מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ימים קרובים | קשת סגל

(סיפור ביכורים)

 

הגדר המקיפה את החצר תתקלף, קירות החדר ייסדקו והשיער יהפוך מצהוב לחום. עיניים ירוקות יסתכלו במרחב, יצטמצמו מול השמש וינסו לעקוב אחרי השינויים: היערה, זו שאמא שלה שתלה בחורף הראשון אחרי שנולדה, תטפס ותתפשט מעל שכבות עץ מתפוררות. פיסות צבע ייאספו על המדרכה כמו עלים יבשים. לפעמים הן ייסחפו ברוח, לפעמים ייעלמו אל סבך הפלסטיק השחור של מטאטא הרחוב. את הקירות שנפערו היא תבקש לאטום ולסייד בשלוש שכבות. היא תתרחק, תשלב ידיים, תטה את הראש ותחשוב שמי שלא ידע לא יוכל לנחש את הסדקים. הקיר יתבקע שוב. אותם שני קווים רחוקים יתפתלו כמו ברקים שיורדים מהשמיים אבל לא פוגעים בארץ.

לפעמים אני שוכח: האדמה יכולה לזוז כל הזמן, אבא שלה אומר לה בדרך לאילת, ואחר כך שואל: חשבת על זה פעם, שיש תנועות שפשוט אי אפשר להרגיש? היא לא עונה, רק חושבת שבאמת יש איזו תנועה תמידית שאי אפשר לתפוס. מכשירי מדידה יכולים, בדרכם, להגדיר אותה בכל רגע, לשרטט את התנודות ולקבוע את העוצמה. אבל זה לא העניין, היא חושבת, הרי לא יכול להיות שזה כל העניין, המספרים האלו, חמש נקודה שמונה או שלוש נקודה ארבעים וחמש. בקעת הירדן מביאה אל החלון אדמה בהירה. ברדיו עברית נקטעת בערבית.

שנים לפני אותו אוגוסט היא עמדה על יד אמא שלה במטבח הירוק. היא הייתה בת חמש כשהסתובבה סביב עצמה על המרצפות הבהירות, התרחקה והתקרבה אל אלומת אור דקה שחצתה את הרצפה. כשנעצרה ראתה בקו העיניים את ידיות הארונות: כדורי חרסינה לבנים, בולטים כלפיה, ועליהם מצוירים פרחים בהירים. היא אחזה בידית שבורה וסובבה לשני הצדדים. אמא שלה, עליזה, עמדה ליד הכיור, הוציאה כלי זכוכית ממייבש העץ, ניגבה במגבת כתומה והניחה על השיש.

עליזה הייתה בת שלושים ושבע. בכל בוקר יצאה אל הגינה וקטפה קצה ענף לואיזה ושני עלי מרווה, הניחה אותם בתוך ספל שקוף ומזגה אליו מים רותחים. בין שולחן האוכל לספרייה החומה הייתה דלת עץ דקה שהובילה אל חדר העבודה שלה, שם הייתה רוקעת מתכות, טווה ומפרידה חוטי זהב וכסף ושוזרת בהם חרוזים דקים. תמרה הייתה יושבת לידה, על כיסא גבוה או על הרצפה. לפעמים ציירה בעפרונות צבעוניים על דפים לבנים. לפעמים רק ליטפה את תמוז, החתול האפור. חודש שלם, מאז היום האחרון בגן כלנית, ישבה לידה עד שאור הערב רקם סורגי צל על הרצפה.

דרך חלון חדר העבודה נמתח עץ התות אל תוך שמיים רחוקים. קרעים כחולים נגלו בין ענפים ארוכים. התותים, כמו כוכבים, נתלו בין העלים, החליפו צבעים לא אחידים במהירות: ירוק הסמיק בקצוות עד שהפך לאדום. האדום הבהיר הפך לסגול. בתוך שבועיים כל הצבעים כהו לחלוטין. התותים שלא נקטפו צנחו אל האדמה והצטמקו עד שנטמעו בה. תמרה הייתה יוצאת מחדר העבודה אל החצר ואוספת אותם מהענפים הכבדים שנמשכו אל האדמה. כשצעדה יחפה הם נרמסו מתחת לרגליים הקטנות. הגוף הוכתם: כריות האצבעות, הרווח ביניהן לציפורניים, השפתיים הדקות. הכתמים הסגולים דהו במקלחת אבל השאירו סימנים. בשבועיים המרוכזים של מטחי הפרי להקות זבובים זמזמו ביום מתחת לעץ ועטלפי פירות הגיעו בכל לילה אל הצמרת. לקראת הסתיו עלי העץ הצהיבו: רוח רגועה עברה על ידם, נוגעת-לא נוגעת (איך אפשר בכלל לדעת אם נגעה או לא?) לפעמים תמרה שלחה ידיים רכות ובטוחות, התקרבה אל ענף נמוך והניחה קצה אצבע על קצה עלה שהיה נופל מייד. כשעלה התנתק מענף נשמע קול עדין שהפך למוּכר: קול ניתוק קרוב. היא הרגישה את הצליל על הגוף, כמו אצבע רכה פוגעת בעור בנקישה דקה.

מרצפת אחת במטבח נפרדה מהשאר. במבט מרוחק אי אפשר היה לשים לב, המרצפת נשארה במקומה. תמרה דרכה עליה, העבירה משקל מצד אחד לשני והטתה את הראש בקצב אחיד. בכל הטיית גוף מכוונת נשמע קול חלול: פגישת המרצפת השבורה באחרות השלמות. עליזה הביטה אליה מעבר לכתף הימנית כשהניחה קערת זכוכית עמוקה על השיש. תמרה הגבירה את המהירות וחייכה. מייבש הכלים התרוקן לגמרי. אלומת אור חילקה את המטבח לשליש ועוד שניים. עליזה הניחה את המגבת על השיש האפור והתקדמה לעבר הטלפון שצלצל.

בערב עמדו שתיהן מול הגינה. עליזה התיישבה על כיסא הקש, כלאה את הטלפון בין הכתף הימנית לאוזן ושלפה סיגריה מהחפיסה הלבנה שהונחה על השולחן. תמרה התיישבה על קצה המרפסת והתבוננה סביבה. באור הנעלם שאריות האביב התרככו: פרחי כובע נזיר הצהיבו ונפרשו ברשת יבשה על החצר, חרציות גבוהות הצטמקו ודעכו, שבלולים לבנים ניקדו את האדמה. היא שמעה את עליזה אומרת: אסע הלילה לבית החולים. אחרי רגע הוסיפה: אם יהיה צורך, בוודאי, ואחר-כך: הרופאה אמרה שנדע כבר בימים הקרובים.

תמוז הביט בתמרה. בדרך כלל היה רץ ובורח ממנה. היא הייתה מנסה ללכוד אותו בין ידיים נחושות, והוא היה מצליח להיחלץ אל תוך הבית ולהסתתר בין חדרים פתוחים. אחרי המרדף היה מציץ אליה מתוך חדר המקלחת. קודם חשף רק את השפם, אחר כך את הראש כולו, ואחרי שהביט לשני הכיוונים היה יוצא לאט אל המסדרון הצר. באותו אחר צהריים הוא צעד לאט והפנה אליה מבט. פתאום התקמר וקפא, עוד נעץ בה עיניים, ואחרי רגע המשיך ללכת עד שנעלם. תמרה הסתכלה על עליזה שישבה רגל על רגל. שולי החצאית הסגולה שלה נתלו באוויר, כמעט נגעו בקורות העץ. עליזה אמרה: אז בינתיים נצטרך לחכות. היא מעכה את קצה הסיגריה אל תוך מאפרת חרס משולשת ונעמדה פתאום, כאילו שמעה קול רחוק קורא לה.

תמרה נכנסה אל הבית אחרי עליזה. היא סגרה את רשת חלון ההזזה שהייתה קרועה בשוליים התחתונים והביטה למעלה. תמונה תלויה על הקיר: יואב, דניאל ותמרה בראש הנקרה. הייתה רוח חזקה והשיער שלה הסתיר כמעט את כל הפנים. הם החזיקו ידיים והסתדרו לפי גובה: יואב מחייך, דניאל אחריו מסתכלת אל תמרה, והיא נאבקת ברוח. גם אחרי שנים היא יכולה להרגיש את הרוח מערבלת את השיער, ואת הטעם של התה הרותח, המתוק מדי, ולשמוע את אלעזר נשען על המכונית הלבנה ואומר: מתוקים, תסתכלו לכאן רגע, מניף מצלמה ולוחץ.

ארוחת הערב: אלעזר טיגן חביתה שנשרפה בקצוות והניח שתי כפות גבינה לבנה במרכז צלחת פלסטיק סגולה. תמרה ישבה מול שניהם. עליזה סיפרה שעוד מעט תיסע לבית החולים כדי לבקר את סבתא טניה. תמרה שאלה מה קרה לסבתא טניה. עליזה אמרה שהיא לא מרגישה טוב.

סבתא טניה הייתה אישה גבוהה. היה לה שיער אפור וארוך, קלוע תמיד בצמה שנחתמה בגומייה שחורה. כבר שמונה שנים, מאז שסבא יעקב נפטר, שהיא חיה לבד בקיבוץ ברמת הגולן. בכל פעם שבאו אליה הוציאה מהמגירה האחרונה במטבח שוקולד לבן, עטוף בנייר כסוף ומרשרש.

לפני שנרדמה באותו ערב תמרה פקחה עיניים גדולות מול התקרה וחשבה שאולי כבר מחר יבקרו את סבתא, והיא תציע לה שוקולד מתוק ומיץ פטל, ותקלע לה שתי צמות קצרות, ובקצה כל אחת מהן תקשור סרט כחול שיסתלסל ברוח כשהן יטיילו יחד ויראו את הכינרת הנמוכה. האור של השמש יברח מהן לאט. האורות הכתומים של טבריה ישתקפו במים הכהים.

מתוך החושך הכוכבים התגלו על התקרה: הם כבר לא זהרו אבל היא עוד זיהתה אותם. אלעזר יצא מהחדר ואחריו הגיעו היצורים האחרים, חסרי צורה ושם. הם הגיחו מתחת למיטה, הזדחלו מבעד סדק האור שבין הרצפה לדלת ונספגו דרך הקירות. כששמעה אותם הרגישה שרעד ארוך מתפתל מכפות הרגליים עד הראש ומצית בה פחד, פחד מוּכר: כמו זה שהרגישה כשזיקוקים ניתצו את השמיים בערב יום העצמאות, או כשרעמים העירו אותה בלילות חורף. היצורים האחרים לא היו בני אדם אבל גם לא שום דבר אחר. כששמעה אותם מגיעים הייתה קוראת לאמא או לאבא בקול שקט, כמעט בלחש, פחדה שאם תדבר הם יבחינו בה, יטפסו עד למיטה ויגנבו את השמיכה הסגולה או את הספר שהונח על השידה, הפוך ופתוח בעמוד האחרון שממנו אלעזר קרא לה.

אוויר סמיך ירד אל מרפסת העץ בכל ערב ועקרבים שחורים זחלו מתחת לקורות. חודש וחצי מאז היום האחרון בגן כלנית: שבועות צפופים עברו ונלפתו בשמש. אלעזר אמר לתמרה ולדניאל: לקראת החורף נשתול תותים בערוגות. לפעמים הצביע על המקום שבו שתלו את הזרעים בחורף שעבר – בין קורה חסרה בגדר לעץ התאנה החולה – ואמר שבקרוב כבר יתחילו לעדור את האדמה.

שבוע לפני שנגמר החופש הגדול סבתא טניה עוד הייתה מאושפזת בבית החולים. עליזה נסעה וחזרה בכל יום. בשבת האחרונה של אוגוסט אלעזר חתך אבטיח, שטף אשכולות ענבים ירוקים וסגר אותם בשתי קופסאות. לקראת עשר כבר הגיעו אל חוף ארגמן בעכו. אלעזר ויואב שכבו על מחצלת פלסטיק. דניאל ותמרה שיחקו על החול החם. גלים התרחקו והתקרבו באותו קצב מתמוסס. אלעזר הצית סיגריה. אפר התפזר מעל עיתון פתוח. היו כתובות בו מילים צפופות בשפה שתמרה ידעה לדבר אבל עוד לא ידעה לקרוא. היא הפרידה ענב מאשכול. בדרך אל השפתיים הוא נפל אל החול. גלידה לבנה נטפה מתוך גביע אל גב כף יד של ילד. כדור פלסטיק כתום נחת בין מחצלת אדומה של משפחה אחרת לטירת החול שבנתה יחד עם דניאל. איך טירות קורסות: קודם הצריחים, אחר כך היסודות. הם נפלו ונאספו אל החול הלח, ואחריהם הצדפים שהצמידו לדפנות נשרו אחד אחרי השני, כמו שחיינים קופצים אל מים. הגלים נאספו אל החול והחול נאסף אל הגלים.

סבתא טניה מתה למחרת. תמרה חשבה: הלכה לטיול ואולי תחזור. היא זכרה שגם אבא של דליה הגננת מת כמה ימים אחרי שחזרו מהחופש הגדול בשנה שעברה. דליה לא הגיעה לגן במשך שבועיים וכל הילדים ציירו לה ציורים. אנשים זרים הגיעו אל הבית כל השבוע. על הרצפה הבהירה דרכו רגליים כבדות, בכפות יחפות או בסנדלי קיץ. אצבעות שלא הכירה לפתו את ידיות הארונות במטבח והוציאו מהם כוסות זכוכית וקערות עץ. הם חיבקו אחד את השני לאט, בכו וחייכו מול אלבומי תמונות. תמרה הגיעה מעט מעל קו הברכיים שלהם, התרוצצה ביניהם בשמלות בהירות רקומות בפרחים.

הם עוצרים בתחנת הדלק האחרונה באילת. אלעזר מביט במספרים מטפסים על צג המשאבה והיא נכנסת לחנות. אישה זקופה בכובע קש רחב דוחפת עגלה עמוסה בבקבוקי בירה. תמרה מותחת יד ארוכה ואוספת אליה בלון גז אפור ממדף גבוה. משם הם ממשיכים אל החוף האחרון לפני מעבר הגבול. בשולי הכביש חונות מכוניות צפופות: אנשים רבים עברו כאן בדרכם לסיני, אולי המשיכו עד קהיר. היא מתפשטת משמלת הקיץ החומה ונשארת בבגד הים הצהוב, דורכת לאט על אבנים לוהטות. דגים קטנים נאספים במים הרדודים, מתקרבים ומתרחקים ממנה. אלעזר יושב על סלע ומצית סיגריה, מפיג עשן בתנועת יד קצרה. הם פורשׂים את יריעת האוהל על האבנים ומחברים את מוטות הברזל הארוכים.

הוא נועץ סכין באבטיח. היא נוברת באצבעות באבנים היבשות. מה נשאר מתוך זמן שעובר: רק רווח בין מילים ושקט צפוף בקצה כל משפט. את הרווח בין מילה למילה ממלאים הגלים, טווים קרעי מחשבות. תמרה אומרת: עכשיו במצרים יושבים אנשים אחרים על חוף אחר. אחרי רגע היא מוסיפה: וגם שם האדמה זזה כל הזמן. הקטיעות המתמשכת של הרגעים בהם לא נאמר דבר והיעדר הצליל שהוא הצליל עצמו. נדמה לה שהקול שלה דוהה ונשארים רק קווי המתאר. מילים מתמוססות, מתפזרות באוויר ובים. השמש דועכת מהם והאור נעלם לאט. צל עורבים דואים, מים פוגשים אבנים ואבנים פוגשות מים.

היא תירדם בתוך שק שינה סגול, מחוץ לאוהל, ותתעורר אל הזריחה. ההרים יתגלו אליה דרך חושך מתבהר ופסגות ירדן יחתכו את השמש. משמאלם, קרוב יותר לקו החוף, תראה זוג וילד. היא תתהה מתי הגיעו. האישה תקים אוהל ירוק, הגבר ינפח זוג מצופים כתומים. בינם לבינה יחצוץ שבר זכוכית מחוספס, שקוע באבנים האפורות.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp