מֹאזְנַיִם

יסודי / ענת לוין

היא רק תעביר סמרטוט. ואז יישארו לה עוד חמש משימות. הכביסה מהסוס. המדים למכונה. המיטות. הסכו״ם. ולסדר אותו על משטח הבד לפני סוגים וגדלים, מימין הכפות, בסוף כפיות העוגה. כשתסיים, גם המכונה תסיים והיא תוכל לתלות, מבלי להתלבט בנוגע לסדר הפנימי. לפי צבעים או לפי נושאים? מהכהים לבהירים? או מהמכנסיים, דרך החולצות ועד לגרביים, שכל אחת מהן מיושרת ונתלית בנפרד, אחוזה באטב כביסה. הם פתרו לה את הבעיה עם צבע הזית.

היא מתחילה במדים. ממלאה אמבטיה במים וסבון ומניחה לבדים לשקוע. ואז רטובים, כבדים כמו גוף, היא נושאת אותם לתוף המכונה. לפני שנים היא נשאה אותו. תחילה כרעיון. אחר כך סוד בבטנה. ואז בזרועותיה. נתן לה יד. וכשגדל, גובהו ורוחבו נשאו אותו אט אט הרחק ממנה. אחר כך מישהו לקח והציב אותו כמו כלי שחמט. היא מכירה את כללי המשחק.

משקיעה את הסמרטוט בדלי המלא, היא נאחזת בסדר הפעולות. למטה, למעלה, למטה, למעלה, וכשהסמרטוט ספוג מים, היא כורכת אותו סביב המגב. מציפה ואז גורפת. בסוף היא מוציאה מהארון סמרטוט חדש ומרטיבה אותו מעט. ועוברת חדר אחר חדר. ואז הבית נקי והיא מלוכלכת, עומדת בפינה ומחכה שיתייבש. לרגע יש סדר בעולם והיא זו שמנהלת אותו.

אביה לימד אותה לשחק. הוא עבד במשאית שעות ארוכות ובשבתות קם רק בצהריים, ישב בגופייה לבנה ואכל קערה של מרק עוף. ואחרי שאכל, הוציא משקיק הקטיפה שהביאו משם את לוח המשבצות ואת הכלים. הוא סיפר לה שכל אחד מכלי השחמט זז בצורה קצת אחרת. הפרש הולך ישר ובאלכסון. הרץ באלכסון. הצריח ישר, קדימה ואחורה. המלך צועד צעד אחד. והחיילים קדימה, צעד אחר צעד. ואחרונה חביבה, אמר לה אבא, המלכה. היא הולכת לאן שהיא רוצה.

היא מוציאה את המדים מהמכונה ותולה אותם על הסוס. מכניסה את הלבנים – הגטקס התרמיים, הגופיות הלבנות, התחתונים. כל מה שלימדו אותה לא היה בדיוק שקר אבל גם לא אמת לאמיתה. בשלב מסוים היא תפסיק להכין קפה לשותפים ותעבור למחלקת כתיבה שיווקית. אבל גם שם יגנבו לה רעיונות. ייקחו קרדיט על טקסטים שהיא תערוך. הטעויות יהיו תמיד שלה. ביום חורפי אחד, היא כמעט תגיע לפינת הקפה אבל תעצור כשתשמע את שמה בתוך שאלה וגבר שני, צעיר ממנה בכעשור, ישקשק את קרטון החלב, ויגיד "זאתי? פג תוקפה."

בילדותה, לכולם היו רעיונות ברורים ולא עזר בכלל מה שהיא רצתה. לא לשחק שחמט. כלבה. לפני הטיול לכותל, היא כתבה בפתק, "אני רוצה כלבה!!!" עם שלושה סימני קריאה כדי שאלוהים ישמע. כבר אז היא ידעה שברשימת המשימות של אלוהים כתובים תחילה התינוקות, אחר כך האבות שתמיד יודעים יותר טוב מכולם איך צריך לחיות, אחר כך החיילים ששומרים וצריך לשמור אותם. אחר כך הילדים ואז הקשישים. וכשאלוהים מגיע לבקשות של הילדות, אין לו כוח יותר והוא נרדם.

עכשיו היא נעה על המרצפות כרצונה שעה שכל העת העולם, כמו תא, נחלק. שחור־לבן. חייל־מלכה. מלוכלך־מלוכלך פחות. כל זמן שהיא משפריצה אקונומיקה על דופנות האמבטיה או משרה בדלי את מברשת השירותים, או תולה את הלבנים, את התחתונים, כל תחתון באטב בצבעים משתנים של ירוק, או שוב מכניסה את המדים למכונה, ושוב הכפות, הכפיות. ארורה מחבת השניצלים המשומנת, היא מבקשת על הילד. זה לא משחק, זו מלחמה. הניקיון הוא התפילה שלה. עוד שלוש משימות. היא רק תשטוף את המחבת. תוציא את המוך מהמייבש. תעביר סמרטוט.