מֹאזְנַיִם

טֶרֶף / רון בן־טובים

בתוך האוהל היה מקום לשמיכת צמר מקופלת, תיק גב, חבל, ספר ובקבוק מים. והיה מקום גם בשבילו, בתנוחות מסוימות. הוא השתדל להיות בחוץ בשעות היום, להסתכל על צמרות עצים או כל חפץ מרוחק אחר כדי לאמן את העיניים. צמרת ברוש – צמרת אורן – ענן. בלילה לא היה מה לראות והחפצים נותרו אם כי במצב אחר. התיק, למשל הפך לכרית, השמיכה הייתה שמיכה אבל גם מזרן. בקבוק המים והספר נותרו בקבוק מים וספר. במהלך היום הספר היה דבר שאפשר לקרוא אבל אין זמן. בלילה הספר היה הדבר שאפשר לקרוא אבל אין אור. היה לו פנס, אבל הוא לא רצה למשוך לעצמו תשומת לב טורפת. בשעות בין הערביים, כפות הרגליים כואבות, השאיר את דלת האוהל פתוחה לאוורור וקרא שורה פה שורה שם. הוא לא אהב שירה אבל קרא בה בכל מקרה, כמו לבלוע אנטיביוטיקה.

כעת הדלת לא הייתה פתוחה. הרוכסן שרכס אותה התנדנד. הוא נגע בו בקצה אצבע מורה שמאל. הוא אהב לגעת בדברים משוחררים ורפויים – פעמון, תגית על קולר כלב, תלתלים בעורף של ילד. וכשנכנס לחנויות תכשיטים כשעוד נכנס לחנויות תכשיטים, מחכה בסבלנות, אומר ״זה דווקא יפה״, היה נוגע בכל שרשראות המתכת שהיו תלויות, רפויות. הוא עשה את זה בהיחבא, כדי שלא להיתפס. אבל, בכל מקרה, לא עוד. בחוץ היה לילה וחיות הלילה שיוצאות בלילה החלו לרחרח בסביבת האוהל, מתקרבות במעגלים הולכים וסוגרים, כמו חבית או כמו דלי או כמו בקבוק קולה או כמו מבחנה או מחט.

חוטם לח נגע הדלת בצידו השני של הקיר הדק, והרוכסן עצמו, או התגית שאיתה מושכים את הרוכסן, נעה שוב. החוטם שוב התנגש, הפעם בעדינות, ונעלם. בבוקר היו שם עקבות, אבל הוא לא ידע לקרוא עקבות. פעם בדואי שאיתו שירת בצבא הצביע על האדמה היבשה וסיפר סיפור – מסע של ציפורים ועל תנים. ייתכן שהיה גם נחש. הוא עצמו לא ראה כלום, רק אדמה יבשה וצמחים בלויים ממאמץ הצמיחה. הבדואי ששירת איתו אמר, ״הטבע מלא חיים״ ועוד משהו על כך שילד בדואי לומד לקרוא עקבות מגיל צעיר כדי למצוא כבשה או עגל או חיה שהלכה לאיבוד. ״לא הייתי יכול לגור בעיר,״ הוא אמר בפסקנות וחייך והסתכל ישר בעיניים ומשם עבר לשמיים.

באותו הערב, כשהעקבות היו פחות ברורות בגלל שלא היה אור, אותו הבדואי שאיתו שירת – שמו היה איסמעיל – ישב להכין קפה בחדר שקירותיו גבס מעופש כשרקטה חדרה את המעטה הדק, התפוצצה, ופיזרה גם אותו וגם את הקפה. הוא היה הראשון שהגיע אל החדר עם שאר כיתת הכוננות והחובש. הוא פתח את הדלת עם פנס כי החשמל נפל בכל המוצב והאיר חתיכות אדומות מבריקות מנוקדות באבקה שחורה.

הגוף שלו המשיך לעבוד – היה צורך לעזור לחובש, שגופו הוא גם המשיך לעבוד. לגבי הגוף של החובש הוא לא ידע לומר דבר מלבד העובדה שנראה שהוא עובד. על גופו שלו אבל ידע לומר שהוא נע מכוח לא ידוע, שכן רצה רק לצאת. לצאת מהחדר, לצאת מהבסיס, לצאת מהעיר, לצאת מההרים, לצאת מהמדינה, לצאת מהעולם, כמו מעגלים הולכים ומתרחבים – כמו מחט, כמו מבחנה, כמו בקבוק קולה, כמו דלי, כמו חבית וכמו השלולית שהתפרסה על מגרש החול עליו שיחק כדורגל בבית הספר היסודי. או כמו ערפל.

בזריחה הוא ראה כמעט הכול מבעד לקירות האוהל הדקים, את העצים זזים. כשנעשה חם הוא סידר מעט ויצא אל החוץ כמו אקורדיון נפרש, מותח את גופו מקצות אצבעותיו עד לקצוות רגליו, נראה כסוגד לשמש העולה. העשבים הצהובים שפשפו את כפות רגליו החשופות והאבנים הקטנות הכאיבו לו, אבל זהו, הוא חשב לעצמו, ״כאב נדרש״. החום היה עדיין חום קיץ, אבל הרוח השתנתה יחד עם העננים, שהשתנו אף הם. הם נעשו אפורים יותר, דחוסים יותר, חסמו את השמש במעופם המרקיב, והרוח הייתה קרה יותר, ובערב קיררה את הגוף באופן מפורש. הוא החל לישון מכוסה בשמיכה לפני יומיים ועל כן ידע שהתאריך המשוער הוא באזור נקודת השוויון הסתווית. ריח הגויאבות שהחל לעלות תמך בתיאוריה הנ״ל, כמו גם הרימונים השחורים שהחלו לנקד את מדרכות השכונה.

בזמן פעולת המתיחה אישה צעירה עברה במרחק מה ממנו עם עגלת פעוט שממנה צצו תלתלים צהובים שכמו הציצו מציור מהמאה ה־18. פתאום, אולי אלו היו העפעפיים המתוחים, העדשות הלחות מכאב המאמץ, המראה כולו, גופה המלא של האישה, העגלה התכולה, התלתלים, וגדר ההיביסקוס הפורחת נדמו צבועים במשיכות מכחול אלגנטיות, עמומות. לקח לו רגע להבין שעיניו המתייבשות לאיטן יוצרות מצג שווא של בהייה, וחדות המבט לבסוף גם הכניסה אל מוחו את ההכרה שהאישה מאיצה את צעדיה ומביטה מדי פעם לאחור בחטף, כמו ציפור ליד שלולית.

הוא שטף את פניו בברזיית הבטון מוקדם בבוקר, כדי לא להבהיל את האזרחים. הם שנאו אותו, הוא ידע את זה, למרות שלא החליפו דברים. הוא הריח כמו מישהו שמחזיקים רחוק.

את הרחוב הקודם, באזור אחר בעיר, עזב לאחר שהחלו להופיע אנשים כבדי גוף עם עיניים קשות שהציעו לו ״לעבור דירה לפני שיקרה משהו״. הוא לא רצה בעיות, אבל גם לא היה לו לאן לעבור, אז נשאר. ביום השני עלתה להבה קטנה בפתח האוהל – העשן וריח הפלסטיק הנחרך העירו אותו משנתו, וביום השלישי עוד לפני שהשמש הספיקה לצאת מעבר לעצי האיקליפטוס של רחוב ריינס, הוא נע באיטיות לכיוון מקבץ רחובות אחר. היה קשה לדעת מתי נגמרת שכונה אחת ומתחילה אחרת, כל הרחובות נראו דומים – אותן מגלשות, אותן ערוגות ״גינה קהילתית״ שבהן לא גדל דבר מלבד גדרות ושלטי ״חניה פרטית, החונה ייגרר על חשבונו״.

הוא החליט לספור מכולות. מכולת היא מרכז שכונה, חשב. אולי כדאי שיספור מכולות. הוא ספר שלוש (״טיפ טעם״, ״מרכז הירק״ ו״מיני מרקט יעקב״) ולאחר מסע של לילה ועוד לילה הגיע לבסוף לחלקת הדשא העזובה שחיברה בין הרחוב הגדול שבו משאיות ויללת אמבולנסים בלתי נמנעת והרחוב הקטן מוקף גדר מהסוג שמקיפה אתרי בנייה אך הקיפה רק חול – הוא הסתכל, הוא בדק, רק חול – ועטתה מעט גרפיטי מהסוג הלא בשל.

הוא הניח את דברים, סידר את השמיכה, את התיק, והניח את הספר שלא קרא ליד ראשו.

באותו הבוקר זרחה השמש, וכשעה לאחר מכן בקבוצת ההודעות השכונתית:

דובר 1: דייר חדש בשכונה שלנו. אתמול בלילה התמקם הומלס בקצה של בן נפתלי וטשאטשקיס. התקשרתי לעירייה והם פתחו בדיקה. הם עדכנו שהוא סירב לקבל סיוע והם מחכים לביקור של הרווחה. בינתיים עדיין שם.

דובר 2: בקבוצת הודעות אחרת דיברו על הלום קרב שעובר ממקום למקום באזורנו מתחילת המלחמה.

דובר 3: בדיוק מה שרציתי להגיד. אתמול נצפה בגינת הרדוף.

דובר 1: ליבי איתו, אבל כל הילדים עוברים שם לאוטובוסים.

דובר 5: כל שכונת ויצמן עלתה על רגליים אחוריות ופעלה מול העירייה והמשטרה כיון שהיה אלים כלפי עוברים ושבים, גם מבוגרים וגם ילדים. ליבי יוצא אליו, אך טובת הילדים שלנו עם כל הכבוד, לפני החמלה.

דובר 3: יש גם דר רחוב שנמצא בדרך כלל באזור של בית האבות של אמו לא רחוק מאיתנו.

דובר 1: לא מכירה אישית ולא יודעת אם זה אותו איש. אם זה אכן הוא, וה״סוגיה״ עברה אלינו לשכונה, כדאי שגם אנחנו נפעל לפני שיקרה משהו אלים.

באמצע היום הראשונה ניגשה אליו ניידת בפעם הראשונה. הפעם הראשונה באזור החדש. לא, לא ניידת משטרה, ניידת ביטחון עירוני. הוא כבר למד את ההבדל, בעיקר מידת השעמום שניתך מן העיניים האטומות. הוא אמר את כל הדברים שצריך להגיד בעודו מביט מעבר לכתפו של ה״שוטר״ הגבוה מבין השניים בניסיון להבין אם אכן ראה שלדג על ענף העץ הגבוה או שמא רק עורבני.

בזמן אחר, מול חלון המטבח שפנה לחורשה ולעצים היבשים והפורחים בסגול היה ענף שעליו היה נוחת מדי פעם שלדג.

ללהקת הדת׳ מטאל השוודית דארק טרנקוויליטי, שהוקמה בסוף שנות השמונים של המאה העשרים בעיר גטבורג (געטעבארג ביידיש), היה אלבום מצוין, קלאסיקה בשם ״רוקד שמיים״. אחד השירים הבולטים באלבום הנ״ל הוא שיר יפהפה בשם "A Bolt of Blazing Gold" או, בתרגום חופשי ״הבזק שלהבת זהב״. הוא הרגיש את הצבע והאור כשהקשיב לדיסק העגול, הביט מבעד לתריסים השחורים של חדר נעוריו בקרני השמש הלבנות המגיחות מעבר לעננים הכחולים שעיטרו את עטיפת האלבום. הצלילים הגבוהים של הגיטרה הכמעט קלאסית של ניקלאס סונדין והקרקע השחורה שהייתה התיפוף של אנדרס ייברפ והבס של מרטין הנריקסן, והאוויר שתיווך בין העולמות שהיה הקול הבראשיתי של אדרס פרידן והגיטרות של מייקל סטאן (שעתיד היה להפוך לסולן הלהקה החל מהאלבום הבא אחרי עזיבתו של פרידן, שהצטרף ללהקה האחות הפחות מוכשרת באופן כללי, אין פליימס), יצרו אווירה מוחלטת. הזהב שעליו חשב לא מכבר, הזהב היה ניכר בכל מפגש של כלי הנגינה והשירה.

השלדג שייתכן שעמד לרגע מעל שני אנשי הביטחון שעמדו לפניו לא היה זהוב, וגם זה שעמד מחוץ לחלון של הדירה שלהם בתל אביב, אבל כל הופעה מסתורית שלו הביאה עימה את כותרת השיר למוחו הסגלגל שכן הציפור הנאצלת והיפה דמתה בעיניו להבזק של כחול מסנוור בשממה של חששות ועצים יבשים פורחים בסגול.

הוא ניתק עצמו לרגע מהשלדג שייתכן שהיה ומהחלון והדירה שהייתה וחלפה, מן החיבוק החם שהתקרר מאז, והחזיר עצמו לשיחה עם אנשי הביטחון של עיריית הרצליה כי ידע שאם לא יחזור משם, מהמיטה, מהשלדג, ימצא את עצמו בספסל האחורי של הרכב שהבהב כחול וצהוב לא זהוב בעליל.

״כן, אני מבין. כן. לא, אני לא רוצה עזרה. טוב לי פה. כן, הילדים. אני רואה את הילדים, אני נשאר בתוך האוהל כשהם עוברים, ברור, אני מחכה שהם ילכו. כן. אני מבין, מפריע. לא, לא רוצה עזרה.״

הוא הרגיש את המבטים של העוברים ושבים ננעצים בו כמו בתאונה בנתיב הנגדי. גברים בבגדי ריצה, נשים בבגדי ריצה, ילדים בחולצות בית ספר, ופעוט זהוב־ראש שהסתכל גם, אבל לא כמו בתאונה אלא כמו בג׳ירפה בגן החיות. הוא העדיף את העיניים שלו. הוא השתדל שלא להחזיר מבט, עוד דבר שלמד – ״לא להחזיר מבט״ שכן זה היה מתכון לביקור כמעט מיידי של עוד ניידת עם עוד שאלות כמו ״אתה שיכור?״ או ״אין לך איפה לגור?״ התשובה הייתה כמובן ״כן, אני שיכור, ולא, כבר אין לי איפה לגור.״ אבל הוא לא ענה ככה. הוא אמר דברים כמו: ״הפסקתי עם השטויות האלה״ או ״אני חוסך לחזור לדירה.״ וכן, הייתה לו עובדת סוציאלית, בחורה נחמדה סה״כ בשם סיוון שרצתה כנראה לעזור אבל ״חבל שאתה לא רוצה לעזור לעצמך.״

מלמול קל במכשירי הקשר של הצמד ושיחת הבירור נקטעה והם עברו הלאה, לוקחים איתם את האור המלאכותי והנורא שלהם. הוא חזר לתוך האוהל למרות שהיה חם מדי להיות שם, אבל הוא לא רצה להיות בחוץ יותר. הוא פשט את החולצה, נשען על השמיכה המקופלת ונסחף עם מחשבה חדשה לחדר נעוריו, חזרה לתריסים השחורים. השמיים הכחילו. שַׁחֲרוּר זמרר טה-טה-טי-די-טה-דה, והוא חיקה אותו עם שריקה.

עם רדת החשיכה הוא הרגיש שוב בטוח לצאת, לתת לאוויר החד לשטוף אותו. הוא הרחיק עד מעבר לפינה אל הכביש הראשי ובחן את המכוניות ששייטו ואת האופנועים פתוחי המצערת הצווחים כמו אזעקת אמת. כשחזר לכיוון האוהל הוא כבר לא היה שם, השמיכה הייתה זרוקה על פיסת הדשא והספר הציץ מהפח העירוני הסמוך. קול צעדים הדהד במרחק, אבל הוא התקשה לזהות מאין באו או לאן הם מתרחקים. הוא נדד שוב במוחו אל החדר החמים, אל המסדרון הצר, ואל המטבח שפנה אל החורשה. הוא עצם את עיניו עכשיו, חסם את צליל האצת האופנועים, ונשאר במסדרון. הוא שמע צעדים קטנים במסדרון, וגם עכשיו לא ידע לומר אם הם באים אליו או מתרחקים. הוא קם אליהם אבל המסדרון היה ריק, וחלון המטבח פנה לעץ יבש שאינו פורח. השלדג לא היה.

שַׁחֲרוּר מזמר ממשי או אחר פילח את עצמו פנימה, ״טה-טה-טי-די-טה-דה״. הוא כיווץ את שפתיו ושרק אליו חזרה ״טה-טה-טי-די-טה-דה״ והמתין לתשובה.