מֹאזְנַיִם

יער ירושלמי / ג'ודי עדיני

ביקור יער. נמלה שחורה, נמלה מאש. שארית פרח הסביון. מחילה כתומה. נמלה כחולה שוחה, נופלת בפיר תהום. עכבישה בנקבה, חוטים חומים. קונכיות בגודל ביצת כינה. ביצים נחושות. אני טועמת גוש שרף זהב, טעם עץ. קשה לי להביט מעלה, הענפים רחוקים מגופי, נפגשים באופן שאיני מצליחה לכתוב. אין לי מילים למה שעיניי רואות. איך זה נקרא? פריטה על שברי הגזע, דחיפת אצבע אל בית העכבישה. בית ריק.

   אני מנסה להריח את הגזע, מלטפת אותו על מנת להחליק את קוציו. עטיפתו מתפצפצת, נשברת. איך קוראים לדבר שהוא לא מחט ולא זרע? אין לי שם לזה. מי היה הראשון שניקר בי ככה, ניסה ללטש את החומר ופצע אותי? איך למדתי לעשות זאת על גופי? אני מוצאת חוד דוקר ומושכת בו את העור שלי, מנסה למצוא מים. הבטחתי להפסיק עם זה.

   קונכיות מצטופפות בשורה אנכית. קרקע הגזע דחוסה. אני תומכת את המגדל דרך עיניי – לא נוגעת בכן, רק מביטה. באתן מהים? היה היה כאן פעם חוף. לאן נספג? מתי ישוב? הנה חיה חדשה: כנפיה ארוכות מהגוף. יש לה שבע רגליים, השמינית נתלשה. אני רוצה לדקור אותה עם חוד העט, מתאפקת. יונקת בנשיפה את ריחו של הגזע, דרך הפה. שוחה בתדר־עץ. מצנפת מחטים מגינה עלינו. הגזע ואני מתנשקים.

   קן בצמרת חומק ממבטי ונגלה לו. יש שם עורב. מעולם לא צפיתי באמא עורבת שומרת על ביצים או גוזלים. חמישה מטרים או יותר מפרידים בינינו. אני מתחתיה, היא משקיפה. כוח הכבידה טרם גבר על האצטרובלים המצטופפים. אצטרובל זה פרח או פרי? כמה אצטרובלים על העץ הזה? כמה קִנים? אמבטיית יער: אני שוכבת מתחת לצמרת, מועכת במשקלי את גבעולי הקש.

   העץ מפשיל שרוולים, עורבת מביטה בי מבעד למשענת הקן שבנתה. מישהו פעם העז ללכת ממנה? אמר לה: הקן של מישהי אחרת חם יותר?

   אם תיפול על ראשי ביצת עורב – אנגוס בה? או אנקר בציפורניים? זה נעים לך, עץ, כשאני מטפסת עליך, דוחפת את כפות הרגליים ומצמידה אותך לגופי? אתה מכסה את פלג הגוף העליון שלי והערווה, מכוסה בג'ינס. בנפילתי אני מפילה גם ממך שכבות שרופות. אתה שורט אותי, מותיר בי סימנים. רציתי להרגיש אותך קרוב. אנחנו דומים.

   ממול האורן שלי שוכן אלון גדול. אני מחליטה לבקר בו. נשכבת על מרבד העלים שהפך כסוף מרוב הזמן, ותמונתו של אבי עולה בי. אבא שלי, אלון שמו, ממול האורן שלי שוכן אלון גדול. אני מחליטה לבקר בו. נשכבת על מרבד העלים שהפך כסוף מרוב הזמן, ותמונתו של אבי עולה בי. אבא שלי, אלון שמו, פורס מעליי צל ושם תחתיי אדמה חמה. הוא אוהב אותי ומבולבל כיצד לתמוך. מברר את שלומי מבעד לעלי העץ העגולים, דואג לי. מה אספר לו? ממולו עץ אחר, איני יודעת את שמו, והוא שולף קישוטים. מוציא מגזעו פריחה ירוקה והיא יפה לו. מעבר לים ראיתי עצים עם שלשלאות בשר, עלים בצורת לב החביאו את הגזע. צריכה להימצא מילה נוספת לעלה. כיצד אמצא את המילים לתאר, לשם מה?

   אפשר להישען עליך בלי שתיפול? גם בך מצטמק שריר הלב, מתבשלת דמעה במעלה הגרון? היכן הגרון שלך? מי שתל אותך כאן? אתה מרשה לי לחפור בך? תפתח בבקשה פה גדול, פה גדול בבקשה, דוקטור עץ. גם בי נמלה, משוטטת באוזן. מה הן אוכלות מתוך המוח שלך, עץ? ממתי אתה כאן? תחבושת מנומרת בעובש, נמשים שחורים. תחתיה פה גדול, צבעו כתום. תרצה שאקלף אותך? נראה שטבעת בים, גזע, והמים הותירו בך שובלים עגולים. אני מחפשת עין לטבוע בה ונרדמת. אתה כל כך נטוע במקום. הרוח אינה שלך.

   מישהי התלוננה בפניי: עצי האורן! ירושלים! מחטים בכל פינה! אני רוצה ללדת בירושלים. גור־אדם, בן או בת דמותי, לכל הפחות קרוב לי בדם. יתהלך עירום על המחטים האלו, יתגלגל ללא בגדים, יחייך אל העורבים שבשמיים. אבא ואמא שלו ינשקו אותו, יריחו אותו לעומק, יצמידו אותו חזק למקומות דובשניים. הבשר שלהם יסתיר מעיניו עצמים כסופים, מרחפים. נמלא אותו בעננים ובטל. לא אתרחק מהקן. אתן לו חלב וצוף. לא אפגע בעורו. אקרא לו מעיין. אני רוצה להתרכך.

   עץ, תן לי פירות אצטרובלים. על האדמה שמתחתיך מצאתי שלושה, שבורים, קבורים. אני רוצה חדשים מהשמיים. אלו אינם שמיים, זו צמרת דוקרנית. המחטים שבאדמה חומים כמו סתיו, ואני צמאה. על האצבע השנייה שלי מצד שמאל, כף הרגל, נמלה אדומה והיא נרדמת. בקרוב אפול גם אני לשינה. המחטים יתהפכו תחתיי וייבלעו מתחת לפני־האדמה. חומר תת־קרקעי ישנה אותם, קיפולי הזמן יכפילו את כמותם. בעוד כמה שנים יבקעו המחטים מחדש. הפעם, בקצותם, במקום חוד משונן, ינבטו טיפות מים מלוחות. אינספור מחטי המים יתרגשו החוצה, ירטיבו במהרה את האדמה הישנה. שכבות מחטים מרטיבים ייערמו זו על זו, יתפלשו בבשורת המים. עצב גדול או שמחה רטובה תפשוט בימה המלוחה כולה. או אז, כשהקרקע תיעלם מרוב כחול, אקום. הריונית ועגולה, מדושנת שנות־שינה, אלד אותך בעדות העורבת והצמרות, חרקי הדגים והקונכיות. אל תוך הים השׁב לירושלים.