טליה / נריה ברדה 

(מדור ביכורים – פרסום ראשון בפרוזה)

השער אל הגן היה סגור. נעמדתי ממול. הכול היה מלא עצים, שיחים, אדמה ושקט. פתחו של עולם בתוך עולם אחר. גנן שחלף שם והבחין בי, פתח את השער. זה היה יום קריר אך השמיים היו בהירים, ושמש רכה רכנה אל הגן וייבשה את שאריות הגשם שנטפו מהעצים. התיישבתי באחת הפינות. מהאדמה הכהה עלה ריח קפה מתובל מהול בגשם. הרוח המאופקת נשאה מעלי העטרה המקומטים ריחות סתוויים היישר מזיכרון המרפסת במושב שגרתי בו בילדותי, שם גדלו בפינה שליד שיבר המים, בירוק מלא חיות, שיחי מרווה ועטרה. רק הקור היה מביא לכך שייעשה בהם שימוש. ריח הקפה המבושל עם עלי העטרה נשא עימו את המתח שבין הציפייה לגשם לחשש ממנו. זה היה מושב חקלאי שהוקם מעל גבעה בדרום השפלה. לעיתים הגשם היה מרווה את השדות וחוסך את משאבי ההשקיה. לעיתים גשם זלעפות היה מכה ביבול ומציף אותו עד חנק.

העלים הירוקים בשיח העטרה הריחני שבגן נשפכו על האדמה ואף חרק לא העז להטריד את מנוחתם. הם היו נקיים ובוהקים. סימנים חדים היו חרוטים על כל עלה שקצותיו מסולסלים כמו כדי להרשים. אף נגע לא דבק בהם, אף זכר לכרסום חרק, פרט לחול ואדמה שעפו עם הגשם ונמהלו בריחם. לידם היו מונחים סלעי לקט מחוררים, שעונים זה לצד זה כמו גלעד. סלעים כמו אלו תמיד מזכירים לי את טליה. היא קראה להם אלמוגים של היבשה. יש סלע ענקי כזה שהביא לה יואל, אהובה. שיהיה לה למצבה. בכל שנה אני הולכת לשם כשקר מספיק, רק כדי לראות אם הפקעות הרדומות עדיין בוקעות מתוכו. כבר שש שנים עברו והן אף פעם לא הכזיבו, כל סתיו לקראת החורף האלמוג הסלעי שלה מתמלא רקפות עדינות סגלגלות שמרכינות ראשן איתי.

סלעי הגן שלצידי היו קטנים יותר ולא נראה שיש מתחתם פקעות. החריצים הקטנים שעליהם נראו כמו עיניים. הן הזמינו לבוא אל מחילותיהן. כל זרע שיבוא ימצא לו בית יציב ומחסה על מנת לפרוח. אבל רקפות לא היו. פה ושם הציצו סימנים של חיים בדמות ציץ רפה וחלוש שהצליח להשתרש. מצאתי עצמי בוהה בסלעים זמן רב מדי, עד שהחורים הגדולים שבהם נראו לי כמו פיות פעורים בשקיקה רוטטת של אבנים. ניערתי מהם את המבט. על האדמה נראו גומות קטנות, זיכרון שהשאירו טיפות הגשם אחרי בואן. חילזון לבן נע לו  בין שני הסלעים, מחליק אט אט בין השברים הקטנים שהתפוררו מהם. המחושים השקופים שנעו לפניי נטמעו באחת בצבעה של האדמה. ראיתי רק את כיפתו הלבנה במאבקה לטפס למעלה כאילו ללא גוף, מעוגלת כמעט בשלמות. עיטורי חול היו משוחים עליה בגוני הסלעים החומים. ליד החילזון חלפה נמלה שחורה ומבולבלת ששינתה תכופות כיוון, מגששת בחיפזון מהוסס אחר המיקום הנכון, לצידה חלפה אחת אחרת, קטנה ותזזיתית שנראתה יותר החלטית בנוגע לכיוונה. החילזון המשיך לנוע, שקוף וצמוד על העפר. שקט היה פרוש על האדמה. שמעתי רק את קול הנשימה שלי. הנחתי את המבט על החלקה הקרובה אליי במיקוד קרוב עד שיכולתי להרגיש את כוח החיים רוחש בה ונוכח. הזמן החיצוני נעצר. הורגשה בי נשימת הצמחים. נראה היה כי לדומם יש דופק. המרחב המצומצם נע בתנועה בלתי נראית אך מורגשת. קמתי מהר. הרגשתי את ראשי מסתחרר.

*

שבוע לאחר מכן חזרתי. ברחבה החיצונית שליד הגן ישבו ילדים על הספסלים הפזורים והמתינו לכניסה למוזיאון הסמוך. אותו יום היה חם באופן לא צפוי והאור היה מסנוור. לא היה זכר לריח אדמה רטובה. האוויר עמד ללא תנועה. השמש הכריזה על קיומה מוקדם מדי. אמצע דצמבר. נכנסתי לגן והתיישבתי באותו מקום לצידם של סלעי הלקט. כמה דקות אחרי כן הרגשתי את הרגליים שלי נרדמות. זלגתי מעט עם הגוף למטה ונשענתי על הסלעים. עץ דקל הפריד ביני לבין כל מה שמאחוריו. היה זה גזע אפור דהוי ועבה, נטוע בבטחה באדמה כיודע את מקומו בעולם. הגזע היתמר עד למעלה. באחד מחלקיו הפנימיים נפערה גומה רקובה. לא היה בכוחה המרקיב לעצור את העץ מלהצמיח ענפים חדשים, ירוקים ודוקרניים כמחטי דורבן. טיפסתי בעיניי במעלה העץ. כפות יבשים נתלו מלמעלה ונשפכו מטה כסכך שנשכח מסוכה של השנה שעברה. ודאי יחתכו אותן בקרוב. מי צריך לסכך שיבשו חייו, כשכפות חדשות ורעננות צמחו ממש על אותו עץ? אלו ואלו נשענות על אותו הגזע. השמש דגרה על צמרות העצים. האדמה נשמה בכבדות מתחת.

הגן נראה לי אחר בביקורי השני, כמקום שבו אפשר לנסות להציל פיסה אחת ירוקה מעולמך. רוח קלה החלה לנוע. נוכחותה עוררה געגוע לגשם הראשון של חגי תשרי שחלפו זה מכבר. עם השנים הקיץ מתארך והגשם מאחר לבוא. אל תוך השקט פרץ שאון הכביש שמעבר לו, כמו להזכיר ששום דבר לא עוצר, אף פעם. אולי זו שוב רק אני שעוצרת כדי להגיע לשום מקום. מתעכבת על מה שלא מקדם אותי לשום מקום. החיים רצים ואני מתבוננת בהם במקום לרוץ איתם. מהרהרת בהם במקום לחיותם.
הסתכלתי סביב. כל הסלעים וכל האבנים מכל הגדלים נאספו לכאן. כל צמח מקבל כוחו ממערכת חיצונית לו. הגן בוטני. הכול כאן לנוי ולא למאכל. הלוואי שיֵרד גשם ויכשף שוב את האוויר בריח אדמה רעננה מתעתעת, זו התחומה כגן הבורח מן העיר. קול רכבת דהר באחת אל תוך הגן, צפירות רכבים מתריסות חדרו בכוח אל המרחב הירוק, להודיע שמה שנשאר זה רק טבע מבוית. איבדתי את השקט שהגן העניק לי שבוע קודם לכן. רעשים פילחו את הזמן האחר, ואני רק רציתי לבקוע ממנו החוצה אל השדות הזרועים של אבא, שחרציות זעירות ומיני קוצים סגלגלים ושעירים כיתרו אותם לאורכם ולרוחבם, ששיחי שושנים גסים ובשרניים מילאו את פאותיהם כדי להגן על היבול ולאותת בגופם על מזיקים. שם היה שקט. לא צפירת משאיות ולא שעטת רכבת. שקט. כאן בגן הכול עטוף בחומר דקיק שמעברו השקוף נמצאת העיר במלוא אונה. האספלט המקיף את הגן חובק אותו כמו פלסטר דהוי. אפילו הכביש כבר אינו סתם כביש וניכרים עליו סימני האדמה שהגיעה אליו עם תנועת הרוח. הכביש נכנס ונטמע בגן, הדהוד עמום לחשש שהאדמה הזאת היא זמנית, שאולי יגיע הדחפור יום אחד וישמוט ממנה הכול, והגן הזה, שגידר והחזיק בתוכו מעט מן הפרא, יתפרק ויחזיר את חלקיו למקומם.

אני מנסה להשתיק את הקולות בתוכי ולחזור לדקל שעומד מולי. הקולות מרחיקים את המבט מהגן אל מחוצה לו ומחוצה לי. לפעמים כל שצריך זה רק להיות קצת עץ. העץ לא חושב "מה אם" אלא רק שולח את שורשיו וסופג בכל מאודו את היש; מצמיח עוד ענפים ירוקים שיעטפו את הגזע בדוקרנות החלטית, כמו אלו המעטים שכבר צמחו. שדרת העצים החיצונית של הגן משרגת זרועות אלו באלו, כשבת עצים יחד, ומכסה את מה שמעבר לכאן, את מה שללא צדק דחוף כל הזמן לראות. יכולתי לטפס למעלה. אל צמרת העץ, אולי יסתתרו שם תמרים אדומים, אולי אפשר יהיה לזרות שם אבקה ולהפרות את העץ בשרביטי קסם לבנים, כמו שסבא שלי היה עושה כשהיה מגיע אלינו כל שנה, ובידו צמחים  שצורתם כשל שרביטים בפריחה לבנה. הוא היה משעין סולם ארוך על הגזע הגבוה ומטפס אל צמרתו של עץ התמר הענקי שגדל בחצר שלנו, ומפזר למעלה את הזרעים תוך שהוא מכה בשרביטי האבקנים על העץ. האדיקות שלו לעניין הייתה נושא לצחוק בשבילנו, אבל בזכות מטות הקסם הלבנים שלו, היו גדלים תמרים בצבע יין אדום סמיך, אליפטיים ובשרניים, ספוגי מים ורעננים, ליבם לבן שקוף. תמרים כאלו אי אפשר לקנות בשום מקום, לא אז ובוודאי שלא היום.
האשכולות הענקיים היו תלויים כמו פרחים אדמוניים השזורים בסבך ענפיו של התמר. גבעוליהם חרדליים. אבא היה מטפס לקטוף, ואני וטליה היינו מחכות למטה כדי שיזרוק אלינו היישר לידיים. בינתיים סבא ירד מהעץ והספיק לקבור את אבא ואת טליה הרבה טרם זמנם. מאז לא באו אבקנים לרחם התמר. אני כבר לא זוכרת את ממשותו של העץ, רק את אבא וטליה. ואפילו פניהם הופכים עם השנים דהויים. עכשיו נזכרתי בפירות הארגמניים שהיו תלויים על אשכולות כבדים, ובסבא שהסתיר פניו מן העץ.
יתושה רעבה עקצה אותי והקול הצורמני של העורבים התחיל להציק. הגשם נעלם השבוע, והקסם הופר. אין דומם שיוכל לנשום בשבילי עכשיו בתוך החום הזה, בחודש כסלו.

*

בסוף דצמבר חזרתי שוב אל הגן. מה פירוש הדבר, לחזור "לאותו מקום"? מזג האוויר היה קר מאוד, הגן היה אפוף ערפילים שהנמיכו גובה ונשקו לצמרות העצים. האפור היה בוהק וחי. התיישבתי על ספסל העץ מתחת לדולב. פירות כמושים שנשרו היו פזורים על הספסל וסיבים דקיקים נזלו מהם. נגעתי בהם בכריות האצבעות הקפואות והם התפוררו ברשרוש דקיק. חרקים קטנטנים שאינם מוכרים לי נזדעקו מתוכם בבהלה וברחו לכל עבר. בלי משים הפרתי את שלוותם השקופה של יצורים זעירים. בכל כמוש ישנם עוד חיים בלתי נראים המתהווים בחושך. ניערתי את הידיים ופסקתי מלמולל את יבשושי העץ שנשרו. הדשא שליד הדולב הפך ירוק עז ועליו היו מפוזרים עלים כתמתמים ויבשים שספחו מעט מהאור אליהם. האוויר היה נקי וקר והאור המועם העיר והעצים את השפעתו המכשפת של הגן. הרוח הזליפה אדי קור על הגוף החם, קרן שמש אחת פילסה לה דרך  מבין ערפילים אפורים ורפרפה פה ושם אור ענוג ורך. די במעט ממנה כשהיא רוכבת על הרוח ומתערבלת בה כדי להמס מעט מהקור. הגן קיבל בוהק אפיל, אדי הנשימה התערבלו באור החמקמק וברוח במשובה של ידידות. שקט מבורך רשרש מעל הגן שהיה ריק מאדם ומלא במשהו שאין מילים שיכולות לו.
נכנסתי באחד השבילים המתפצלים ונעצרתי אצל עץ השיטה המלבינה. התקרבתי אליו. ענפיו הגדולים היו מעוקמים באופן מועצם והשוו לעץ נופך מיתי. עיניי טיפסו במעלה הגזע אל ליבו של העץ שמבטו הגדול חרט בתוכי רישום עז. הוא נראה כמו נפיל שהתפצל מן השמיים ונקרש בקליפות עבות, כמו זכר לצעקת מפלתו הקדמונית של הנופל מן השמיים אל הארץ. הגזעים התפצלו כמו רגליים אימתניות שלא צלחו את הרגע. הגזע הצמוד לאדמה נראה כצווארו העבה שהתאבן לאחר הנפילה, הראש כמו נקבר באדמה ומערכת עצביו והסתעפויותיו של המוח הפכו שורשים מפושטים באדמה. נדמה היה כי בפיתולי הענפים עוד אפשר לשמוע את שאגת הנפילה, את טלטלת האיברים המאבדים אחיזה. הענפים העבים נראו כמו רגליים שהתגוששו בשעת קיפאונן, עליהם הנצו קוצים זעירים אך חדים, כמו שערות מרדניות ששבו לצמוח, מרוחקות זו מזו, וצבען, כמו הזיקית, נטמע בצבעו של העץ.
העץ הפך עבורי למקום שיש לפנות שתיקה גדולה כדי להתקרב אל תוכו פנימה, כדי לראות את הגדמים והפציעות המסומנים בו, לשמוע את זעקת המוות הכלואה בהם. על הכול כיסתה עלוות עלים נוטפת, קוצנית, שנמשכה אל האדמה כמו שמיכה המכסה סיפור קדום. הגדמים הגסים קרמו עליהם עוד קליפות, המלבינות שבהן אותתו את הזמן שנטרף. נראה כי שנים רבות יחלפו והעץ ייוותר כמצבת אל חיה. יישא על גופו את זיכרון נפילי השמיים וקליפות בני האדם המתכלים, כולם אחוזים בצינורותיו המעובים ובצווארו הנטוע בחספוס עכור, כלטאה עתיקת יומין.
אך הוא עדיין נטוע נוקשה ופנוי לנחמה. מי שיֵדע לבוא אליו בחוכמה ולהקשיב לקליפותיו יוכל גם לטפס ולנוח, להתנחם עליו מבלי להינעץ בנטיפי הדם שהתאבנו לקוצים חדים. הרבה כוח אצור בתוכו ואפשר להיאחז בו ולספוג. להקשיב לגמיעת השורשים, להיחשף למבטו של העץ השותה מבט אנוש מאיתנו.
הגן התרוקן מאדם. החלקתי יד מלטפת אל הענף החשוף והעבה, נאחזתי בו ועליתי בעזרתו אל ליבו של העץ. נשכבתי בערסולם הבוטח של זרועות הנפיל. אף קוץ לא ננעץ בי; רק שקט וחסד. שתקנו העץ ואני זמן ארוך.

*

שבוע לאחר מכן כיסה גשם כבד את הגן והחשיך אותו. נכנסתי למבנה הגדול שחצץ בין הגן לבנייני האוניברסיטה. בכל שבוע עמדו שם קבוצות גדולות של ילדים. מתברר שבמבנה הזה מכונסים לתצוגה המוני בעלי חיים ממינים שונים. בכניסה עמד שומר. ציפורים חנוטות מסוגים שונים נתלו על התקרה במעוף קפוא ומעוקם. חלפתי על פני חלונות התצוגה. מבקרים השתרכו לאט ואישה מבוגרת מאוד הנהוגה בהליכון חסמה את המעבר. נדחקתי בעדינות וחלפתי על פניה בחיוך מתנצל. ריח גס אחז באוויר, וגופים מוחשיים הוצבו זה לצד זה בוויטרינות שקופות. כל מה שלא שרד, כל מה שנגזל מהטבע הפך לדוגמן של צורה. בכוך שקוף הונחו לראווה במלוא יופיים, זה לצד זה, קיכלי רונן, חרטומן, דררה , ינשוף שדות, חוויאי, פיצחן, שרקרק. כולם קפאו בדממה. לא נשמע קול פיצוח ולא שריקה, גם לא משק כנפיים. לא היה רון ולא רחשי רשרוש בענפים הנעוצים בסיכות או בדבק. אבל הם היו יפים וקפואים בזמן ובמקום לא להם. ריח חריף של חומרי מוות זרם בכל החללים, שנפרשו על פני כמה קומות, כמו תיבת נוח ענקית לשימור האין שישנו. זה היה מרחב מזוהם, היכל מטומא ומהפנט בו זמנית. הפער הזה הניע אותי לעוף בתיבה בתימהון מהול בגועל והתפעלות. הבטתי מקרוב באברותיו החומות של עקב החורף שהיו מקופלות, בחזהו המנוקד כתמים חומים. שנים שאני עוקבת אחריו בימי הסתיו והחורף כשהוא דואה במרחבי שפלת יהודה, והעיניים תמיד מכוונות למעלה לתפוס מעט ממנו כשהוא צף על זרמי אוויר ופורש כנפיים מפוארות. עכשיו התכופפתי אליו; הוא היה מונח למטה סמוך לרצפה, בפינת ויטרינה ענקית שהייתה דחוסה במינים שונים של חיות שהיו בעבר בעלות חיים. רכנתי אליו ויכולתי להיישיר מבט קרוב ועמוק לתוך עיניו הניציות והחדות שזרחו בגווני חום זהוב. הן לא נעו ולא מצמצו. בחלקן העליון יכולתי לראות רפיון קלוש כלפי מטה, שמיטה מזערית, כמעט בלתי מורגשת, שקיפלה בתוכה את המוות שסירב להתיישר. בצידה השמאלי של קופסת הזכוכית הענקית עמדו נערות מלאות חיים וצילמו סלפי על רקע אפרוחונים רכים מפוחלצים. אחר כך עברו לפרפרים הצבעוניים. בינתיים הגשם בחוץ נחלש, השמיים התבהרו מעט ושמש חיוורת הגיחה מפעם לפעם. הריח הפך מציק יותר מקומה לקומה, יצאתי החוצה והוקל לי. ההליכה ממוזיאון הטבע אל עבר הכביש והבניינים הייתה מנקה. האוויר שנמהל בגשם מחק את שיירי ריחות החניטה שעוד נשארו בזיכרוני. פתאום הבנתי למה הקיר החיצוני של הבניין מעוצב בצורת ספינה המחופה קורות עץ, זו תיבת נוח שמצילה לא חיים אלא זיכרון של חיים.

*

כמה ימים אחרי כן כבר היה אפשר להיכנס אל הגן למרות הקור. נכנסתי מהשער הצדדי. רעננות חיונית אחזה בעצים ובצמחים סביב. הלכתי עד למקום שהגוף החליט לעצור בו, והתיישבתי על האדמה הלחה. הכול מסביב היה מלא בעלים שנשרו. האדמה, שהייתה קירחת, הצמיחה הרבה ירוק סביבה. כל הירוק הזה רקד עם תנועת הרוח, כמו סימפוניית צמחים משולבת. כל צמח נע בקצב משלו. עושר התנועה היה תלוי בגודלו ובגובהו של הצמח. ציוצים נשמעו בתזמורים שונים, חוץ מציפור אחת שצייצה במקצב אחיד. התיישבתי בין סבך של כמה עצים. השמש הייתה טובה אליי ונעמדה במרווח הפתוח שביניהם. על המחברת שהחזקתי נשרו עלים שהיו עדינים מדי ונפלו למגע הרוח.
שבר זכוכית, צינור גומי שחור, היו תזכורת שהגן מטופל. שיבר מים מתכתי נראה כאילו צמח מהאדמה. ידית הברז נראתה כפרח ברזילי חלוד.
לאלה שניצבה מולי היו ענפים עדינים וגמישים, מהם נמשכו ענפים חומים דקיקים שנראו כסבך זרדים כפוף לארץ. כל הענפים והירוק של השיח נטו הצידה ונמשכו כרעמת שיער ארוכה המסורקת כולה בהטיה לצד אחד. על קצותיהם של הענפים צמחו פירות שכמעט נשקו לאדמה. השמש נעה ונחבאה מאחורי ענן. קול הרוח נשמע חזק יותר. הכול החל לנוע חזק יותר, רחש הענפים והעלים התעצם אף הוא. הציוצים כמעט ופסקו פרט לציוץ הקטן שחזר בכל חצי דקה בערך. בין גזע העץ השיחי לרעמת הענפים המסורקת לצד, נוצר מחסה שבתוכו מרווח אדמה קטן שאפשר היה להיכנס לתוכו ולהתחבא כמו ילדים. להיות כמו גוזל בקן בחלל הפנימי של שיח האלה, שתוכו היה סבוך זרדים. קן ציפורים המאהיל מבפנים. כמה פיצולים וניגודים נכחו בעץ כל כך קטן. הירוק והכמוש, הגבוה והנשפך מטה, העבה והדק. הגזע עצמו היה מפוצל לחלקים, ודומה כי צמח אחר פער לעצמו מקום לגדול בתוך העץ עצמו.
עורו של הענף שלצידי היה כהה וחלק, כל קליפתו הושלה ממנו. תחת עץ כזה אדם יכולתי להיות ציפור או גוזל עטוף בסבך ענפים. נשענתי על תלולית קטנה שממנה הבטתי קדימה, לא שמתי לב שממש ליד ראשי צמחה רקפת אחת. חמשת עלי כותרתה הלבנים הרכינו עימה ראש. העלים של השיח שמהם פרחה היו בשני גוונים של ירוק כהה ורענן, הם היו גדולים ומפוארים והתגבהו מסביבה, לא היה בהם מאום מצניעותה של הרקפת. צורתם נועדה לגונן עליה, לקלוט אל תוכם את טיפות הטל והגשם. עכשיו זה הזמן שהרקפות פורחות בקבר של טליה. הסלע שבתוכו נחבאות הפקעות הרדומות מוליד כעת חיים מתוכו. נשכחתי לצד הרקפת. אולי בכל זאת נשארת איזו תודעה אחרי הגוף, ואולי היא רואה את הרקפת עכשיו בדיוק כמוני. ציפור פרצה בבת אחת אל תוך סבך העץ והבהילה אותי. מסבך העץ המשיכה לענף בודד וממנו עפה הלאה.

הנחתי את התיק מתחת לראש ונשכבתי – מעליי היתמרו כאריג תחרה יפהפה צמרותיהם של כמה עצים שנשקו זה לזה. לא הרגשתי עוד את הקור. שקעתי בנועם תחרת העלים שרישתה את האוויר מלמעלה. במרווחים שבין הצמרות, נחשפה קרחת שמיים קטנה ממנה נסעו עננים הלאה מכאן. הרגשתי קלות אחרת בגוף. מפחיד להיות מחשבה בלתי פוסקת, אולי כך מרגישים כשמתים. נשכבתי קרוב לרקפת, פניי קרובות לפניה. נגעתי בעדינות בעליה הרכים. שכבנו בדממה כמו ששכבנו פעם, טליה ואני, במטע הלימונים של אבא, וחלמנו על חיים טובים שיהיו. הדמעות נשרו בלי משׂים. האור ריצד לפי תנועת העננים על פני השמש.