מֹאזְנַיִם

יומן התבגרות – בעקבות "נערות" לעמליה זיו
/ גיתית דהן

2022

"העבר הוא הנכס היחיד שלנו"
  צאתו של נערוּת העלה בדעתי את עשרות רומני ההתבגרות שקראתי כנערה. אלו לרוב נקראו ממרחק כמטחווי קשת, קרובה אך לא די. חיפשתי בין שורותיהם את מה שהלם בי וטרם ידעתי לנסחו. כל משפט שהשיק ולו במעט לחיי הועתק למחברת ציטוטים, שיצרו יחד סיפור חלקי ולא נהיר דיו. מה לו הייתי קוראת ביניהם גם סיפור התבגרות לסביסי המסופר בגוף ראשון? שלא לחשוב מה אם הייתי קוראת כמה כאלה. איך היו משנים את מראה שנות נערותי או את השירים שכתבתי? מה היו גבולות יכולת הדמיוּן של אפשרויות החיים שעמדו בפניי? ומה היה עומק תחושת הבדידות, הזרות, האיבוד? עולה במחשבה לא רק מה הייתה מעלת הקריאה במיתון מצוקות, אלא גם איך ולאן יכולה הייתה להצמיח אותי. על אף השוני הרב בין הרקע הביוגרפי והתקופתי העומד בבסיס כל אחד מסיפורנו, בממואר של עמליה זיו קראתי לראשונה השתקפות צלולה שלי ושל סיפור התבגרותי.

2007

"כאן היתה המראה שהייתה אמורה לשקף אותי, ומתוכה ניבטה אלי הסטיגמה"
  ישבתי במינרווה כמעט חסרת נשימה. במרחב הרחובותי בו גדלתי הרגשתי חסרת עור, תשקיף רנטגן מהלֵך של הלסביות שלי. אך בבר התל אביבי, הלסבי למשעי, הרגשתי לא נכונה. ניכרות השעות שהעברתי במדידת כל בגדיי, מנסה למצוא את זה שיחשוף טפחיים ממשיכתי? והאם הבחינו ששערותיי הקצרות מוכוונות להתארך מהקרקפת והלאה? הרגשתי כאילו נכלאתי בתוף מכונת כביסה, בוהה אין אונים בחוץ המתערבל מול עיניי, בעוד זו רק אני שמתערבלת. לא הבנתי מה עושות עכשיו או איך מתנהגת לסבית. איפה לשים את הרגל? מה לעשות עם המבט כשיושבות בשתיקה על הבר? באיזה ניגון לבקש מאפרה מהמוזגת?
  כל זה לא שינה עוד. ישבתי על הבר קפואת חיוך, במכנסי קורדרוי לבנים וצמודים מדי, וחולצת רחוב שומשום בצבע סגול לילך שקודם נראתה לי מחוכמת וכעת נראית בעיניי ילדותית. עשיתי עצמי כקוראת הודעה שהתקבלה עתה, בוהה בהזמנה של שירה מאתמול, ללכת יחד לבר של תויבסל. כך אמרנו בלי לומר בטשטוש עקבות, פן תגיע לעיניים הלא נכונות הידיעה על לסביותנו. בקצה החדר, יכולתי להישבע שגודלו רבע דונם לפחות, ישבו שתי לסביות ישישות יותר מהזמן עצמו, כבנות 35 לפחות. אולי הצטלבו מבטינו, והן שלחו חיוך חברי. באף מדריך למתבגרת לא נכתב מה לעשות כשאת לראשונה בבר לסבי, מרגישה כמו מים מחוץ לדג כשמבטך נפגש בזה של לסבית אמיתית, קצוצת שיער ועטוית חולצה מכופתרת בגזרת גברים. הייתי בטוחה שהיה זה חיוך של לעג שהופנה כלפיי, הפולשת הלא רצויה שתנועותיה הסגירו למן הדריכה הראשונה על רצפת המינרווה, שהיא לא באמת משלהן. כעבור שנים רבות חייכתי בחביבות לעבר חבורת קוויריות צעירות להפליא שנכנסו למסיבה בה הופעתי בדראג. רק אז הבנתי את החום המתפשט בלב למראה הדורות המתחדשים ובאים, למרות כל הקמים עלינו לכלותנו.

2006

בקיץ של פרידתי הסופית ממי שהיה החבר הסיסג'נדר האחרון שלי, המתנתי בלא סבלנות להתארכות תלתליי הגזוזים. ככל שחלף זמן, נדמה שאינם מעוניינים לרחוק מהקרקפת. כל סנטימטר נוסף שאף להתעגל ולהתקרזל מעלה. בדקתי באדיקות מדי יום אם הגיעו לאורך מספק כדי לרסן אותם בגומייה, מושחת אותם בשכבה נדיבה מדי של נטורל פורמולה ומצמידה אותם לצידי המצח בסיכות סבתא שחורות. בניגוד לזחלנות המייאשת של שערות ראשי, ימיי התמלאו בכל מה שידיי יכלו לתפוס. לפתע היה זמן לקבל על הדעת שישנו רעב, והוא עמוק מתהום.
  מעבר למיניות, ספר המאמרים על תיאוריה קווירית בעריכתה של עמליה זיו, הפתיע אותי בחנות הספרים בקניון רחובות. רכישתו הילכה עליי אימה, שנבעה ברובה מהמחשבה שכל באי החנות יראו בי דבר מה שאני עצמי טרם ידעתי את טיבו. בקיץ הבא כבר היה לי שיער עד הכתפיים וחצאית שמכסה את הברכיים גם בישיבה, וזוגיות קווירית.

2004

"מאחורי הכל היתה האהבה הזו…שמנעה ממני להתאהב באמת, להתמסר באמת, שאיימה לרוקן את כל השאר מממשות"
  שלושה פרקים מוקדשים לקורות עמליה וניצן, מושא אהבתה, ועוברים בנערוּת כחוט משולש שאוגד יחד את הסיפור כולו. לאורך הקריאה אני חושבת על אילת, ניצן שלי. הרי אלו אותן התנודות העזות, אותם מסרים מתעתעים, אותה תחושה שרגעי האינטימיות לופתים את המוח ומטשטשים את ההבנה שזה לא ילך. בעיני הנערה שלי, פרטי המפגשים וחילופי המילים הכתובות ביניהן, על דובשם ועוקצם, מציפים קנאה עזה. עם אילת אלו התרחשו בעיקר בראשי, בלילות, בבכי מיואש. בימים השתרכתי אחריה כמי שזו חובתה, גומעת בצימאון פלרטוטים עקרים מצידה, סופגת מפגני קנאה על הרגעים בהם הרפיתי לרגע מההמתנה ככלב נטוש מבעליו. אלו פסקו כשהטחתי בה בזעם שאני לא החבר שלה, ובתוכי קיוויתי שתתוודה על תשוקתה. אך גם היה ערב שישי ההוא, בו הזמינה אותי ואת החבר שלי באותם הימים להיפגש איתה.
  שנים העברתי בראשי את פרטי המפגש שנדמה כי תוכנן בקפידה. אולי בשל הצורה הפלרטטנית בה נפנפה מולי בשקיק ובו כמוסה ריקה למחצה, או הישירות בה מנתה את השפעותיה: מחרמן, מוריד ת'מגננות, או מחצית הכמות ששמרה כדי להציע לי, ואכזבתה הגלויה מסירובי. כנראה הבנתי רק כשהדפה ביד רכה את החבר שלי שנשק לצווארה, הביטה בי ואמרה "אל תיעלב, אני רוצה רק אותה". ביום שני שלאחריו נפגשנו בצומת האימתני בין הקריה לעזריאלי. בשבת גלגלתי שוב ושוב מה אומר לכשניפגש: תמיד ידעתי, חיכיתי ליום, אם רק תגיד אעיף את החבר. דמיינתי שתאשר בעיניה המעופעפות, ואחר נתנשק שוב בחיזור מפרפר, להוטות אך זהירות. אחרי דקות של שתיקה סמיכה שחתך צקצוק הרמזור הירוק, היא הפטירה "אני לא זוכרת מה היה, ואנחנו לא נדבר על זה", וחתמה ב"היה כיף" בנימה סטואית, מבלי להיישיר אליי רבע של מבט.

2001

"ובתוך כל זה, כשראיתי שם פתאום דמות תאומה – צעירה, לבושת שחורים, מסופרת – מוכרת לכאורה או לפחות מובנת, מיהרתי להאחז בה"
  עברו שנים מספר עד שעמדתי אני לראשונה במסיבה לנשים, תרה בעיניי אחר אותה דמות תאומה ונהירה. לכן הלב רעד כשראיתי ברחוב אישה נושאת שמצי־גבריות בבטחה. יותר משעלתה בי משיכה, הציפה אותי קנאת בוצ' שחשבתי לממארת. זה לא שלי, ברור כשמש שנולדות כך. טרם יצירת הוולד בת־קול קוראת "בת פלונית לפלונית", פוסקת שיער קצוץ והילוך שרמנטי, אומץ ללקט פרטי לבוש מחנויות לגברים ונשים ולשלבם זה בזה בכפיפה אחת. בגיל בו בנות לוקחות בנים, היא פנתה ליפה בתלמידות והציעה לה לרקוד עימה במסיבת הכיתה. והוריה, הם לבטח ידעו עוד מרחם שזו הקטנה לסבית תהיה, והכינו לה סרבלים תכולים ומשאיות להסיע על שטיח הסלון, וכשבשלה ואמרה להם שהיא חושבת שהיא לסבית הם ספקו כפיים בעונג על שסוף כל סוף נבקעה קליפת ההבנה, ואץ ממנה אפרוח חסון. מה הכריזה בת הקול טרם יצירתי?

2017

"החשיש, הסקס, הכתיבה – שלוש אפנויות של חקירה, של טרנסצנדנציה, של כינון עצמי"
  השלשה הזו שזורה בנערוּת למן פתיחתו ומלווה את כל שנות הנערות והבחרות, בשונה מסיפורי. בדומה ללט"ביות רבות התבגרתי מהר ולאט, מביטה מהצד בחיי משך שנים רבות. אובדנה הטראגי של דניאל, שהייתה לי כאחות במשפחתי הנבחרת, טלטל את עולמי והביא לפקיעת תקופת החביון הזו. היה זה האובדן הטרנסי הראשון שחוויתי מקרוב. האבל האיץ תנועה שהתרחשה מתחת לעור, והייתה עד אז סמויה וזחלנית. עברתי עשרה מגדרים, מודדת היכן אני חשה עטופה בעורי שלי. שערות הראש והרגליים השתוו באורכן. זקנים לדראג קצצתי משערות בית השחי, ידעתי נשים רבות, אחרי שנים של מניית פרטנרים מיניים בקנאות. כעת משידעתי את עצמי, העזתי שוב לכתוב שירים. קניתי תחתוני גברים ונהניתי מהצורה המדולדלת־ריקנית בה הוטלה קדמתם כשלבשתי אותם. התערטלתי על במה, נישקתי זרות, הדלקתי ג'וינט מג'וינט, ומיהרתי למונית השירות האחרונה לפני שנכנסת שבת. ואז הגיעה טניה, בת זוגי.

2022

"מעולם לא הוכרז רשמית סופם של הנעורים"
  סיימתי את נערוּת כמעט בחטף, אחרי שבלעתי אותו ברעבון. ראיתי פתאום גם את הזרות שבהתבגרות, שלעיתים קרובות מדי נכרכת בהתמסרות לקביעויות, בחובה להכריע מי אני, מה אעשה עם ימיי ולילותיי. אני מבינה שרק התחלתי את הקריאה בנערוּת, ושעוד אשוב אליו. סגרתי אותו לצליל הודעה מאחותי, שואלת אם כבר יצאנו לארוחת השישי אצל הוריי. החתול ישן שקט ורך, שרוע למחצה על בטני. לפתע השמיע נחרה בודדת, בטרוניה על תזוזתי הקלה, זו שמרמזת שתכף אקום.