מֹאזְנַיִם

י' | גיא מעייני

לכתוב למדתי עוד לפני שלמדתי את האותיות, כמעט שלא ציירתי כילד. כתבתי על דפים בשורות מסודרות קווים ועיגולים, הרכבתי אותם בדייקנות, דאגתי להפריד בין צורה אחת לאחרת ולחזור עליהן רק לעיתים, בזהירות. האות היחידה שהכרתי הייתה י' ואהבתי אותה כי זיהיתי אותה, הנחתי אותה בין משולש לספירלה בעדינות. לא אהבתי לדמיין, אהבתי את השפה האמיתית והייתי מתוסכל שחסר לי הידע כדי לכתוב סיפור באותיות של המבוגרים, זו הייתה רק העמדת פנים בעיניי. כשסיימתי לכתוב הייתי מבקש מאמא שלי שתבוא לשמוע, היא נענתה ברצון תמיד. הקראתי את הסיפורים והם נמתחו עד אין קצה. שפת הסתרים הייתה פרצה בזמן ובמגבלות הדף הנגמר, היה לי פתח אל מקום אחר, הייתי נעלם לתוכו והגוף נותר מאחור. הקראתי עד שביקשה שאלך איתה לכיוון חדר העבודה, שאמשיך להקריא לה בזמן שהיא עונה למיילים, ריחפתי את דרכי אליה והקראתי מתוך הצורות כולן על דברים שזהרו בחשכה.

   אהבתי מאוד דברים שזהרו בחושך, אהבתי במיוחד דברים שלא יכולתי לצפות בעצמי שברגע אחליט שיזהרו. בסיפורים הדברים התגבשו בדומה לחדר שהיה לי, אבל אז בפניה של רגע החלו לזהור בחשכה, בהחלטה של מילה אחת בסוף משפט. מאוחר יותר, כשאהיה מבוגר, אמא שלי תספר איך נצצו העיניים שלי בכל פעם שהכרזתי על רהיט או צומח שהם זהרו באפלה, כאילו השתקפו מתוכן הדברים שתיארתי. באמת הם השתקפו, הייתי שם, אני זוכר.

   רוב הסיפורים שכתבתי נעלמו, נלקחו על ידי הזמן למקום האחר. באלו שמצאתי השפה אינה גלויה לי עוד, היא נעשתה רחוקה היכן שלא ניתן עוד לקרוא מתוך צורה אל מילים סודיות. כשלמדתי על האותיות, כשתרגלתי שרטוט א' וב' במחברת הראשונה שהייתה לי, הפסקתי לכתוב. לא ציירתי עוד סיפורים ולא היה לי מה להגיד. נהפכתי בהדרגה לילד שתקן, אחר כך אלים, אחר כך נרגעתי. הרגשתי נבגד, הייתי עמוס מאוד בלהיות עצמי ולא אהבתי את ההתעקשות האיומה של החיים על נביעה כל כך ישירה מדבר לדבר. לא רציתי להתאכזר כמו שהתאכזרתי, רציתי לבקע משהו, לפעור בו פתח, הכאבתי לחפצים, לחיות, לאנשים. נרגעתי כשאבא שלי נפטר, הפכתי שתקן שוב, אבל לא אלים.

   זה לא חשוב באמת, זאת הקדמה לסיפור אחר.

   סבא שלי נפטר לפני כמה שנים וסבתא שלי נותרה לבדה. בהתחלה עוד התעקשה לגור בבית שבו חיו כל חייהם, שתלנו ורדים ארוכים בגינה ושכרנו מטפלת שתהיה קרובה אם היא נופלת או מתקשה לקום. אחרי שבוע לא רצתה בבית הזה עוד, בבת אחת הבינה שהיא גרה בו לבדה. אחר כך התחרטה, רצתה לגור בו, אבל אז התבלבלה ולא שבה עוד. היא נעשתה אחרת, חייכנית מאוד, נוצרו לה הפסקות משונות בין המילים. באחד הימים המטפלת מצאה אותה עומדת על יד המקלחת ומביטה בברז המים הפתוח, סבתא שלי שאלה אם היא זוכרת איך סוגרים אותו. כמה ימים אחרי היא כבר עברה לגור בבית שלנו, היא ישנה בחדר הישן שלי, היא התעוררה כל לילה לפחות שלוש פעמים וראתה את הזריחה בכל בוקר כשהיא משתקפת באריחי האמבטיה.

   יש הרבה יופי בחיים של סבתא שלי, יופי שקשור בהתמדה. כמו ציור שמן שנעשה בשכבות ארוכות, שהתייבש ואז נצבע מחדש, שיש לו נפח. סבתא שלי חיה חיים פשוטים מאוד, הפרטים בהם אינם יפים כשלעצמם, אבל פרטים דקים נגדשים לחיים זה יפה כמעט כמו כאב. יש בחיים של סבתא שלי מדרגות אבן, שקיות ניילון צהובות, טבליות קפואות של שום כתוש ופחיות קולה שהיא שותה מהן רק קצת ואז זורקת. הגוף שלה רך והעצמות שלה עדינות ורכות גם הן, על העור שלה מופיעים כתמים בצבעי הגוף ודימומים כחולים קטנים. הערימה של סבתא שלי, של חייה, הייתה מפוארת ומורכבת שאריות בלבד, אפילו יפה.

   אמא שלי אוהבת דברים יפים, היא אוהבת מוזיקה קלאסית ולא אוהבת שנסחפים ברגשות מיותרים. היא הוציאה מהבית את המקל שמניחים ליד השירותים, זה שמנקים איתו קקי, כי הוא מכוער בעיניה ומזכיר לה קקי. היא לא שמרה את רוב הסיפורים שלי, היא שמרה את הטובים מבניהם. במגירה לבנה מונחים אלו שהקווים בהם היו נקיים יותר, אלו שמחקתי בהם מעט, שהשורות בהם ישרות.

   עוד רגע הסיפור.

   באחד הימים חזרתי הביתה מוקדם, סבתא שלי ישבה על המיטה שהייתה פעם שלי ודלתות הארונות, המגירות, היו פתוחות כולן. הסיפורים הישנים היו בידיה, היא הביטה בהם בסקרנות, הרחיקה וקירבה אותם לגופה. שאלתי אותה מה היא עושה והיא ענתה שהיא מצאה אותם במגירה, הם מוכרים לה מאוד היא אמרה. המטפלת שלה הייתה בחצר, היא נופפה אל הפלאפון שבידה, כנראה לילדיה שלה. התיישבתי על המיטה והחזקתי בידה הפנויה של סבתא שלי, הרכה.

   "מי כתב את הסיפורים האלה?"

   "אני לא יודע."

   "אתה רוצה שאקריא לך קצת?"

   עכשיו נגמרת ההקדמה, עכשיו הסיפור:

   "בארץ אחת היו כל מיני דברים, חלקם גדולים וקטנים חלקם גדולים וקטנים, בממלכה חיו מלך ומלכה הודים, הם שלטו בממלכה ביד רמה והתלבו בה בכל הזדמנות שרק הייתה, עד שנעשו קטנים והלכו אל השדות שם הסתתרו המון זמן מפני המוות, המוות האכזר לא מצא אותם והם חיו בהרים הרחוקים. בלילות הם היו הופכים לחיות כמו ארנבים, הם היו מקפצים בהרים על הסלעים מצד לצד והאבנים זהרו ממש כאילו מתוך עצמן, בחושך הן זהרו והאירו עד הבוקר כשזרחה השמש חזרו לגופם עד שיום אחד מערה אחת הם נכנסו לתוכה, היא הייתה גדולה ומתוכה הם יצאו לארץ ישראל, לירושלים, הם גרו בירושלים."

   סבתא שלי נעצרה כדי להתנשף, המון זמן לא דיברה בכזו מהירות. העיניים שלה המשיכו לנוע על גבי הדפים, היא לא חזרה לדיבורה אלא המשיכה לסרוק את הסמלים והצורות. ככל שהתקדמה נעשתה דחוסה יותר, גבה נמתח וידה עזבה את שלי, התכווצה ונפתחה בתנועות חדות. אז בכתה, בכתה ממש, בהתחלה בשקט ואחר כך ביבבות ארוכות ועמוקות, היא אחזה לי את היד שוב ובעיניה המשיכה לעקוב אחר הסמלים – עיגול, משולש, י', ספירלה, קו, איקס, י', רווח, מלבן, עיגול, לב, מלבן, משולש, רווח.

   "זה סיפור לא טוב, אני לא רוצה שתשמע אותו, זה לא מתאים לילדים."

   היא נפטרה כמה ימים אחרי, הלב שלה הפסיק לפעום בשינה. לא הייתי עצוב, היה לה מקום אחר להיות בו, הייתה לה ארץ שנגלית מתוך מערה. דברים זוהרים מתוך המוות, יש להם איקס עיגול וי' מתוכו. יש איקס עיגול י' מלבן רווח לב מלבן ספירלה קו עבה י' רווח איקס רווח מתוך החיים, מהקצוות רואים.