דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ילדים צעצוע / ברוך יעקבי
והיו גם רגעים כאלה של מחנק, אין מוצָא. כעס עמד באוויר, אנרגיה לא טובה. מישהו זרק משפט, אחר הגיב ברטינה, מילה שנאמרה שלא במקום, וכבר הבנו שטוב לא יֵצא מזה. "בואו, נמאס כבר," אמר עזרא, ואנחנו הלכנו אחריו.
עזרא הוביל אותנו לאחד הרחובות הצדדים בשכונה. חלונות רבים היו מוגפים, סרטי אדום־לבן הקיפו בניינים שנפגעו. לא חשבנו שדווקא כאן יתגלה לנו מקום נסתר, אבל עכשיו העיר הייתה כזאת, גלוי וסמוי מונחים בכפיפה אחת. "מכאן," הכריז וטיפס על גל אבנים, פינה כמה קרשים, והזיז שער ברזל חלוד שחסם את הכניסה.
היא עמדה ריקה, צמחיית בור עבותה כיסתה את עבריה. שלט ברוכים הבאים דהוי ותלוי מעוקם עמד מעל, על סף בלימה. גלי הדר, השלמנו את האותיות החסרות. "הבריכה הנעלמת," כך עזרא קרא לה, "עד לא מזמן מרכז ספורט פעיל, עכשיו חסרים בה המים והאנשים."
יכולנו לדמיין אותה שוקקת חיים, ועכשיו, קירות מתפרקים, תקרה קורסת, רצפה סדוקה. חלקה העמוק היה חשוף לשמיים בעוד זה הרדוד נותר מקורה, גג מתפורר התנשא מעליו. בחזית ראינו מגלשה עקומה ולצידה בריכת ילדים קטנה.
השיממון והדממה עוררו בנו סקרנות. המסגרת המלבנית שניבטה אלינו הפנטה אותנו. בריכת שחייה אנחנו מכירים, אבל מה עושים עם אחת כזאת, נטושה?
"למי בא לקפוץ?" קרא עזרא ונעמד על המקפצה.
"השתגעת? שלא תעז!" צעקתי לעברו, אבל כבר היה מאוחר. המקפצה ניתרה. מיהרנו להתקרב לדופן, ואז ראינו את עזרא שוכב על הקרקעית, רצפת מוזאיקה בצבעי תכלת, לא זז.
מייד קפצנו אליו פנימה. רכנו מעליו, סטרנו על פניו, קראנו לו בשמו. לא חלפה דקה והוא חייך את החיוך הממזרי שלו. בעיניים עצומות הוא אמר, "חשבתם שנפטרתם ממני, אה?"
"זה מסוכן, הטריק שלך," סשה אמרה לו בפנים חיוורות, "הבהלת אותי."
"מצטער, אבל הייתי חייב, לא התאפקתי. רוצים לנסות?"
רצינו, אבל אף אחד לא העז. נכנסו לבריכה בדרכים המקובלות, דרך גרם המדרגות הרעוע ומשטח המים הרדודים של בריכת הילדים.
"ועכשיו, הקדרים באים," הכריז עזרא. נעמדנו בשורה צמוד לדופן הבריכה, חיכינו לקריאה. קול עמום של עבר תמים טיפס ועלה בירכתי התודעה. רצנו כמו משוגעים, צרחנו, רוח שטות נכנסה בנו, כאילו אין בחוץ מלחמה. ואחר כך תופסת צבעים, ואחת שתיים שלוש דג מלוח, ואמא אמא מה השעה, וכל משחק ילדות שעלה לנו בראש. עד שהתעייפנו ונשכבנו על רצפת הפסיפס, מעלינו שמיים תכולים. רעש העיר נבלם בקירות המטים ליפול, וחדר פנימה מעוות.
עצמתי עיניים, וחלמתי. דמיינתי בריכה מלאה ביום קיץ לוהט, רוח קרירה, ועצים גבוהים מסביב, דשא נעים, המים רכים, מפתים, המקפצה עומדת יציב, ומוזיקה חרישית שבוקעת מרמקול ומרגיעה, שיר ברזילאי, אולי סמבה, מוזיקה נעימה שעושה חשק להזיז את הגוף. אם לא הייתי מפחד נורא, אולי הייתי עולה על המקפצה, גם אני הייתי קופץ ממנה, ארוכה, מלבנית ולבנה, הקצה שלה לא מפסיק לנתר.
צל כיסה אותנו. להקה של ציפורים עברה מעלינו. הן עפו נמוך, שמענו את משק הכנפיים. זרם האוויר כיוון אותן, מנווט את דרכן. כנראה חלפו על פני ימים, גומאות מרחקים, אולי חצו אוקיינוס. אם רק היו יותר קרובות אולי הייתי עולה על אחת מהן, הייתה לוקחת אותי הרחק מכאן. עופו לכן, עודדתי אותן בליבי, עופו רחוק, אתן בטח יודעות לאן, עופו למקום אחר, מקום בלי דאגה.
צרחות ניסרו את האוויר. הציפורים, כבדות וגדולות, לא הפסיקו להרעיש.
"חסידות?" שאלתי.
"עגורים", השיב עזרא, "ואולי ברווזים."
מה פתאום ברווזים, חשבתי לעצמי וכבר רציתי להתווכח אבל עצרתי, ממתי אני מבין בציפורים? בקושי אני מבין את עצמי.
עזרא חיקה את הצרחות שלהן בהצלחה. ואז דני הוסיפה צרחה משלה, וזה יצא לה כמו קרקור. כולנו התחלנו לצרוח ולקרקר בבת אחת, כל אחד עם חיקוי משלו. חיכינו להד שהתגלגל לעברנו מתוך מעבה המבנה לעבר החלל הפתוח, ואז התפקענו מצחוק. ניסינו לתאם בין הקולות שלנו. לפעמים זה יצא כמו מקהלה, ולפעמים רעש נורא. ואז עזרא נתן צעקה גדולה ושקט השתרר. גם אני צעקתי, ניסיתי, אבל יצא לי קול קטן. עזרא צעק שוב. ניסיתי לצעוק כמוהו בדיוק. הצעקה של דני לא הייתה רעה בכלל, זה יצא לה ארוך ומשוחרר. בר התרומם ואז ניסה לצעוק בעמידה.
"אתה יכול יותר," אמר עזרא, ובר ניסה שוב.
"סשה, מה איתך?" דני שאלה.
"אני מעדיפה לא להביך את עצמי. ובכלל, צעקות מפחידות אותי. אבל אני יכולה לשיר."
הקול שלה היה נעים, ואנחנו היינו מרותקים. שכבנו בשקט, הצלילים נכנסו לנו לגוף. היא סיימה וביקשנו עוד.
"הרוסית שלך נשמעת יפה כל כך, רחוקה, ממקום אחר. על מה בעצם שרת?" הסתקרנה דני.
"שיר על ציפורים שעפות, ועל ילד אחד ששואל את אמא שלו לאן."
"לאן הברווזים עפים כשהבריכה ריקה?" שאל עזרא בקול שקט. זה נשמע כמו חידה.
"איפה נהיה בעוד עשר–עשרים שנה?"
לרגע חשבתי שזה שיר נוסף של סשה, עוד מעט הקול הנעים שלה יבקע וילטף. אבל השאלה שלה נשארה תלויה באוויר, המילים ריחפו, ואז נחתו, חזרו אלינו, מחלחלות פנימה לגוף, זורקות אותנו רחוק מכאן.
מעניין, חשבתי לעצמי, אפילו קצת מפחיד. איך אני יכול לדעת? ובכלל, זו שאלה של מבוגרים. הרי חיים כאן מיום ליום, אנחנו בכלל יכולים לחשוב על עתיד?
היה משהו מטריד בשאלה הזאת. זה זרק אותנו לרגע מהכאן והעכשיו, מקרקעית הבריכה ששכבנו עליה. צמרות העצים נעו ברוח, להקת הציפורים כבר נעלמה. איפה נהיה בעוד עשר–עשרים שנה… המילים המשיכו להדהד.
"עזרא ואני – החתונה," לבסוף אזרתי אומץ לומר בקול את מה שעד עכשיו רק חשבתי עליו.
"תראו אותו, בקושי יצא מהארון, עוד לא בקע ההומו הזה, ומה מתברר, מסתתר בתוכו סטרייט קטן."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי, מאוכזב. חשבתי שעזרא יתלהב איתי. אבל הוא דחה את הרעיון שלי על הסף.
"להתחתן? רעיון מיושן, עוד קופסה. אנחנו יכולים לאהוב בלי תוויות, בלי אישור של הממסד."
"אני לא יודעת אם אתחתן, אבל בטוח יהיה לי מישהו, אני לא אהיה לבד," סשה אמרה. "ואולי הוא ייקח אותי רחוק מכאן, אולי בחזרה לשם, למקום שלי, לאיפה שאני שייכת."
"את לא רצינית," אמרה דני, "אני לא יכולה לסבול את הרעיון שתהיי רחוקה ממני."
"אף פעם לא נהיה רחוקות, את בלב שלי," סשה הרגיעה.
"חתונה?" בר ירק את המילה, "מאיפה הבאת את זה? אני מסתכל על ההורים שלי, מה יצא לי מהם, מהחתונה שלהם. מה יצא להם ממני. בסלון בבית אצלנו תלויה תמונת החתונה שלהם ולידה תמונה נוספת שלי. שעות הייתי מתבונן בתמונות האלה ומדמיין איך אני שורף אותן."
סשה רכנה לעברו. ראיתי איך היא מתבוננת בו בעיניים לחות. "קשה לי איתך, אני מודה," היא אמרה לו בשקט אבל זה היה מספיק נוקב כדי שכולנו נשמע. "לשרוף, לשנוא כל כך…"
בר ניסה להגיד משהו, הוא כבר התחיל לירות את המילים, אבל סשה הניחה את ידה על מצחו. "תעצום עיניים, תירגע, תחשוב על משהו אחר. חלום אולי, יש לך?"
בר שכב לצידי, הרגשתי את הגוף שלו קפוץ, מתנגד לניסיון לעדן את דבריו. ואז סשה עשתה את מה שהיא הכי הייתה טובה בו, להפליג רחוק מכאן, לדמיין. היא התחילה לשיר, והפעם בעברית, שיר ילדות מוכר, כזה ששרים בגן. אבל היא שרה לאט יותר מהלחן המקורי, קטוע ושבור להברות.
"לאבא שלי יש סולם", היא התחילה לשיר והמשיכה לאלתר על אותה שורה. היא שיחקה עם הקול שלה, עלתה וירדה בטונים, עיניה עצומות. "לאבא שלי יש", ואז "לאבא שלי", "לאבא". היא משכה את המילה, קולה סדוק, נשמע מרוסק, כמו יבבה, ולפעמים חלק כמו מים. לי זה נשמע כמו תפילה.
ואז היא שינתה את המילים, יצרה גרסה משלה. המילים החדשות יצאו מפיה פשוט וצלול, כאילו התכוננה לשיר את השיר הזה מזמן.
לאבא שלי יש אותי
אומרים שאנחנו זה שניים,
ולי יש את אבא שלי
גם כשהוא עוצם עיניים
ואבא שלי הוא רק אבא אחד
ואבא שלי גם הוא לפעמים לבד
ורק בגללו אני זה אני
מתי באמת יהיה גם שלי
הרגשתי איך הגוף של בר נהיה רפוי. המחווה הזאת של סשה ריככה אותו, כמו תרופה לפצע שורף. לרגע יכולתי לראות את שניהם, בר ואבא שלו, שמחים, צוחקים ביחד, ואז גם לראות את אבא שלי ואותי.
הייתי שקט, ועזרא שם לב. הוא תמיד הוא ידע לפייס אותי כשהרגיש שהלך רחוק מדי עם המילים שלו, כשצינן את ההתלהבות שלי, כשהבין שוב שהפער בינינו גדול, מכאיב אולי.
"אל תיקח אותי כל כך ברצינות," אמר ונצמד אליי, "בוא, תשכב עליי," וכבר הניף אותי והניח אותי על גופו, מסדר אותי כדי שאוכל להיטמן בין צלעותיו, מיטיב את תנוחתי לאורך החזה שלו, דואג שיהיה לי נוח. נשאתי אליו את מבטי ושאלתי בעיניים לחות, "מה זאת אומרת לא לקחת אותך ברצינות, איך אפשר?"
"אני מתכוון, יש לך אותך. אולי כשתבין יותר, תוכל לחשוב גם על עצמך. מה נכון בשבילך. כשתהיה מספיק בשבילך."
לפעמים זה היה יותר מדי. הוא ואני והפער הזה בינינו. עזרא חיבק אותי חזק חזק, הצטנפתי בחיקו ובכיתי לי קצת.
חלפו כמה שעות מאז שפרצנו למתחם. היינו שרויים בין שמיים לבין בריכה נטולת מים. התבוננו למעלה, העננים הטילו עלינו צל. שקט גדול שרר מסביב. היום לא נשמעה אפילו אזעקה אחת, לא הדי התפוצצות, שום מטוס לא נראה בשמיים. רק רעש עמום של עיר שמתנהלת לה בלעדינו, החיים זורמים להם כך או אחרת, אם היינו או לא – אותו הדבר. והשאלה הזאת שניקרה אצלנו תמיד, גם אם הייתה סמויה: מחפשים אחרינו? מישהו שואל עלינו? למישהו בכלל אכפת?
היינו חבורה, ומלבד זה לא היה לנו דבר. כלומר היה, בוודאי, אבל נעדר חשיבות בעינינו. הם היו עסוקים בדאגות שלהם, לפרנס, להאכיל, להתעסק במלחמה. ואילו אנחנו – כמו שסוגרים יד על חופן חול, חמקנו מבין האצבעות. אהובים ויקרים, הם אמרו. אבל לא היינו חשובים באמת. בסך הכול היינו רעיון, הרגל. אם היינו או לא, זה לא שינה הרבה. לא נטשנו אותנו כמו שרגילים לנטוש, לא. זו הייתה נטישה שקטה, מחוסר עניין, או מרוב שהיינו העניין. כמו תינוק בסלסילה ששמים בגנבה בפתח בית זר ובורחים. היינו בשבילם הכול, רק לא אנחנו. ננטשנו בכוח השחיקה. תמיד היה שם משהו נכון וחשוב יותר. משכנתה, תכשיט, מסיבה, עוד מלחמה. או פשוט דעה קדומה. היינו תירוץ, הרי כך צריך, להביא ילדים לעולם. ילדים צעצוע, ילדים משחק. לא אנחנו, לא ממש. אבל היינו חבורה, ודווקא עכשיו, לרגע אחד מיוחד, היינו האמת, קיבלנו פרס.
הערב ירד. התקדמנו לכיוון היציאה. חלפנו על פני חדר צדדי ארוך, כנראה המלתחות. נכנסתי פנימה, השאר יידו אבנים בשורה של בקבוקים שהעמידו על חומה. שמעתי מאחוריי את ניפוץ הזכוכיות. לרגע לא היה אכפת לי להיות לבד. הסתובבתי במלתחות, חיפשתי את אלה של הגברים. דמיינתי אותם עומדים שם מתקלחים, עירומים. גברים שריריים, שזופים, חסונים. לא צעירים, לא מבוגרים מדי, לא גבוהים מאוד, לא נמוכים, כאלה רגילים. דמיינתי אותם, גברים שהתפשטו פה, לבשו ספידו זעיר, והופה, הנה הם קופצים לבריכה, משפריצים. אבל עכשיו אף גבר לא היה סביבי, רק אני הסתובבתי כאן, עם רוחות הרפאים שלי. עד שנתקלתי בה. ארוכה וסדוקה, תלויה לאורך הקיר, לפני היציאה. כמעט חלפתי על פניה, אבל נעצרתי, וחזרתי, הלכתי לעברה. עכשיו זה יבוא, אני אעשה את זה. אני אסתכל על עצמי, ולא אברח, אקרא לו בשם, לבלתי ייאמן. התקרבתי, נעמדתי יציב, הורדתי את הידיים מהפנים. הישרתי מבט, וחיכיתי. ולרגע, זה בא. חיוך, הפתעה. אתה לא זז, איימתי על עצמי, דיברתי אליי בשפה קשה. ואז החלפתי את הטון, כאילו מישהו אחר דיבר אל עצמי, אמר לי בקול רך, לך על זה, תפסיק להילחם, תהיה נדיב עם עצמך. חייכתי חיוך קטן ועוד אחד, רחב יותר. לא רע, לא רע בכלל, אמרתי לעצמי. לא כזה חתיך כמו שאני רוצה להיות, אבל אולי אני לא נורא כל כך. עמדתי שם כמה דקות ארוכות, ואלמלא שמעתי שקוראים בשמי, הייתי ממשיך לעמוד מול המראה, לראשונה בחיי מיישיר מבט ולא בורח, לא זז.
"רגע אחד," עזרא עצר אותנו לפני שנפלטנו לרחוב. משהו הטריד אותו. הוא היה חייב לסכם את המפגש, לומר את המילה האחרונה. משהו בוגר אצלו, אולי כמו מדריך בתנועה, אותת לו שצריך שתהיה איזושהי סגירה. "אז אם זה גדול עלינו לדמיין מה יהיה בעוד עשר–עשרים שנה, אולי יהיה יותר קל לחשוב מה נעשה כשנהיה גדולים, מקצוע אולי, במילה אחת, סבב קצר," הוא כמעט פקד עלינו, וזה עבד. איכשהו באמת היה יותר קל לחשוב על משהו מסוים.
"מעצבת אופנה, על השער של ווג," אמרה סשה בהיסוס, ואז ניצת זיק בעיניה, "ואולי, אחזור לשם, למקום שלי, אהיה תופרת, ואולי אורגת בנול, כמו פעם."
"צלם, זה בטוח, אני רואה את זה," הסתכל עזרא לעבר האופק, מניף את ידיו כמו מי שרואה את כל התמונה, "תצלומים גדולים בגלריה, שחור־לבן."
"מועדון מדליק," פסק בר, "יעלו אליו לרגל, זה יהיה שלי. די־ג'יי של המוזיקה שאני הכי אוהב."
"לא יודעת, גם זאת תשובה," אמרה דני והשתתקה. זה שיגע אותה, חוסר הידיעה שלה לעומת הביטחון הזה שקפץ על כולם.
הגיע תורי, אבל שתקתי, קטעתי את הרצף, נגמרו לי המילים.
ואז זה יצא, הפתעתי את עצמי. "מילים, משהו עם מילים. לכתוב, אולי אני אכתוב סיפורים."