מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

יום קְרב / יורם עשת-אלקלעי

 

31.10.1956
בשעות בין הערביים מתפוגג מעט חומו של היום וכמו תמיד בסתיו, צונח על הכפר אור רך, צהבהב. הוא עומד בשער החצר, ידיים תחובות בכיסי מכנסי הכתפיות, מתבונן במגדל המים העגול שמתנשא בראש הגבעה, ממש מעל ביתו. בשבועות האחרונים הם שוקדים בכיתה על לימוד האלפבית וכעת הוא מנסה לגלות משמעות בצברי האותיות המטושטשות מזֹקֶן, אשר משוחות בלבן בתחתית המגדל. מֵם שִין הֵא, הוא סורק באיטיות אות אחר אות.
מהלומות מעדר עולות מכיוון עצי הפיקוס הגדולים שבאחורי הבית. זה אביו שם, חופר באדמת החצר זה כמה שעות, מאז הגיע המכתב במעטפה חומה שנשאה חותמת משולשת עם חֶרֶב במרכז. אמו עיינה במכתב בפנים מעוננות וחרדה עמומה אחזה בו כשלפתה בכוח את ראשו של אביו. תיזהר בֶּבּוֹ, היא לחשה.
אביו רחוץ-זיעה, ניצב בשוחה עד כתפיו, מפלח את האדמה במהלומות מדודות ומעיף החוצה רגבים אדמדמים. פרצה מלחמה, אבא השיב כששאל בשביל מה הוא חופר. ואתה תשמור על אמא כשאני אהיה בצבא – ליבו התרחב בגאווה כשאבא טפח על שכמו, מעשה שותפים. גימל, וָו בֵּית רֵיש, הוא שב לסקור את השמות שעל המגדל, האותיות הלא-מפוענחות מרחפות על שפתיו. שקט משתרר פתאום והוא שם לב שהלמות המעדר פסקה. צעדים מחַרקים מאחור. אבא עומד שם מעוּפר, עיניים קודרות. גוּבֶּר, אבא מפרש לו את האותיות, כאילו עמד שם כל הזמן והאזין. צבי ואפרים, הבנים של מרדכי ורבקה – גאווה נמסכת בקולו של אביו. גוּבֶּר? הוא מחווה במבוכה אל המגדל. אנשים מהכפר שנפלו, עצב מצל את פניו של אביו. מה זה אנשים שנפלו? הוא שואל. אבל אביו סולד מהתחכמויות וכלי דם כבר מרקד במצחו. לא עושים צחוק מדברים כאלה כשיש מלחמה. הוא מתקפל בעלבון, אבל אבא נפנה ממנו ושב לחפור. הוא ממשיך לבהות בשמות שעל המגדל.
קולות רמים עולים פתאום באוזניו והוא מפנה את מבטו אל ההמולה המתחוללת במגרש רחב הידיים שמעבר לגדר. כבר מאמש פזורות שם תיבות עץ גדולות, מבשרות על קטיף התפוזים שיתחיל בקרוב. כעת, כעשרים נערים ונערות במכנסיים קצרים עומדים בשורת נמלים ארוכה ומעבירים תיבות מיד ליד. בקצה השורה ניצבים רני ויָקי שגרים במרכז הכפר, ליד העיגול. הם קולטים את התיבות ומניחים אותן זו על זו כלבֵנים לבניין. הנערים מיוזעים, עובדים בשתיקה חרוצה, והוא עוקב בהשתאות אחר החומה שצומחת ועולה מתוך אדמת החַמְרה וכבר מגיעה להם לגובה הכתפיים. רני ויקי בוחנים את חוסנו של קיר העץ, מקפידים לעבותו בשורה כפולה של תיבות, לפלֵש את מתאר החומה בצריחי ארגזים ובעמדות מסתור ולקרוע חלונות הצצה.
הוא מביט הצידה, מופתע ממראה חומת ארגזים דומה להפליא המוקמת בעברו השני של המגרש, ממש באותה השיטה: תיבות עץ מחליפות ידיים בין עשרים נערים ואדמת המגרש מצמיחה קיר גבוה מעוטר בחרכי הצצה וצריחי ארגזים.
הוא פותח את שער החצר ושם פעמיו למגרש. הנערים עוצרים ממלאכתם ותוקעים מבטים חשדניים בילדון, שבגדיו ופסוֹקת שערו המסורק בקפידה זועקים את זרותו לשמיים. רני ויקי מתקרבים משולהבים, מוחאים כפיים שמעלות ענני אבק. תראו תראו, צוהל יקי, הילד של המנהל חשבונות החדש! הוא מביט ביקי בחשש, אינו בטוח בטיב כוונותיו. אל תשים לב אליו, אומרת נערה גבוהה במכנסי חקי קצרצרים ושיער קצוץ, תמיד הוא מנסֶה להרגיז. חוצמזה, היא מציגה את עצמה, אני נועה – דיבורה רך ונטול זדון. הוא מבחין בגומות עמוקות בלחייה ומשפיל את עיניו. אנחנו החדשים מהקיבוץ, הוא ממלמל והיא אוחזת בשרוולו ומושכת אותו אחריה. בוא תעזור. נבוך מקרבתה, הוא מתרצה ומניח לה להובילו. תיזהרי עם הילדון, יקי מלגלג והוא מתכווץ. אידיוטים, נועה מסננת, תמיד מוכרחים להעליב. קולה בוטח ועיניה בורקות.
לרגלי חומת הארגזים כבר ערוכים מעדרים ודליים קטנים. נועה נוטלת מעדר ומתחילה לתחח את האדמה, מעיפה רגבים בתנופות גדולות. הוא מביט בהתפעלות בשרירי זרועותיה ומשפיל עיניים כאשר היא קולטת את מבטו. יש לה חיוך מצודד, ממזרי. האדמה מתפוררת בקלות תחת להב המעדר ותוך כמה דקות ניצבת לפניהם ערימת חַמְרה אדמדמה. עכשיו תעזור לעשות קוּבֶּבּוֹת, נועה משליכה את המעדר, ובטרם יבין, גוהרת על הערימה וגורפת אל הבטן חופני אדמה גדולים. הקרקע רכה ונועה לשה אותה ומכיירת כדורי בוץ גדולים בין כפות הידיים. הכדורים נערמים לרגלי החומה לפירמידה גבוהה. יאללה, היא דוחקת בו, תכף מתחילים. הוא אינו מבין מה בדיוק מתחילים, אבל החביבות שלה נעימה לו והוא חושש לקלקל, אז הוא שותק ומתמסר ללישת כדורי הבוץ. אלא שכפות ידיו קטנות והקובבות שהוא מייצר ננסיות. צריך קובבות גדולות, היא אומרת, הנה, תראה – היא מדגימה בסבלנות רחימאית. אבל כדורי הבוץ שלו מתפוררים לתלוליות עפר עלובות. לבסוף היא נואשת ממנו ומגישה לו כדור מגומי, חצוי לרוחבו. אתה תמלא אותו ואני כבר אעשה ממנו קובבות, היא מצווה. וכך, במשך שעה ארוכה, הוא ממלא את חצי הכדור בחול חמרה לח, ואז הופך אותו על פניו בטפיחה. עבודה מעולה! נועה מחמיאה לו. חזהו מתרחב בגאווה ושניהם מגבירים את קצב ייצור הקובבות. נועה מוסיפה אותן לפירמידה, שכבר מגיעה לו עד החזה. קריאות רמות עולות מעברה השני של החומה. הוא מציץ ורואה שגם שם, הנערים מכדרים קובבות ועורמים אותן כמו כדורי תותח.
עכשיו, הנערים נאספים מקצות המגרש ותופסים עמדות במחסה חומות העץ, מי ליד החרכים ומי בצריחים – שני מחנות ערוכים אלה מול אלה. שקט מתוח. חשמל עובר בין החומות. הוא מביט בנערים הדרוכים כסוסי מלחמה. מה קורה פה? הוא תוהה בינו לבינו. נועה מערסלת את כנפות החולצה ומניחה קובבות בשקע שנוצר. כך עושים כל שאר הנערים. הוא מציץ בחרך שבחומה ונרתע מפני הבלוריות הבולטות מהצריחים בחומה שמנגד. כשיתחילו לירות, תעביר לי תחמושת, נועה לוחשת. הוא עדיין אינו מבין מה עומד לקרות, אבל גופו נלפת נוכח הדחיפוּת שבקולה.
רני מתייצב על ארגז בין שני המחנות, מניף ידיים לגובה כמו מזניק בתחרות ריצה, וקולו מתגלגל על המגרש. לעמדות! כולם קופאים ומַפנים אליו מבטים. הדממה מופרת רק בגעיית פרות מהרפת של אפרים הוּרְביץ. הוא פוזל אל רני ובראשו עומדת התמונה שאבא הראה לו אתמול: משה רבנו מניף את לוחות הברית בראש הר מחודד. נדמה לו שהעולם עמד מלכת, עד שפתאום יקי פוער את פיו וזועק בקול גדול, אאאשש!!!
אוזניו מתחרשות מזעקות המלחמה שמהדהדות בין קירות העץ. קדימה! לירות! תַראו להם! החומה מיטלטלת תחת הלמות עשרות פגזי בוץ וגרונו נשנק. מטר קובבות מתרומם מעברו השני של הקיר שמנגד ומרחף אליהם בקשת גבוהה. הוא נצמד לחומה בבעתה כשעשרות פגזים מתרסקים במגרש. הוא מתקפל לרגלי החומה, מתכווץ כעוּבּר ומכסה את פניו ואוזניו. מצאת לך זמן להשתַפן! קולה של נועה מעיר אותו, יאללה, תעביר תחמושת! הוא מרים את ראשו ומביט באימה בדמותה, ניצבת על ארגז בצריח הירי ומיַדָה בזעם קובבות הרחק אל הצד השני. שערה פרוע ופניה הבורקים חרושים בתלמי בוץ אדום. הוא מציית מוכנית, רוכן על ערימת התחמושת ומעביר אליה כדורי חול בידיים נוקשות. היא מניחה אותם בקן חולצתה ושבה להפגיז. פה ושם מתנפצים לידם כדורי בוץ ורסיסים לחים מטנפים את שערו. יקי מסובב מעל ראשו כף קלע קשורה בחבל ארוך. הכף מסתחררת בעיניו, וכשיקי משחרר את החבל, נוֹרית מתוכה קובבה גדולה והולמת בחומת האויב שממול. יקי ממהר לערימת התחמושת ותוך כמה שניות שוב מסתחררת מעל ראשו כף קלע טעונה בקובבה. אַי! רוֹקִי זועק כשכדור גדול פוגע בחזהו ומפיל אותו מהחומה. יש פצוע! נועה צורחת והוא נדבק לחומה, מבועת. אבל רוקי מתאושש ומזדרז לשוב לעמדת הירי בהילוך מתנודד. פגזי הקובבות ממשיכים להחריד את קיר המגן. אחד הצריחים נפגע וארגזים נושרים ממנו לקרקע. מטח נוסף פורץ את החומה. חבורת נערים מתנפלת על הקיר בחירוף נפש וסותמת את הפרצה. התחמושת תכף נגמרת! נועה זועקת מראש החומה. ההרעשה מצויה כעת בעיצומה. עשרות פגזי חמרה נוחתים בחצר וקירות המבצר מטים לנפול. עוד תחמושת! נועה מנופפת מתוך ברד החול שניתז בעיניו. כמה נערים רכונים על ערימת החמרה, מכינים פגזים. מטח חדש צונח בחצר. ליבל'ה נפגע! קולו של יקי מתנשא מעל להמולה. שני נערים מזנקים וגוררים את ליבל'ה למחסה. תזוז כבר, צילֶייגֶר, קולה של נועה זועם בגבו. הוא מביט בנערים המכינים קובבות, רוצה להצטרף, אך אינו מצליח להתנתק ממִבטח החומה.
אויב מדרום! יקי קורא. מבעד לחרך שבחומה הוא מבחין בחבורה המתקדמת לעברם בחזית אחידה, מנופפת בכפות קלע וממטירה קובבות. תזוז, יא פחדן! קולה החרד של נועה דוחק בו והוא יודע שאין לו ברירה. בכוחות על-אנושיים הוא ניתק מהמחסה ורץ בשפיפה אל ערימת הקובבות. בעתה ורסיסי חול מעוורים את עיניו, אבל הוא אינו מסוגל לעצור. הוא כורע על הערימה ומערסל אל חולצתו קומץ פגזים, ואז מתקדם בזהירות לאורך מחסה החומה, ליבו מתפרע וחולצתו לחה מזיעה. חכה עד שאגיד לך, נועה מאותתת לו, מבינה מה הוא הולך לעשות. פתאום צונחת עליו רגיעה וציוצי החרדה משתתקים. הוא מתגנב אל פינת החומה, חמוש בפגזיו. יקי מצטרף, גורר ארגז עמוס בקובבות. הם עורמים אותן בפינת החומה וממתינים לאות מנועה. ההפגזה שוככת קמעה והוא מציץ מעבר לפינה. סבלנות, יקי עוצר בעדו. הוא פוזל לאחור, נועה ניצבת בראש החומה, עיניה בולשות אל שדה הקרב. ליבו גואה בקרבו – בטוח שהיא מחייכת אליו.
לפתע היא מתמתחת וידה מושטת אל-על, כמסמנת "היכונו". הוא נדרך. השניות חולפות בעצלתיים, עד שלפתע נשמטת היד באבחה. להסתער! קולה של נועה מתגלגל בין המחנות. הוא ויקי פורצים מפינת החומה והדם קופא בעורקיו למראה שדרת האויב הערוכה למולם, חמושה בקובבות, חורשת רע. הם המונים! הוא מתבהל וכבר מבקש לסגת. אתה נשאר פה! יקי נחרץ, נשכב מאחורי ארגז הקובבות המשמש לו מגן ומתחיל לשלח פגזים בכוחות האויב. הוא ניצב אובד ידיים בלב שדה הקרב, מביט במחזה בעיניים גדולות. מה אתה עומד כמו בּוֹק! צועק לו יקי. תתפוס מחסה! קוראת נועה מראש החומה. באותו הרגע מתרסקת קובבה גדולה בפרצופו של יקי, אשר פולט זעקה ומשתתק מאחורי הארגז. יקי נהרג! נועה זועקת. פגזי חול מרצדים בעיניו, חותכים את האוויר מכל העברים. הרעש מחריש את אוזניו, הבטן רועדת וערפל מציף את מוחו. די! הוא מבקש לקרוא, מצמיד בייאוש את ידיו לאוזניים.
ואז, הוא מתנער מקבעונו, שולח זוג ידיים פשוטות לפנים ומתחיל לצעוד בפסיעות נוקשות, כמו היה שרוי בחלום. תדהמה משתררת בשדה הקרב. העיניים נעוצות בילד המהלך כעיוור בין המחנות. הוא מתקרב אל חזית האויב החמושה, תכף יגיע למטחווי זריקת אבן. אצבעותיו פרושות במעין תחינה, שפתיו ממללות אך קולו לא נשמע. ההפגזה פוסקת באחת ושקט צונח על שדה הקרב.
מה אתם נבהלים מתינוק! מן השורה חורג נער גבוה ורחב-גרם, שחיוך רע מעוות את פניו. בידו אחוז פגז חול ענקי, וללא הקדמות הוא מיָדה אותו בתנופה היישר לְפָנים. על פניו של הילד נסוך מבע של פליאה. הוא אפילו לא עוצם את עיניו כשכדור החול מתרסק במרכז פרצופו. מבלי להוציא הגה הוא צונח לקרקע כגזע כרות.
הזמן עוצר מלכת. מבטים מבוהלים נעוצים בילד המוטל בין המחנות. איש אינו נע, איש אינו פוצה פה. נועה, הראשונה להפר את הדממה, מנתרת מראש החומה ורצה אליו, כורעת לצידו ומרימה את ראשו בזהירות. אתה משוגע, היא צורחת על הנער התוקף למראה הזרזיף האדום המתגלה בשערו, אתה שמת אבן בתוך הקובבה! היא מרימה מהקרקע אבן חמוצה מדם ומנופפת בה למולו. זה לא אני, מה את רוצה ממני? התוקף נסוג מפני זעמה. היא ממהרת לברז שבקצה המגרש וחוזרת, סמרטוט לח בידה. היא מוחה את הדם מראשו בעדינות והוא פוקח עיניים למגעה הקריר. הוא לא נהרג, אנחות רווחה מתגלגלות במגרש. הכול בסדר, נועה מרגיעה, ידיה עדיין אוחזות בראשו, והוא מתערסל אל קולה הרך. די, היא נוזפת בנערים שעיניהם חורשות את האדמה, עשינו מספיק נזק ליום אחד. והם, כמו רווח להם, סבים על עקבותיהם ומסתלקים. כשנועה אומרת לו, הצלת אותנו היום, עיניו מצטעפות בדמעות.
בערב, אמא מסרקת אותו אחרי המקלחת ושואלת לפשר החבּורה בראשו. שיחקנו במגרש, הוא ממלמל. בּוֹבוֹ אִיז'וֹ, שוב ניסית להיות גיבור, היא פורעת את שערו בחיבה, ולפני שייכנס למיטה, מרימה את כיסוי הצמר ומראה לו שאף מכשפה אינה מתחבאת מתחתיה.
כשאבא מתיישב על שפת המיטה בטרם שינה, הוא מבקש סיפור על אנשים שנפלו. אבא מרצין ושוקע בהרהורים, ובקול יבש ומדוד מספר על אנשים שהלכו ברחוב ופתאום – כאן מתרומם קולו של אביו כצופן הפתעה. ופתאום – קולו של אבא גובר – לפתע פתאום הם נפלו – קולו צולל באחת. וזה סוף הסיפור – אביו מתרונן אליו וחובט אגרוף בירכו כאומר, סידרתי אותך.
בבוקר, כשהוא קם ממיטתו, הוא מגלה שאביו איננו. אמא אמרה שאבא הלך לצבא. אני אשמור עלַיִיךְ, הוא אומר לה.
מאוחר יותר, כשהוא יוצא לשחק במרפסת, הוא רואה שני אנשים מְצַבּעים אותיות על מגדל המים. עַיִן וָו בֵּית דָלֶת, האותיות זולגות בלבן על הבטון האפור. פתאום הוא שומע צעדים וכשהוא מסתובב אמא כבר לצידו. עיניה נעוצות בשֵם שהולך ומצטייר על המגדל ופניה חיוורות כסיד.

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp