מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

כּוֹרֵי החלומות / יואב קרן


"יאללה, נו, תפתח את המתנה," היא אמרה לי.
"מה זה, תווי קנייה?"
"נראה לך שאני אביא לבעלי תווי קנייה ליום הולדת ארבעים?"
פתחתי את המעטפה.
"השתגעת?" אמרתי.
"למה?"
"זה בטח עלה מלא כסף. ולא בטוח שאני רוצה."
"תחשוב על זה יום-יומיים ואז תחליט, אוקיי?"
האמת שזה היה רעיון מקורי, לקנות לי ליום ההולדת שובר למִכרה חלומות. אני לא יודע מאיפה יובל מביאה את הרעיונות שלה. אבל ללכת לכּורה חלומות זה לא כמו ללכת לקנות חולצות בזארה. יש לזה השלכות.
"נו, נועם, חשבת על זה?" שאלה אותי יובל כעבור יומיים. "כי אם אתה לא רוצה, אני יכולה לבטל תוך שבוע ולקבל החזר כספי."
"אני לא יודע," אמרתי.
"תשמע, אתה לא חייב להעלות את החלום ליוטיוב. אתה אפילו לא חייב להראות לי. זה רק בשבילך."
אף פעם לא הבנתי את אלה שמעלים את סרטוני החלומות שלהם ליוטיוב, ועוד מתגאים בזה שיש להם מיליון צפיות. למה אני ארצה שמיליון איש יראו את החלומות שלי?"
אבל אם זה רק בשבילי…
"טוב, יאללה, מה יש לי להפסיד?" אמרתי ליובל.
שבוע לפני שהלכתי למכרה החלומות, התחלתי לקחת את הכדורים. כדור אחד ביום אחרי האוכל, ואין שום תופעות לוואי. אומרים שהם הופכים את החלומות להרבה יותר בהירים ומפורטים, אחרת יוצא משהו מעורפל וכמעט בלתי אפשרי לצפייה. יוטיוברים אמיתיים של חלומות, כאלה שכל חלום שלהם מביא עשרה מיליון צפיות, לוקחים את הכדורים באופן קבוע. לא פלא שיוצאים להם חלומות באיכות HD.
המשרדים של חברת Ultra Dream יושבים בבניין משרדים מפואר בלב תל-אביב. חדר ההמתנה נראה כמו קליניקה פרטית של רופא עשיר במיוחד. על מסך ענק של 75 אינטש הוקרנו קטעי חלומות נבחרים.
נכנסתי לחדר. אישה צעירה קיבלה את פניי. "שלום, אני סיוון, כּוֹרַת חלומות מוסמכת. יש כאן חדר הלבשה, אם אתה רוצה להחליף למשהו יותר נוח."
החלפתי למכנסי טרנינג וטישרט שהבאתי מהבית.
"אני אתן לך עכשיו כדור שינה ואחר כך תשכב במיטה ואחבר אותך ללוכד החלומות. אתה תירדם תוך חמש דקות."
כשהתעוררתי, לא זכרתי כלום. רוב האנשים לא זוכרים כלום אחרי שהתחברו ללוכד החלומות. זה חלק מהעניין. אבל מה זה משנה? הרי בסוף אתה מקבל סרטון באורך מלא של כל החלומות שחלמת כשהיית מחובר למכונה. ועם תוספת תשלום גם יערכו לך אותו, יכינו לקט של קטעים נבחרים וכדומה. אפשר אפילו להזמין שעת ייעוץ אצל פרשן חלומות. "בעוד שבוע זה יהיה מוכן," אמרה סיוון. "אנחנו נשלח לך קישור למייל. וכאן יש סיסמה כדי לפתוח את הקישור."
המייל הגיע כעבור שבוע בדיוק. פתחתי אותו בידיים רועדות. זאת הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לראות חלום שחלמתי. מעניין אם הוא יהיה בצבע. לפעמים הם בשחור לבן. במקרה כזה, מקבלים החזר של 30 אחוז מהסכום ששולם.
אני נמצא בעבודה, אבל זה בעצם הבית שבו גדלתי בחיפה. בעוד שעה אני אמור להגיש את הדוח החודשי למנהל שלי ועדיין לא התחלתי לעבוד עליו. אני בלחץ. איך אספיק?
עד עכשיו חלום די שגרתי.
אני נכנס לחדר של הבוסית כדי לבקש ממנה עוד יום כדי להשלים את הדוח. הבוסית, שהיא בעצם נשיאת ארצות-הברית, אומרת לי שאני חייב לסיים את המטלה עוד היום כי מחר עומדת ליפול פצצת אטום. מאיפה היא יודעת? טוב, היא הבוסית. והיא גם נשיאת ארצות-הברית.
לא יודע איך, אבל אני משלים את הדוח בזמן ומגיש לה.
למחרת בבוקר כל המשרד מתאסף במרפסת, שהיא המרפסת של בית ילדותי בחיפה, כדי לצפות בפיצוץ הגרעיני שאמור לקרות בדיוק בעשר. כולם עם משקפי שמש ורק אני לא. האם אספיק להגיע הביתה כדי להביא משקפי שמש? כבר שתי דקות לעשר ואני מפחד שהפצצה תתפוס אותי בדיוק כשאצא מהבניין. ואז שירה ממשאבי אנוש אומרת לי: יש לי משקפיים ספייר, אני אביא לך. תודה, אני אומר לה.
היא מביאה לי משקפי שמש של נשים, ענקיים כאלה, אבל עוד לפני שאני מספיק להרכיב אותם נשמע פיצוץ אדיר. פטרייה גרעינית מיתמרת במרחק של כמה מאות מטרים מהמשרד, כלומר – מבית הוריי. כולם מוחאים כפיים. באמת מחזה מרהיב. זה מה שטוב בחלום: אתה יכול לעמוד במרחק של כמה מאות מטרים מפטרייה גרעינית ולא יקרה לך כלום.
אחר כך מתכנסים כולם במשרד של המנהלת כדי לסכם את האירוע ולהפיק לקחים להמשך. אנחנו כבר לא בבית ילדותי בחיפה אלא במשרדים הנוצצים של חברת Ultra Dream. באמצע הישיבה שירה מבקשת ממני להיכנס אליה אחר-כך כי היא צריכה להראות לי משהו. סבבה, אני אומר לה.
החלום נגמר.
בדיוק כשסיימתי לצפות, יובל נכנסה לחדר.
"זה הגיע?"
"כן."
"נו, איך?"
"תשמעי, זה מדהים. כאילו, ראיתי כבר מלא חלומות של אחרים ביוטיוב. אבל לראות את החלום של עצמך זה משהו… קשה לתאר במילים. אני צריך עדיין לעכל את זה."
"אני יכולה לראות?"
"בטח, אין לי מה להסתיר."
היא התיישבה לידי על הספה וצפינו יחד בחלום.
כעבור כמה ימים קיבלתי לטלפון הודעה ממספר לא מזוהה. לא היה כתוב שם כלום. רק לינק. לפתוח אותו? זה עלול להיות וירוס.
וכעבור חצי דקה, הודעה כתובה: "אל תדאג, זה לא וירוס. תפתח את הלינק ותכניס את הסיסמה שקיבלת במכרה החלומות."
מה זה יכול להיות?
הסקרנות גברה עליי. פתחתי את הלינק והקלדתי סיסמה.
עוד סרטון.
אני בישיבה אצל הבוסית שלי ושירה מבקשת ממני לגשת אליה אחר כך למשרד כי היא רוצה להראות לי משהו.
זה הסוף של החלום ההוא. למה שלחו לי את זה?
אבל זה לא הסוף של הסרטון. אני ממשיך לצפות בחלום המצולם:
הישיבה מסתיימת ואני הולך אחרי שירה לכיוון המשרד שלה. אנחנו צועדים במסדרון ארוך שנראה כאילו אין לו סוף. אחרי משהו שנראה לי כמו קילומטר, מגיעים אליה למשרד.
על הדלת כתוב: שירה מועלם, מנהלת משאבי אנוש.
המשרד של שירה נראה בדיוק כמו החדר שבו גדלתי.
אנחנו מתיישבים על המיטה ומתחילים להתנשק בלי שום הקדמות מיותרות.
מה זה צריך להיות?
כעבור כמה דקות (בזמן חלום) אנחנו כבר מזדיינים על מיטת הנוער שלי, ממש מתחת לפוסטר של להקת פינק פלויד – עטיפת האלבום The Dark Side of the Moon.
בדיוק כמו הפוסטר שיש לי במשרד.
שיט שיט שיט!
"נו שירה, איך היה?" שואל האני שבחלום אחרי שסיימנו.
"היה מעולה, נועם," אומרת שירה מהחלום. "צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות."
ואז דפיקה בדלת. הילה המנהלת נכנסת.
"פעם הבאה שאני תופסת אתכם עושים את זה באמצע העבודה, שניכם מפוטרים," היא אומרת.
קאט.
שיט! מה זה?
הודעת טקסט חדשה. "נו, צפית? מה אתה אומר? חלום מעניין, נכון?"
"מי זה? למה שלחת לי את זה?" אני עונה.
"זה לא משנה מי אני. מה שחשוב זה שאם עד יום שישי הקרוב אתה לא מביא מאה אלף דולר במזומן לכתובת שאני תכף אשלח לך, מצפה לך קריירה מזהירה ככוכב של סרטי חלומות ארוטיים. הסרטון הזה יביא לפחות עשרה מיליון צפיות. השאלה אם אשתך תאהב את הקריירה החדשה שלך."
הרגשתי כאילו נחתה עליי משקולת של עשרה טונות.
מה אני עושה עכשיו? איך לא העליתי בדעתי שזה יכול לקרות?
ושירה? היא בחורה חמודה, זה נכון, אנחנו מדברים מדי פעם, אבל בחיים לא פנטזתי עליה בקטע כזה. ממש לא.
איך אני יוצא מזה? להתקשר למשטרה? הם בטח לא יעשו כלום. ואין לי מאיפה להביא מאה אלף דולר במזומן. בטח לא תוך שלושה ימים. בטח לא מבלי שיובל תבחין. ואני לא רוצה להסתבך עם השוק האפור. אבל בעיקר, אני לא רוצה לשקר לאישה שאני אוהב כל כך.
ובכלל, האם לעשות סקס בחלום עם מישהי מהעבודה נחשב לבגידה? אני זוכר שהיה דיון שלם על זה באחת מתוכניות הבוקר המטופשות בטלוויזיה. לא זוכר מה הייתה המסקנה.
עוד הודעה:
"קיבלת?"
"כן." עניתי. "אני צריך לחשוב על זה."
"אין בעיה, תחשוב על זה. רק תיקח בחשבון שיש לך שלושה ימים עד שכל העולם ואשתו יראו אותך מזיין קולגה לעבודה. כלומר, כל העולם ואשתך חחחח."
אבל לא באמת עשיתי… זה רק חלום.
"אוקיי," כתבתי.
באותו לילה לא נרדמתי. הבטתי ביובל. שערה הבהיר היה פזור על הכרית והיא נחרה קלות.
למחרת בבוקר אמרתי לה: "יובל, אני צריך לספר לך משהו."
"סיפרתי לאשתי," כתבתי לאלמוני ששלח לי את הסרטון. "היא אפילו לא כעסה עליי. אתה יכול לשכוח מהכסף."
כעבור כמה דקות הגיעה התשובה:
"כל הכבוד לאשתך שהיא לקחה את זה בקלות. אבל מה תגיד הבחורה מהמשרד כשהיא תראה את עצמה בסרטון מהחלום שלך? ומה תגיד הבת שלך כשכל החברים שלה בבית ספר יעבירו ביניהם את הסרטון שרואים בו את אבא שלה עושה סקס? ומה יגידו עוד עשרה מיליון איש שיצפו בסרטון? דווקא הם יאהבו, נראה לי. בקיצור, תחשוב שוב על הצעדים הבאים שלך, כי נותרו לך עוד יומיים. ביי (:"
פאק.
"מאיפה נביא עכשיו מאה אלף דולר?" אמרתי ליובל.
"אין לי מושג. אתה חלמת שאתה בוגד בי עם קולגה לעבודה, לא אני. אז תמצא פתרון."
"אבל רק חלמתי. זה לא קרה באמת. ובחיים אפילו לא חשבתי… וחוץ מזה, את הכנסת אותנו לזה כשקנית לי את המתנה המטומטמת הזאת."
רבנו כל הערב ובאותו לילה הלכתי לישון על הספה בסלון. אם אפשר לקרוא לזה שינה.
למחרת בבוקר נחתה אצלי בטלפון הודעה חדשה.
"נו, החלטת?"
"אני מנסה לגייס את הכסף. אעדכן אותך."
לא הייתה תשובה.
בצהריים התקשרתי לסגן מנהל סניף הבנק. הסברתי לו שאני צריך הלוואה דחופה.
"זה סכום גבוה מאוד," הוא אמר. "ייקח לי כמה ימים לאשר. אבל אם יש לך דירה בבעלותך, אפשר למשכן חלק ממנה."
איך הסתבכתי. עכשיו גם לקחת משכנתה? כלומר, עוד משכנתה?
אולי בכל זאת אני אפנה לשוק האפור? נכנסתי לגוגל והקשתי: הלוואות פרטיות מעכשיו לעכשיו. באמצע החיפוש קפץ לי פּוּש מ-ynet:
"פרסום ראשון: המשטרה פשטה הלילה על משרדי הסניף הישראלי של Ultra Dream, חברת כורי החלומות הגדולה ביותר בעולם. פרטים בהמשך".
אחרי כמה דקות זו כבר הייתה הכותרת הראשית של האתר: "עובדת בכירה בחברת כריית החלומות Ultra Dream נעצרה בחשד לסחיטה של עשרות לקוחות".
העובדת, כך סופר בידיעה, הייתה שולחת ללקוחות קטעים מביכים מחלומות שלהם ומאיימת לפרסם אותם אם לא ישלמו לה סכומי עתק. אחד הקורבנות חלם שהוא רוצח את הבוס שלו והיא איימה לשלוח את סרטון החלום לבוס. כמה אנשים חלמו שהם בוגדים בנשותיהם. מישהו חלם שהוא נאצי. והיו גם כמה פדופילים מודחקים שנאלצו לשלם לה סכומי עתק כדי שלא תחשוף את הפנטזיות הכמוסות ביותר שלהם.
החשודה הובאה להארכת מעצר, וכעבור יממה הותר שמה לפרסום:
סיוון לייבוביץ'.
אותה בחורה שחיברה אותי ללוכד החלומות.
ניצלתי ברגע האחרון.
חלף שבוע. יום חמישי בערב. ישבנו, יובל ואני, מול הטלוויזיה, כשהופיע הפרומו בערוץ 16:
"מחר ביומן סוף השבוע: חומרים בלעדיים מחקירת המשטרה בפרשת Ultra dream. אל תחמיצו". ואז כמה קטעים קצרים מתוך סרטוני חלומות:
אדם במדים נאציים מצדיע במועל יד.
מישהו עם טלית וכיפה לראשו עושה את צרכיו בבית הכנסת, ממש מול ארון הקודש.
גבר עומד מול גן ילדים ומאונן.
אלוהים ישמור. מישהו הדליף לטלוויזיה סרטוני חלומות שתפסה המשטרה אצל החלאה ההיא.
הפרומו הסתיים בקטע של כמה שניות: גבר ואישה עושים סקס במקום שנראה כמו חדר ילדים. וממש מעליהם, פוסטר עם עטיפת האלבום The Dark Side of the Moon של פינק פלויד.
כשהגעתי למחרת למשרד, הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי.
תירגע, אמרתי לעצמי. אין מצב שהם זיהו אותך בטלוויזיה. הרי הם דאגו לטשטש פנים. ועוד כמה איברים. וגם הסאונד היה מעורבל, כמו בכתבות האלה על חושפי שחיתויות שהמרואיינים מצולמים בהם מהגב ונשמעים כמו דונלד-דק.
הלכתי למשרד של שירה. היא לא הייתה שם. אני מקווה רק שהיא לא ראתה את הכתבה בטלוויזיה, חשבתי.
חזרתי לחדר שלי ובהיתי בפוסטר של פינק פלויד שעל הקיר מולי.
הטלפון הקפיץ אותי.
"הילה מבקשת שתיכנס אליה."
מה הבוסית רוצה ממני?
ניגשתי למשרד שלה. הדלת הייתה סגורה. "רגע," אמרה המזכירה, "יש אצלה מישהי."
התיישבתי על הספה. מתוך החדר נשמעו קולות של ויכוח.
"אבל הילה, את יודעת שלא יקרה כלום…"
זיהיתי מייד את הקול.
"זה ממש לא מעניין אותי," ענתה הילה.
"טוב, תעשי מה שאת חושבת. אבל אני חושבת שאת טועה."
הדלת נפתחה ושירה ממשאבי אנוש יצאה מהמשרד. היא הביטה בי לכמה שניות בלי לומר מילה ונעלמה בהמשך המסדרון. העיניים שלה היו אדומות.
נכנסתי לחדר של הילה. על הקיר, מול השולחן שלה, היה תלוי מסך טלוויזיה גדול.
"שב, נועם," אמרה המנהלת.
הבטתי בטלוויזיה. המסך היה מוקפא על מהדורת חדשות 16 מאתמול בערב.
זיהיתי מייד את הפריים. הילה לחצה על השלט והריצה את המשך הכתבה.
"יכול להיות שאני מדמיינת, אבל יש לך בחדר בדיוק כזה פוסטר," היא אמרה.
"להרבה אנשים יש כזה פוסטר."
ובדיוק אז שמעו את הגבר, שהוא אני, אומר בקול מצחיק של דונלד-דק: "נו, שירה, איך היה?"
והאישה: "היה מעולה, נועם. צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות."
אכלתי אותה.
למה הם השאירו בכתבה את השמות שלנו? מישהו פישל שם, בטלוויזיה.
"פוסטר של פינק פלויד, נועם. שירה," אמרה הבוסית, "יותר מדי צירופי מקרים."
"טוב, זה בסך הכול חלום. את יודעת שאני לא…"
"חלום או לא חלום, זה משהו שאני לא יכולה להרשות שיקרה אצלנו בחברה."
"אבל…"
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהלכת לכורי החלומות האלה. מאנשים בתפקיד ניהולי כמו שלך אני מצפה לקצת יותר שיקול דעת."
על השולחן הייתה מונחת מעטפה. היא נתנה לי אותה. לא הייתי צריך לפתוח כדי לדעת מה זה.
שבוע אחר כך נערך לי שימוע. כעבור חודש נכנסו הפיטורים לתוקף. הגעתי למשרד לאסוף את הדברים שלי – ארגז קרטון עם כמה שטויות משרדיות והפוסטר של פינק פלויד. הרגשתי שאני צריך להגיד משהו להילה לפני שאני עוזב, אבל לא ידעתי מה בדיוק. ובכל מקרה, המזכירה אמרה שהיא נסעה לפגישה ותחזור רק עוד כמה שעות.
זה היה רק אמצע היום, אבל הייתי חייב בירה.
נכנסתי לקפה-בר לא רחוק מהעבודה. זה היה מקום שקט שכמעט ולא נכנסו אליו אנשים מהמשרד.
ואז ראיתי אותן. הילה, הבוסית שלי לשעבר, ושירה מועלם ממשאבי אנוש. שירה מהחלום.
הן ישבו באחד התאים הפנימיים של בית הקפה והחזיקו ידיים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp