מֹאזְנַיִם

ישו / קרן להמן

אמא נשארה בבית. אני אוהבת שיש לי את הבית קצת לעצמי, הסבירה כששאלתי. היא הגישה לאבא את התיק שארזה לנו: יש בפנים גם ירקות ופירות חתוכים, שלא תאכלו רק שטויות כל הזמן, היא אמרה ונתנה לי נשיקה על כל לחי ועל האף. צעדתי מאחורי אבא אל הסוזוקי הכחולה, זו שהוא רוצה להחליף כבר מזמן אבל מחכה כי קודם הוא צריך למצוא עבודה. התחלנו את הנסיעה לירושלים. אבא החליט שנוסעים דרך כביש 443, הכביש שאמא תמיד מפחדת לנסוע בו אחרי שירו שם על מכוניות. זו דרך הרבה יותר יפה, הוא הסביר. אמרתי לאבא שאני מפחדת והוא אמר שאין לי מה לפחד, אף אחד כבר לא יורה על מכוניות מאז שבנו את הגדר, והוסיף: אל תגלי לאמא.

  הנסיעה באמת הייתה יפה. השמיים הבריקו כמו בד קטיפה ובצידי הדרך עמדו גבעות אבן לבנות שעליהן צמחו קבוצות צפופות של עצים. הרווחים הלבנים בין הצמחייה הירוקה נראו כמו פצעים מגלידים. רוב הזמן שתקנו. אמרתי שאני צריכה פיפי ואבא עצר בתחנת דלק. השירותים היו מטונפים, השתדלתי לא לגעת בכלום ונשמתי מהפה כדי שהריח לא ייכנס לי לגוף. אבא קנה לי מגנום שוקולד ולעצמו טילון ענק. אל תגלי לאמא, אמר.

  ירדנו מהכביש המהיר ונסענו בדרכים כפריות בין בתים מאבן. ילדים בתלבושת אחידה הלכו על המדרכות בחבורות. הרחובות הפכו צרים ומפותלים והזכירו לי את המעיים בתמונה של גוף האדם שתלויה בחדר טבע בבית־ספר. חשבתי לעצמי שמזל שנסענו בסוזוקי, כי היא מספיק קטנה בשביל לעבור בכבישים כל כך צרים. "הגענו," אבא החנה את האוטו ליד שער ברזל שחור שמאחוריו בניין מאבן ירושלמית. נכנסו בשער וצעדנו לקבלה. אישה בסוודר בורדו וג'ינס קיבלה את פנינו ואמרה באנגלית שקוראים לה סיסטר ג'ואנה. סיסטר ג'ואנה הסבירה לנו בחיוך דברים באנגלית שלא הבנתי והגישה לי שוקולד בצורת סנטה קלאוס. צעדנו אחריה בתוך גן יפה, היו שם פרחים גבוהים בהרבה צבעים, בעיקר ורודים וצהובים והייתה מזרקה עם פסל של מלאך ואוויר קר ורטוב כזה שנעים לנשום אותו. שאלתי את אבא בשקט למה סיסטר ג'ואנה קוראת לעצמה סיסטר, מילה שדווקא כן הכרתי. הוא הסביר שככה נזירות קוראות לעצמן. היא נזירה? שאלתי בהפתעה, היא בכלל לא נראתה כמו נזירה. לא היו לה את השמלה והכיסוי ראש שחור־לבן הזה שנזירות לובשות בסרטים.

  היא הובילה אותנו לתוך בניין האבן. בפנים היה קצת חשוך, היו בו מסדרונות ארוכים, רצפת שיש ורהיטים גדולים מעץ כהה. היה לי ברור שצריך לדבר שם יותר בשקט ועדיין המילים השקטות שלי יצרו הד חזק. הגענו לחדר שלנו. אבא הדליק את האור שהיה חלש כמו אור נרות. היו שם שולחן וכיסא ושתי מיטות יחיד, כל אחת צמודה לקיר אחר. על קירות החדר היו תלויות תמונה של פרחים ועוד תמונה של ישו, הכרתי אותו מהסרטים, עם הראש השמוט והגוף שממוסמר לצלב. שאלתי את אבא אם הוא יכול לספר לי את הסיפור של ישו, זכרתי שהוא דרמטי ואני אוהבת סיפורים מהסוג הזה.

  אבא היה עייף מהנסיעה והלך לנוח ואני ישבתי לצייר בבלוק הציור שלי. כשאבא התעורר שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות מה ציירתי. בטח, הוא ענה. ראיתי שהעיניים שלו נפתחות בהפתעה אל מול הציור שלי. יפה? שאלתי. כן, יפה מאוד, הוא אמר אבל נשמע שהוא לא בטוח בכך. תראה איך עשיתי לו את המסמרים האלה בידיים ובכפות הרגליים, אמרתי. ציור מאוד יפה, הוא שוב אמר, סגר את בלוק הציור והניח אותו בצד.

  אחרי ארוחת הערב וההתארגנות לשינה, שכבתי במיטה ואבא ישב לידי כדי לעזור לי להירדם. ביקשתי ממנו לא לנחור בלילה. זכרתי כמה זה מפריע לאמא ופחדתי שגם לי זה יפריע לישון. הוא עיקם את הפה שלו לצורה של חיוך, אבל ראו בעיניים שלו שזה לא חיוך אמיתי, אז חייכתי אליו חיוך גדול משלי, כדי שיחשוב שאמרתי את זה בצחוק.

  למחרת הלכנו לשמוע את תפילת הנזירות. התקרה באולם התפילה הייתה גבוהה ועל הקירות היו מצוירים ציורים צבעוניים של אנשים ומלאכים, אף אחד מהם לא חייך. על הקיר מולנו היה פסל ענק של ישו. הוא לא נראה סובל במיוחד, אולי קצת עצוב אבל בעיקר עייף. הוא היה מאוד רזה, אפשר היה לראות את הצלעות שלו בולטות מתוך הבטן. ניסיתי לדמיין איך זה להיות תלוי ככה, כל כך הרבה שעות בלי יכולת לזוז. החלטתי לעשות לעצמי ניסוי; הלכתי לעמוד בקצה החדר, נשענתי על הקיר, פשטתי את הידיים לצדדים ולא זזתי. אחרי קצת יותר משתי דקות התייאשתי, הייתי חייבת לנער את הידיים.

  אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיול בעיר העתיקה. המוכרים דיברו ביניהם ערבית ושאלתי את אבא אם זה לא מסוכן להיות שם. ממש לא, אמר אבא, הם אנשים שרוצים לחזור הביתה למשפחות שלהם בדיוק כמונו. ובכל זאת הרגשתי איך הוא אוחז בכף היד שלי יותר חזק מהרגיל. עצרנו ליד דוכן אחד עם הרבה פסלים מגולפים מעץ, אבא שאל אם זו עבודת יד והמוכר ענה שכן, למרות שבכל הדוכנים מכרו בדיוק את אותם הפסלים. אבא שאל אותי אם אני רוצה לקנות מזכרת. הבטתי בכל הפסלונים המגולפים ולקחתי את זה של ישו. אבא חייך במבוכה, סובב מעט את ראשו מפניו של המוכר ואמר לי בשקט: אני לא חושב שזה רעיון טוב. למה? שאלתי. אני אסביר לך אחר כך, הוא ענה. אבל זה מה שאני רוצה, אמרתי. אני אקנה לך גמל במקום, הוא אמר ושאל את המוכר כמה עולה פסל של גמל. אבל אני לא רוצה גמל, אמרתי. והמוכר אמר לאבא: בוא אני אעשה לך מחיר טוב גם על הגמל וגם על הישו. זה לא נורא, הוא גם לא של הדת שלי אבל הוא היה איש טוב. אבא חייך במבוכה ושילם גם על הגמל וגם על הישו.

  למה לא רצית שאני אקנה את ישו? שאלתי את אבא כשכבר ישבנו במכונית והיינו בדרך חזרה הביתה.

  כי הוא סמל של הנוצרים ואנחנו יהודים.

  אבל אנחנו לא דתיים, אז מה זה משנה?

  אבא שתק רגע. זה באמת טיפשי, הוא אמר.

  כשחזרנו הביתה אמא חיבקה אותי ואמרה שהתגעגעה אליי. תספרי לי הכול, היא ביקשה, ואני סיפרתי לה על המנזר המיוחד ועל התפילה ששמענו ועל הטיול בעיר העתיקה ושאלתי: רוצה לראות מה ציירתי? בטח! היא ענתה. ניגשתי לתיק וחפשתי את בלוק הציור. בהתחלה מצאתי רק את קופסת הפירות והירקות שנותרה סגורה. אני מבינה שבכל זאת אכלתם רק שטויות, סיננה אמא לעבר אבא. ואז הוצאתי את בלוק הציור והגשתי אותו לאמא שתראה. כמו העיניים של אבא, גם שלה נפתחו בהפתעה כשראתה את הציור שלי. היא שתקה. יפה? שאלתי אותה. הציור יפה, היא ענתה, ואז הוסיפה: אבל אני לא כל כך שמחה שזה מה שבחרת לצייר. בגלל שהוא לא יהודי? שאלתי. כן. כלומר, לא. הוא פשוט הסמל של הנצרות, היא ענתה. אבל אנחנו לא דתיים, ניסיתי שוב את הטיעון שעבד לי באוטו. אמא שתקה רגע ואמרה: אבל אנחנו יהודים וישו לא קשור אלינו ולמסורת שלנו. אבל הוא בעצמו היה יהודי, לא? נזכרתי במה שאבא סיפר לי במנזר. אמא משכה בכתפיה ואמרה: את מציירת יפה, זה מה שחשוב. ידעתי שבקרוב היא תתפנה לפרוק את התיק שארזה לנו. ניגשתי אליו ומבלי ששמה לב שלפתי מתוכו במהירות את הפסל של ישו והכנסתי אותו מתחת לחולצה שלי. הלכתי לחדר שלי והנחתי אותו מתחת לכרית.

  מאוחר יותר, במחשב, בדקתי שאף אחד לא רואה והקלדתי "ישו" בגוגל. עלו המון תמונות – ישו נושא את הצלב, פסל של ישו בצבע לבן מרים ידיים, היה ישו עם דם שנוזל לו על הגוף וישו עם דם על הפנים, היה ישו הולך על המים, ישו עם בד ארוך שנראה כמו חצאית וישו עם בד ממש קצר, שבקושי מסתיר משהו, ישו בצבע צהוב ואפילו ישו בצורת הליצן של מקדונלד'ס. כל הישואים האלה עשו לי חשק לצייר. לקחתי את בלוק הציור וציירתי עוד כמה ישו משלי, את הבלוק החבאתי בתוך הארון.

  במיטה, אחרי שאבא כבר אמר ליל מנוחה ואמא כבר נישקה אותי בכל לחי ועל האף וכיבתה את האור, שלפתי את הפסלון של ישו מתחת לכרית שלי. מיששתי אותו בחושך והצמדתי אותו ללב.

  כשאמא העירה אותי בבוקר היה לי קר, כי השמיכה נשרה ממני בלילה וגם הידיים נפלו לצדדים, אבל ישו נשאר לשכב לי על הלב. אמא לא אמרה דבר, אבל לפי המבט שלה ידעתי שהיא ראתה.

  בבית הספר חיכיתי את כל חמש השעות הראשונות של חשבון, שפה ומדעים כדי שסופסוף יגיע שיעור אמנות ואוכל לצייר. כשהמורה עברה ביננו כבר ידעתי לצפות לעיניים שלה שנפתחו בהפתעה, הבנתי שזה מה שעיניים של מבוגרים עושות כשהן רואות ציור של ישו. אבל כעבור רגע היא חייכה אליי ואמרה: איזה יופי של ציור! ואחר כך הזמינה אותי להציג אותו בפני כל הכיתה. הייתי מאוד גאה, אבל בזמן שהצגתי את הציור אייל התפרץ ואמר שאסור לי לצייר את ישו כי אני יהודייה. המורה ביקשה ממנו לדבר בהצבעה והסבירה שבאמנות אין דבר כזה מותר ואסור. אבל אייל אמר שזה חטא ושאלהים אמר שאסור. הלב שלי דפק מאוד חזק. נראה לי שאני לא מאמינה באלוהים, אבל גם לא רוצה להסתבך איתו. המורה אמרה שלכל אחד מותר להאמין במה שהוא רוצה ושהכי חשוב זה שנהיה אנשים טובים אחד לשני ושהיא מבקשת מכל הכיתה למחוא לי כפיים על המאמץ וההשקעה. חלק מחאו כפיים, אבל אייל אמר: אני לא מוחא כפיים לישו! ולי כבר עמדו דמעות בעיניים ורצתי החוצה מהכיתה.

  מצאו אותי בוכה בתא שירותים. את אייל שלחו למנהלת וממני ביקשו לשבת מחוץ לחדר המורים עד שאירגע. הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה, ידעתי שאני מאוד צודקת, אבל גם הרגשתי שאני מאוד טועה. המורה לאמנות התיישבה לידי ושאלה איך אני מרגישה. אמרתי: בסדר, והיא אמרה: הציור שלך באמת מאוד יפה ולכל אחד מותר לצייר מה שהוא רוצה.

  בערב הטלפון של אמא צלצל. היא ענתה ברמקול, אבא שנא שהיא עושה את זה כי לדעתו זה לא מכבד את הסביבה, אבל זה לא עזר לו, היא תמיד דיברה ברמקול. שלום, זו אסנת, המורה לאמנות של אביגיל, שמעתי את הקול של המורה שלי. אמא הביטה בי רגע ואז הלכה לחדר שלה וסגרה את הדלת. עקבתי אחריה והצמדתי את האוזן לדלת הסגורה. מבעד לדלת הצלחתי לשמוע את המורה אומרת: מובן שזה בסדר גמור ואין עם זה שום בעיה, אבל אולי כדאי לדבר איתה בבית על מה מקובל ומה לא, בשבילה, כדי שיהיה לה יותר קל בחיים. אמא אמרה לאסנת שהיא צודקת ושהיא תדבר איתי. כעסתי נורא. אסנת הבוגדת! היא גרמה לי לחשוב שהיא לטובתי, כשבעצם כל הזמן היא תכננה להתקשר לאמא ולהלשין עליי!

  אמא ניגשה אליי ועוד לפני שהספיקה להגיד משהו צעקתי עליה: אין לנו על מה לדבר! אבא שישב על הספה הזדקף והחליש את הטלוויזיה. אני יודעת שכולכם חושבים שאסור לי לצייר את ישו, אבל כולכם טועים ונמאס לי ממכם! אמא הייתה מגומגמת וניסתה להסביר משהו על מה מקובל ומה לא: זה כמו שפתאום אבא יֵצא לרחוב עם שמלה, היא אמרה. אבא נראה מופתע והזכיר לי את קלייד, הכלב שלנו, שזוקף את האוזניים כשאומרים את השם שלו. מותר לו לצאת עם שמלה, אבל זה יהפוך את החיים שלו ליותר קשים, היא אמרה, אבל תוך כדי שדיברה הקול שלה נחלש ואחרי רגע של שתיקה היא ניערה את הראש ואמרה כמעט בצעקה: זאת אומרת, זה בסדר שגם בן ילבש שמלה אם זה מה שחשוב לו, ואז הקול שלה שוב היה חלש כשאמרה: אבל הוא צריך להבין את המחיר החברתי. היא הייתה אדומה ונראתה לי פתאום כמו ילדה בעצמה ואז היא צעקה על אבא: ומה איתך? איך לך מה להגיד? זאת גם הילדה שלך, אתה יודע!

  בלילה הצמדתי את הישו שלי קרוב ללב, כבר לא היה אכפת לי שרואים. וביום למחרת ציירתי עוד שלושה ישואים בבלוק הציור וציירתי ישו על השולחן בבי"ס ותלשתי את כל הישואים שציירתי מבלוק הציור ותליתי אותם בחדר שלי. אבא שאל אותי למה אני עושה דווקא. אני לא עושה דווקא, עניתי, זה יפה בעיניי.

  אמא הודיעה לי שאין לה כוונה להיכנס לחדר שלי ולנקות אותו כל עוד הוא נראה ככה וגם לא לשבת איתי עד שאירדם. אמרתי לה שזה בסדר. גם ככה מאז שישו מילא לי את הקירות התחלתי לסדר ולנקות את החדר שלי בעצמי, וגם להירדם הצלחתי יותר בקלות. בלילה שמעתי את אמא ואבא רבים, היא האשימה אותו ואת הנסיעה שלנו למנזר והוא ענה לה שבפעם הבאה היא מוזמנת לבוא איתנו. נרדמתי אל תוך הריב שלהם וחלמתי על אייל מלשין לאסנת ששוב הבוגדת ציירה את ישו. אסנת שאלה את אמא ואבא אם זה נכון, אבא שתק והנהן ואמא אמרה: זה נכון. מאחורי אסנת עמד צלב גדול ואני טיפסתי עליו כדי שלא יתפסו אותי. התעוררתי בבהלה וגליתי שישו נפל על הרצפה. הרמתי אותו, הנחתי אותו על הלב ונרדמתי מבלי לחלום חלומות נוספים.

  הטיול השנתי של בית הספר הגיע. ביקשתי מאמא שתתן לי להישאר בבית, אבל היא אמרה לי לפנות לאבא וכששאלתי את אבא הוא שאל מה אמא אומרת על זה. הרגשתי שאם אמשיך לשאול יפרוץ עוד ריב ביניהם והחלטתי לצאת לטיול וזהו. ישבתי לבד במושב הקדמי של האוטובוס והבטתי בנוף שהשתנה לי מול העיניים. לא היה לי ליד מי לשבת, הילדים התרחקו ממני וקראו לי "ישו" כשם גנאי. לא טרחתי לברר לאן נוסעים, רק רציתי שהטיול ייגמר כבר ואוכל לחזור הביתה אל החדר שלי. פתאום, בבת אחת אגם כחול הופיע מתחתינו והמדריכה שאלה במיקרופון מי יודע להגיד לה מה זה האגם הזה וחלק מהילדים צעקו: "הכנרת".

  האוטובוס ירד בכביש מפותל עד שהנחה בחניה של בית קברות, ממש על החוף של הכנרת. המדריכה אמרה שקר בחוץ ושלא נשכח לקחת איתנו בגדים חמים. הילדים יצאו מהאוטובוס בצעקות ותפסו כל מני פינות שמש כדי לאכול את כל החטיפים והסנדוויצ'ים שהביאו. התחלתי לצעוד לכיוון המים. הקולות שלהם הלכו והתרחקו ממני, רוח חזקה שרקה לי בתוך האוזניים. כששמעתי אותם קוראים בשמי, החזקתי חזק בישו והמשכתי ללכת.