דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ב־25 באוגוסט 2023, חודש וחצי לפני פרוץ המלחמה, הלך לעולמו הסופר, המשורר, החוקר ומתרגם שירת יפן, יואל הופמן. הוא היה בן 86 במותו. את דעתו מיעט לומר. הוא צפה בעולם ממרפסת ביתו. לא, הוא לא היה נזיר. הוא העדיף את יונק הדבש על פני הכתיבה ואת אהבת אישה על פני כל דבר. לפני כמה שנים שרף את הארכיון שלו על אף שהבטיח למסור אותו לאוניברסיטה העברית (לֹא רָצִיתִי לָתֵת אֶת זְכוּת הַנְּבִירָה לַחוֹקְרִים). הבנתי אותו. הוא היה איש פרטי מאוד וכזה רצה להישאר ולכן אנסה להלך על החבל הדק ולומר משהו על האיש והסופר שהיה יקר לליבי, מבלי להתעלם מסלידתו מדיבורים מעין אלה.
במשך מספר שנים, היו לנו קשרי ידידות. שיחות רבות על מה בכך, היו. על שאלות חיים. על דברים שראה מהחלון, סיפורים שסיפר על קורות חייו בזיק נערי ומלא הומור, על סדרה שראה ואהב. היה לו מבט כֹּל זְמַנִּי ולא משום שהיה מנותק מן הזמן. היטב ידע על המתחולל בארץ ועם הזמן רצה לדעת פחות, לגבי כל דבר. לחיות בשקט על צלע ההר, סמוך לביתו של יותם בנו הצעיר שכה אהב. מעולם לא תיעדתי את שיחותינו. רציתי לבוא אליהן כמו שאדם בא אל אדם, יחף וללא כוונה.
שני אירועי בריאות משמעותיים עבר בשנות חייו האחרונות. הוא אמר שהם פגעו לו בזיכרון ושמח. בזרועות פתוחות לברכה, קיבל את השכחה. מה שנשכח, ראוי היה לו שיישכח. הוא ראה בדברים שפרחו דבר טוב שקרה (אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת רֵיק וּפָתוּחַ לַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים, שֶׁזֶּה יוֹנֵק הַדְּבַשׁ וְכֵן הָלְאָה). הוא דיבר תשע שפות. הונגרית הייתה הראשונה. יום אחד הוא תרגם באוזניי משהו מיידיש, אותה לא שכח. גם את היפנית לא. גם לא את האנגלית.
מבלי שידע, הוא היה אחד ממחוללי המשיכה שלי לכתיבה. למדתי אצלו בחוג לפילוסופיה בחיפה קורס בשם "מחשבות מילים דברים". בסוף הקורס, הוא ביקש שנגיש עבודת סיכום. "סיכום של מה?" שאלו, אבל הוא השאיר את ההנחיה פתוחה. בעיניי זה מצא חן. כמה ימים קודם, נפרדתי מאהוב שהיה לי. ערכתי לכבודו מסיבת פרידה קטנה ועצובה, כתבתי לו מכתב אהבה ואמרתי לו שלא ניפגש יותר. ואכן, מאז לא נפגשנו אבל את המכתב שכתבתי לו החלטתי להגיש כעבודת סיכום בקורס של יואל הופמן. כמה ימים אחר כך, כשנבחנתי בקורס אחר שלו, הוא ניגש אליי באמצע הבחינה, הסיט כסא, התיישב מולי, רכן מעט ושאל בשקט: הַמִּכְתָּב… אַתְּ כָּתַבְתְּ? אמרתי, כֵּן. הוא הנהן, קם והלך. אחר כך סיפר לנו שמישהי הגישה לו וֶרֶד כעבודת סיכום וקיבלה מאה.
בגלגול המאוחר יותר של הידידות, מיעטנו בשיחות על כתיבה וספרות. הוא איבד בהן עניין. הכתיבה נשרה ראשונה (הַקֶּסֶם שֶׁל הַמִּלִּים פָּג. תַּם). התשובה החביבה עליו הייתה, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. וכשה״לא יודע״ היה בא, לפעמים הייתי מתעקשת, (אֲבָל לֹא הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ) וידעתי מה תהיה התשובה (אֵין מָה לְהָבִין. אֵין מָה). הוא הניח לדברים כפי שהם או במילותיו של צ׳ואנג טסה בתרגומו (קולות האדמה, עמ׳ 55): ״לְהַנִּיחַ לָעוֹלָם. לַעֲזֹב אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ – עַל כָּךְ שָׁמַעְתִּי. לִשְׁלֹט בָּעוֹלָם – עַל כָּךְ לֹא שָׁמַעְתִּי. הַנַּח לוֹ לָעוֹלָם, שֶׁאִם לֹא כֵן יִשָּׁחֵת טִבְעוֹ. עֲזֹב אוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ שֶׁאִם לֹא כֵן, יִסְטֶה מִן 'הַדֶּרֶךְ'."
אהבתי לשאול אותו שאלות כמו שילדים שואלים על העולם. הוא אהב שאלות תם. יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי, תגיד, איך אתה קם בכל בוקר ומצליח לנשום כשיש לך שני ילדים מתים? הוא שתק לרגע וענה, אֲנִי לֹא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי לָמָּה זֶה קָרָה לִי. כָּךְ קָרָה.
יואל הופמן היה סופר גדול, אבל לא על פי אמות המידה המקובלות בספרות שבהן נמדדים סיפור, עלילה, מבנה ודמויות. בעיניי, הוא היה משורר. בנפשו, הוא היה משורר. משורר של הוויה חושנית שכתב בשפה אימפרסיוניסטית ומדודה, עם עלילה חמקמקה אם אכן הייתה עלילה. נגיעות של זן טבולות בארוס ארצי ופרוע. משורר של אהבה ואפלה. של טבע האדם טוב ורע, ושל טבע. של העצים במדרוני צפת, ערפילי הבוקר, שקיעות השמש מול חלונו. כל ניסיונותיי לתאר ודאי יהיו עילגים. אומנות, או שהיא נוגעת בך או שלא. פעם סיפר לי שאהב לכתוב בשעות הלילה. כשהבית שקט וצפת מונחת כבדה על האדמה והר מירון מזדהר לאורה של לבנה. הוא העדיף את החורף על פני הקיץ. פעם, נכנס יותם בנו אל חדרו בזמן שכתב והוא אמר לו, אני כותב. לא עכשיו. (עַד הַיּוֹם יֵשׁ לִי יִסּוּרֵי מַצְפּוּן שֶׁגֵּרַשְׁתִּי אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַמִּלִּים).
הוא סיפר לי שניסה לכתוב רומן (הוּא הָיָה כָּל כָּךְ גָּרוּעַ, אָז זָרַקְתִּי אוֹתוֹ לַפַּח) ככה אמר וצחק. הצחוק שלו הדביק אותי וידעתי שאין טעם שאומר, מה? השתגעת? הוא בטח היה מניף יד בביטול (אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִכְתֹּב רוֹמָנִים, לָמָּה לְהַעֲמִיד פָּנִים). הוא כתב עשרה ספרים ותרגם אחדים עד שהניח את מקלות הכתיבה בצד סאת המילים. הוא שָׂבַע. ומרגע ששבע, שוב לא התעורר בו הרעב. הכתיבה שלו נותרה, במידה רבה, בלתי מפוענחת. זו הייתה גם דרכו להביט בעולם. כחידה. אומנם כפרופסור עם תקן באוניברסיטה וחוקר שירת יפן וסין ומגדולי מתרגמיה – הוא כן ניסה לפענח. אבל בעיקר, כך נדמה לי, להצביע על שרירות הקיום. על ה״ככה זה.״ (הָעוֹלָם מָלֵא סְתִירוֹת וַחֲסַר פֵּשֶׁר, הֲרֵי).
הייתי בתחילת שנות העשרים כשקראתי לראשונה את יואל הופמן. למען הדיוק אומר שהיה זה צ׳ואנג טסה בתרגומו. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי טקסטים שמציעים קריאה אחרת על העולם. הרחק מהחיווט שחותר אל תכלה בכל תנועה. אחר כך קראתי את הלב הוא קטמנדו והלב טיפס בספירלה המסחררת של הסיפור לא סיפור. לא יכולתי להניח אותו מהיד למרות שלא תמיד ידעתי מה אני קוראת אבל ככל שקראתי בו עוד, הבנתי שהקריאה בספריו היא אירוע מצטבר של שפה ומציאות כאוטית, שאליהן מטיל עצמו המשורר. הניסיון להשיג את השורש – מהווה מכשול. כך נכתבו הדברים. אפשר לקרוא לזה זן. בשבילי – זה היה יואל.