלה. היא שקלה את ההמלצה אבל כללה אותם בספר בכל זאת. "טוב, אז פשוט אל תקראי אותם בניו יורק", הציעה אימה. מערכת היחסים עם אימה נדונה בשירים רבים בחומרה המשלבת פיכחון וחמלה. זהו צירוף שמייצר את הטונאליות המיוחדת לגליק, שיש שיקראו כפשטנות דיווחית של תובנות שאינן מבהיקות במיוחד, ויש שימצאו בה חוכמה יוצאת דופן וחקר פנימי מעורר השתאות (גם פנים הנפש וגם פנים-ספרותי; גליק עושה שימוש תכוף ביצירות קאנוניות קודמות ונוטעת בהן את נקודת התצפית שלה). התנודה הזאת בין רושם של שירה פשוטה ובלתי מרשימה ובין התוודעות לתודעה מרתקת משותפת לקוראיה של גליק מאז החלה לפרסם.

נדמה שבחירתה השנה – על אף ציפיות שבוטאו באתרי ההימורים שתזכה יוצרת שנחשבת למבטאת באופן רדיקלי יותר את קולו של מיעוט מוחלש ממרחבים המצויים במרחק משמעותי מארצות הברית או אירופה – מגלמת בתוכה אמירה כלפי מעמדו של ההומניזם בארצות הברית בפרט ובעולם בכלל, היות שבשורה התחתונה, ערכים של רצון חופשי, של אי-ויתור על יופי ושימת לב אל מה שנדמה בלתי חשוב, הם הערכים שמגולמים בשירתה של גליק, גם כאשר היא מתבוננת בתצלום משפחתי, גם כאשר היא מייצגת מחדש אלה מיתית וגם כאשר היא מוצאת גן עדן בגינת פרחים. יש שימצאו בבחירה זו של גליק חובבת הטבע את הדי הבחירה שטרם נעשתה, בגרטה טונברג, ככלת פרס נובל. זוהי אינה שירה של פיגורות ושל קתדרלות לשוניות, אבל השימוש התכוף שיש בה בגלישות, למשל, נרתם למטרה האסתטית שקשורה לחשיבותה של התבוננות. נימוקי השופטים על אודות המהלך של גליק מהאוטוביוגרפי לאוניברסלי לא רק מניחים את קיומו של האוניברסלי, הנחה שישנם לא מעט שיערערו עליה, אלא מעידים על שאיפה ליצירת קורפוס ספרותי בינלאומי המשותף לקוראים רבים, שאיפה להיכרות כלל עולמית עם פואטיקה מרובת תוצרים והישגים, שמגלמת בה-בעת חקר עצמי וחקר גלובלי.

לואיז גליק, שירים
מאנגלית: נוית בראל

זיכרון ראשון

פַּעַם מִזְּמַן, נִפְצַעְתִּי. חָיִיתִי

לִנְקֹם אֶת עַצְמִי

כְּנֶגֶד אַבָּא שֶׁלִּי. לֹא

בִּגְלַל מָה שֶׁהוּא הָיָה –

בִּגְלַל מָה שֶׁהָיִיתִי אֲנִי: מֵרֵאשִׁית הַזְּמַן,

בַּיַּלְדוּת, חָשַׁבְתִּי

שֶׁכְּאֵב פֵּרוּשׁוֹ

שֶׁלֹּא אָהֲבוּ אוֹתִי.

פֵּרוּשׁוֹ שֶׁאָהַבְתִּי.

עיגול חום

אִמָּא שֶׁלִּי רוֹצָה לָדַעַת

לָמָּה, אִם אֲנִי כָּל כָּךְ שׂוֹנֵאת

מִשְׁפָּחָה,

הָלַכְתִּי וְהֵקַמְתִּי אַחַת. אֲנִי לֹא

עוֹנָה לְאִמָּא שֶׁלִּי.

מָה שֶׁשָּׂנֵאתִי

הָיָה לִהְיוֹת יַלְדָּה,

וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לִי בְּחִירָה

אֵילוּ אֲנָשִׁים אָהַבְתִּי.

אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי

בָּאֹפֶן שֶׁבּוֹ הִתְכַּוַּנְתִּי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ.

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶהְיֶה

אוֹהֶבֶת הַסַּחְלָבִים, זוֹ שֶׁמּוֹצֵאת

פֶּרַח טְרִילְיוּם אָדֹם שֶׁצּוֹמֵחַ

בְּצֵל הָאֹרֶן וְלֹא

נוֹגַעַת בּוֹ, לֹא צְרִיכָה

לִהְיוֹת בְּעָלִים שֶׁלּוֹ. אֲנִי

הִיא הַמַּדְּעָנִית,

שֶׁמַּגִּיעָה אֶל הַפֶּרַח הַזֶּה

עִם זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

וְלֹא עוֹזֶבֶת, אַף

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ צוֹרֶבֶת עִגּוּל

חוּם שֶׁל דֶּשֶׁא סְבִיב הַפֶּרַח. וְזֹאת

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר הַדֶּרֶךְ

שֶׁבָּהּ אִמָּא שֶׁלִּי אָהֲבָה אוֹתִי.

עָלַי לִלְמֹד

לִסְלֹחַ לְאִמָּא שֶׁלִּי,

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֵין לִי שׁוּם יְכֹלֶת

לְוַתֵּר עַל הַבֵּן שֶׁלִּי.

שיר ערש

אִמָּא שֶׁלִּי מֻמְחִית בְּדָבָר אֶחָד:

לִשְׁלֹחַ אֲנָשִׁים שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת לָעוֹלָם הָאַחֵר.

אֶת הַקְּטַנִּים, הַתִּינוֹקוֹת – אֶת אֵלֶּה

הִיא מְנַדְנֶדֶת, לוֹחֶשֶׁת אוֹ שָׁרָה בְּשֶׁקֶט. אֵינִי יְכוֹלָה לְהַגִּיד

מָה הִיא עָשְׂתָה עֲבוּר אַבָּא שֶׁלִּי;

מָה שֶׁזֶּה לֹא הָיָה, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁזֶּה הָיָה נָכוֹן.

זֶה אוֹתוֹ הַדָּבָר, בְּעֶצֶם, לְהָכִין אָדָם

לְשֵׁנָה, לַמָּוֶת. שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ – כֻּלָּם אוֹמְרִים

אַל תִּפְחֲדִי, כָּךְ הֵם מְיַצְּרִים פָּרַפְרָזָה

לְדֹפֶק לִבָּהּ שֶׁל הָאִמָּא.

כָּךְ שֶׁהַחַי הוֹפֵךְ אַט אַט לְשֶׁלּוֹ; זֶה רַק

הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁמִּתְנַגֵּד.

הַמֵּתִים הֵם כְּמוֹ סְבִיבוֹנִים, כְּמוֹ גִּירוֹסְקוֹפִּים –

הֵם מִסְתּוֹבְבִים כֹּה מַהֵר עַד שֶׁהֵם נִדְמִים כְּדוֹמְמִים.

וְאָז הֵם עָפִים בְּנִפְרָד: בְּחֵיקָהּ שֶׁל אִמִּי,

אֲחוֹתִי הָיְתָה עָנָן שֶׁל אָטוֹמִים, שֶׁל חֶלְקִיקִים – זֶה הַהֶבְדֵּל.

כְּשֶׁיֶּלֶד יָשֵׁן, הוּא עֲדַיִן שָׁלֵם.

אִמָּא שֶׁלִּי רָאֲתָה מָוֶת; הִיא אֵינָהּ מְדַבֶּרֶת עַל שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ.

הִיא הֶחְזִיקָה תִּינוֹק, אִישׁ זָקֵן, כְּאִלּוּ הַחֲשֵׁכָה צָמְחָה

אֵיתָנָה סְבִיבָהּ, מְשַׁנָּה סוֹף סוֹף אֶת הָאָרֶץ.

הַנֶּפֶשׁ הִיא כְּמוֹ כָּל חֹמֶר:

לָמָּה שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר לְלֹא פְּגָם, תִּשָּׁאֵר נֶאֱמָנָה לַצּוּרָה שֶׁלָּהּ,

כְּשֶׁהִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת חָפְשִׁית?