דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

יוסף והשפה / משה סקאל

 

א.

יום אחד באו ומצאו את יוסף באחד המקומות האלה, וכל שהוא הצליח לומר היה זה: שניטלה ממנו השפה.

כשניסו לדובב אותו, אמר: קוראים לי כך וכך, נולדתי בשנה זו וזו, הייתה לי אֵם והייתה לי שפה. גדלתי בתוך שפתי כמו שגדלים בתוך גזע של עץ. היה לי בית, ומתחת לביתי הייתה פיסת אדמה. ואני התהלכתי כאדם על אדמתו, והייתי שמח בנחלתי.

יוסף דיבר בשפת אימו. בגרונו הייתה תקועה עצם, והעצם הזאת אפשרה את ההגייה ודחקה בה. והוא דיבר מתוך הלב, ליבו. הוא אמר דברים שהוא הרגיש, ואת הדברים האלה התאווה לבטא במלים, לכייר אותם, לצקת בהם צורה.

והוא חזר ואמר: שפתי ניטלה ממני.

היא ניטלה ממני, כך הוסיף, משום שעקרתי מאדמתי.

הדברים האלה לא נהגו בכעס, ולא בלב נוקף, אבל גם לא בשוויון נפש גמור. אולי בהשתוממות.

הוריו של יוסף גידלו אותו במקום שבו נולד. הם עצמם הגיעו לשם ממרחב אחר – קרוב מבחינה גיאוגרפית, אבל רחוק לאין שיעור. הם דיברו אליו בשפת המקום החדש, אבל השפה הזאת קפצה את שרירי הפנים שלהם, והם חשו מאמץ גדול כשדיברו בה, כמו אדם שבורר אפונים מתוך שק, משליך את הלא-טובים ומשאיר לעצמו את הטובים והיפים לשימוש.

העצם זעה בגרונם של ההורים וידעה גם להפיק צלילים של שפה אחרת, שהיו סתומים לאוזניו של בנם. הבן האזין לצלילים, צורתם הלכה והתבהרה לנגד עיניו כמו דמותו של הר הבוקעת מתוך הערפל. הוא השיב להוריו על דבריהם בשפת אימם, וכשהם גילו שסודותיהם כבר אינם כמוסים בפניו, רפו שריריהם ורווח להם.

 

ב.

יוסף הלך וגדל, וכמעט לא נתן את הדעת על מקומו ועל שפתו. הוא היה סבור, לתומו, שאם יעקור מן המקום, הרי ששפתו תמשיך ותהמה בין כתליו. כמו שֶמים הומים בתוך נקרָה ונוגסים בסלעים.

אמרו לו פעם שעורהּ של הצפרדע מנותק כל כך מאיבריה הפנימיים, עד שאפשר להסיר את העור ואז להחזירו למקומו באין מפריע. הוא חשב תדיר על החיה הזאת, ועל כך שבעודה במים היא זקוקה ליבשה, וכי בעודה ביבשה היא עורגת למים. וליבו יצא אליה.

המחשבות נרקמו בו במילים שהכיר, על אודות דברים שלא הכיר. החשיבה המאומצת גרמה לו לתחושה לא נוחה. כשעלה על יצועו, רגליו נסעו לכאן ולכאן. נדמה היה לו שתחת הרצפה מפכים מים. בחלומו פרצו המים וכילו את חלקתו, אבל הגוף צף מעלה ואוויר נשאף אל ריאותיו.

יוסף חש שמשהו מטלטל את עצמותיו ומניע את השרירים מתוך הגוף ואומר: קומו ולכו. הוא היה סבור שמדובר בעניין פיזיולוגי ממש, בפקודה שניתנה מן המוח – שהוא איבר – והיא מניעה את שאר האיברים לעבר מקום מסוים, כמו שנוהים אל הכותל המערבי או אל הכעבה במֶכָּה.

וכך הוא קם וכך נסע. הוא נטל את שפתו, הוא נטל את הכד. הכד היה השפה וההגאים וכל הדברים שהפכו את המלים לדבר שיש בו פשר, שמביע רגשות ומחשבה.

בצאתו מן הבית נפל הכד ונשבר. יוסף לא חשב שזה סימן רע, ולא שזה סימן טוב. הוא אסף את השברים ואמר לעצמו: ארכיב מהם משהו אחר, במקומי החדש.

 

ג.

כל הדרך היטלטלה שפתו של יוסף בין כותלי גופו, וקולות השקשוק נמזגו ברחשי המסע. מחוץ לאיש היה עולם, וכעת הוא עשה את דרכו בעולם הזה אל מקומות שפעם הכיר רק כאורח נוטה ללון.

הוא הגיע למקום והניח את שברי הכד בפינה בטוחה וחבויה מן העין. פתאום עלה על דעתו שלא נטל ברכת פּרֵדה מהוריו. אולי הם חשבו שהוא עושה טעות, או להפך – שהוא פודה את נפשו.

אולי אביו אמר לעצמו כך: אני גידלתי אותו, והוא עזב אותי.

אולי אימו אמרה לעצמה כך: הוא הולך למקום שבו יהיה לו טוב יותר.

במקומו החדש מצא יוסף מנוחה לרמ"ח איברים ולשס"ה גידים, אבל כבר למחרת התפלא לגלות שהמילים הולכות וניטלות ממנו, כמו דם שעוזב את הגוף ואוזל.

הוא חש שהוא מיובש – אף שלא מיובש היה. הוא הרגיש שמוחו ריק, אף שהמוח היה חי שבחיים. הוא יכול להכות שורש בביתו החדש, אבל חשש שמאוחר מדי להכות שורש.

וכך הוא נותר רובץ במקומו. גופו עסק בחילוף חומרים, אבל השפה הלכה ונשטפה ממנו, ונפשו הלכה והצטמקה לכדי כדור קטן, שנחבט בין כותלי הגוף וקול החבטה נשמע עד למרחוק, ואז קרוב יותר ויותר, עד שכמעט שכך.

 

ד.

יוסף אמר לעצמו: בלי שפתי, אנה אני בא.
מחשבתו הכילה אז מעט שאפשר היה לכנותו, תודעה. אבל המעט החזיק הרבה.
הוא ראה סביבו פנים שלא הכיר. איברי הפנים הזרות התייצבו מולו ואמרו ראייה וריח ושמיעה וטעם, ואילו רצונו העז של יוסף היה לחוש. הוא הושיט את כפות ידיו לְפנים והתהלך כאילו קבועים בהן חיישנים, וכאילו הוא סומא. הוא ראה – וחש כאילו אינו רואה, שמע – אבל לא ידע מה הוא שומע.
וכך התקדם עקב-בצד-אגודל ברחובות, בפארקים, לצד תעלות. הוא נשא את חוטמו אל האוויר, וריחות שלא הכיר נספגו לתוכו. הוא נגע בעמודים של פנסי רחוב, בחלונות של מכוניות, בעלי כותרת של עצים העומדים בפריחה ביער. עירו החדשה הייתה שרויה רובה ככולה בחושך, והחשֵכה אמרה לו דבר אחד: מסתורין.

שפה זרה רחשה מכּל עבריו, ויוסף שאל את עצמו: האם אלמד את השפה הזאת?
זאת לא הייתה שפת אימו, והיא לא שכנה בתת-העור שלו כמו היפודרמיס. המלים הצטרפו למשפטים, למחוות, לנטיות לב, לקללות, לביטויים של חשק. כל אלה היו ממנו והלאה.
הוא נעמד באמצע הרחוב, סומא גמור כפי שהיה, תתרן, כְּבַד-שמיעה וכבַד-חישה, ולרגע התאווה לפשוט מעליו את המכנסיים ואת התחתונים. משהו בתוכו השתוקק לאיזה דבר, למרות הכול.

אבל לשווא: תשוקתו נותרה חתומה, מכנסיו רכוסים.

 

ה.

עם הזמן פענחו אוזניו של יוסף את הקולות החדשים. גם החשֵכה ברחובות העיר נעשתה מפוענחת לעיניו. רגליו פסעו בטוחות יותר על פני הקרקע. והוא ידע היטב שזאת אינה נחלתו.

הוא שמח בכך שזאת אינה נחלתו, ובכל זאת, איזה דבר בליבו התגעגע לנופים שהכיר ולשפת אימו.

הוריו חסרו לו כמו איבר חסֵר. יוסף נזכר עכשיו בדבריו של קונפוציוס: כל עוד הוריך בחיים אל תרחיק מהם, ואם תרחיק, עליך להודיע את יעדך.

מה היה יעדו? הוא לא ידע. מקומו החדש היה עבורו המקום היחיד עלי-אדמות. הוא ניחש שמפעמים בו רצונות, הוא ידע שחבויה בו תשוקה ושיום אחד היא תתלקח, אם רק ישליך לעברה חומר בעֵרה. החיים נראו לו דבר פעוט, והם גם היו עצומים ומחוץ לתפיסתו.

כל עולם המושגים שלו השתנה: באין הוריו בהישג ידו, היה סבור שאין לו הורים. באין לו שפה – האמין שדי לו במה שהוא רואה ושומע ונושם וחש. באין לו יעד או נחלה, אמר: אני – נחלָתי.

אני – נחלָתי.

וחזר ואמר את הדברים הללו לעצמו, עד שהאמין בהם כבתורה מסיני.

יוסף לא היה מאושר ולא בלתי מאושר. הוא היה דבר אחר. הוא היה איש ללא שפה, בעולם חדש. הוא לא מצא מנוחה לעצמו, אך לא היה שרוי בבוקה ומבולקה.

נניח לאיש בלא שפה במנוחה במקומו, ונשוב לעולמנו.