מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

טיפות אור בקצות הריסים / יפתח אלוני

 

כלב חום גבוה מגיח מגינה ורץ לעברי. פעם תקף אותי בשדות כלב זאב, אחד שאילפו להיות רוצח, ומאז, כשכלב רץ לעברי, אפילו פודל חייכן, אני לא יכול לא לחשוב שהוא רץ לעברי כדי לתקוף. אינני מאמין בטיעונים הגיוניים והם אינם משכנעים אותי בחיים, וגם כשהם חולפים בגולגולת להרגיע, גופי החשדן נשאר דרוך. אני עוצם עיניים לרגע ארוך בכדי לגרש את הדריכות. אלא שבתוך החושך הרגעי נפרם סרט הזיכרון והזאב המגיח בריצה מהירה מזנק לצוואר ושורט בשיניו את הכתף. ושוב מזנק.

נדמה לי שפעם אמרת שהכלב אינו נמצא "בתוך האדם", במהותו הפנימית והעמוקה, ואינו נמצא בתהליך היצירה ההדדית שבין הסובייקט לסובייקט-זולתו. הוא נמצא בשניהם, ובתנועה ביניהם. אני תוהה על התנועה הזו אבל את לא מפרשת. פרשנות היא נסיגה בעינייך, הפניית מבט קדחתנית אל המוכר, אל העבר, פיתוח אובססיה למה שהתרחש לפנינו ולכאורה מובן. "מלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין נהדף על ידי הסערה הנושאת אותו קדימה, אל הלא נודע. פניו המלאות צער מופנות לאחור, אל ההריסות ואל גל החורבות המופיעים בדרך המפרידה בינו לבין מה שאבד (גן עדן, העבר)."

אני מגביר מהירות והחום גם. נדמה לי שזה וויימרנר. היה לנו אחד כזה, גור פרא אציל שנאלצנו למסור עוד כשגרנו בדירת חדר שהייתה עבורו כלא. אולי גם עבורנו. הלשון משתרבבת בצד פיו והוא נראה לי מותש מהשרב הכבד. אני נעצר והוא מולי. עיניו הכחולות דומעות. נדמה לי שאני שומע יללה דקה. אני מזרזף מים לכף היד מתרמיל המים שלי. הוא שולח את לשונו המחוספסת ושותה. כשהוא מרים ראש, מבטו עצוב, חסר את הניצוץ בעומק הכחול שמיוחד לוויימרנרים. אני ממשיך חבוב, תצטרך להסתדר, בסדר? הרחובות ריקים. זה הסגר. שקט מעבר לדמיון של עיר. לכל דמיון. רוח חמה מייבשת את הזיעה על הגוף. בטח הבעלים שלו שם בגינה, היה לו קולר אדום. מישהו אוהב אותו. כן. מישהו מצפה לו. זו משמעות האהבה, לא? אני זוכר שאמרת, "גובה האהבה כגובה הדמיון". אני מגיע אלייך. הפודלית שלך נובחת מעבר לדלת, "היא מחכה לך," את אומרת, "מהרגע שאתה מצלצל למטה היא יודעת שזה אתה." את מעדיפה כלבים קטנים. אני זוכר שכשסיפרתי לך על התקיפה ההיא אמרת, "קל להמיר אהבה לתוקפנות. תהליך ההרס של כלב הוא כמו של ילד, דומה לאיקרוס המעופף קרוב מדי אל השמש. כלבים הם בני לוויה שאינם מפנים עורף אלא אם כן מלמדים אותם."

את מודיעה לי שהתעייפת מהמדינה. אולי הזמן שבני-אדם חלקו זה עם זה גרסאות של העתיד חלף, ועכשיו המאורעות שוללים מאיתנו את עצמנו. ההוויה מצטמצמת לביוגרפיה הפרטית, ה"אנחנו" התמוסס. "נראה שהוא היה רגעי," את אומרת, "נוצר מסיבה זו או אחרת והתפזר לכל עבר."

אתמול הסתכלנו החוצה ועל המרפסת של הבניין מהעבר השני של הרחוב עמד איש במכנסיים קצרים וגופייה ועישן. הרחנו את העשן ואמרת, "הרחובות התכווצו. המדינה כותבת את עצמה כמו רומן תחפושות, בשפה שאולה, קצוצה. אנחנו כותבים את מילון השנאה ואולי זה מאוחר לי להתרגל אליו. נדמה שכל המשמעויות הן משמעויות-בקירוב, והציבור הסכים לכך שהבחירה בהן שרירותית."

זה זמן מה שהמחלה מסתובבת בתוכך ואני מרגיש שחוסר האונים מבעית אותך. "מתישהו צריך לצאת מכאן, לא?" את אומרת. אחר כך את שוכחת להמשיך ולהתנחם בקלישאה.
אסור להיתלות במילים, צריך להינתק מהן בברוטליות, לחשוד בשפה גם אם בסופו של דבר היא תבגוד במובן שלה, למרות שהיא מראה באורח בלתי ניתן להפרכה את המבנה האנושי. "אולי שפה משמעה ישיבה בתוך איזו מציאות, חיים באיזו מציאות, גם אם היא בוגדת בנו כשאנחנו משתמשים בה?"

"לא בטוח," את אומרת, "צריך לנסות לחיות אותה מחדש, לא להחיות אותה. בסופו של דבר מדובר בסוגיה מוזיקלית או ברטט במקום ההוא שאחרים מתכוונים אליו באומרם 'נפש'."
מעולם לא שמעתי אותך נחרצת, כאילו את מטפחת מקום לכוח של הסתירה. אני תוהה לעיתים אם זה תעתוע או האופן שלך להתנגד לכוח שרוצה להכריע, הכוח שמצמצם מבוכה וחמלה ואינו מכיר בכך שכל מחשבה מולידה מחשבה שוות-ערך המנוגדת לה, תופס את העולם כפרגמנטים. האנקדוטה כצורה של ידיעה. אולי זה אותו ניגוד בין התנועות החדות והנמרצות שלך, לבין גופך שמעכב את התנופה. "תדע לך שזיכרונו קצר ממכאוביו", את אומרת. "הוא שלי אבל דבר לא קושר בינינו לבד מעייפות. הכול מאט, חוץ ממה שרץ בתוך הראש."

לאחרונה אני חושב שבכתיבה שלך יש סילוק מסוים של המתהווה כאן משדה הראייה, אולי אטימת אוזניים כדי לשוב לזמן מה למה שאת רוצה לראות ולהראות, מה שיכול (וצריך) לדור בכפיפה אחת עם החיים – חללים מוארים שעוברים בהם, בלי להיחפז, מתחושת התקיימות בוערת לחופש ובחזרה. חללים שבהם, אם לומר זאת במילים שאולות, מתכוננים לחיות ולא לוותר על החיים או למסור אותם בתמורה למשהו. נדמה לי שזו הדרך שבה את בונה כיפה ערטילאית שצוברת תנופה, כמו שיר הקנטה של ילדים שנכנס לראש, ולמרות שאין לו לכאורה משותף עם הזיכרון של רוב האנשים, הוא קורא להתרווח ומציע שהזיכרון הוא דמיון. כמו שאמרת לי: "לחפש בזיכרון זה לחיות עם הפחד, כדי לגלות אמת שלא נוכל להבין לעולם. לכן אמת היא רליגיוזית, אמונה קטנה להפליא, במידת אדם, אור מהבהב בחלון הבית. ואסור לשכוח שנצטרך למות." כאילו מישהו מטלפן לאנשים זקנים, ובין המבוהלים, המתרעמים, הנוקטים גישה עניינית ופונים למשטרה, ישנה גברת אחת, את, שעונה: "יקירי, אני זוכרת את זה יותר טוב מכל דבר אחר!" אלא ששום דבר לא מונע ממך, באותו רגע ממש, להעיף את התקרה ולהפוך את הרקיע לחלקת אדמה שממנטו מורי (זכור שתמות/זכור למות) עשוי להתברר בה כלא מחויב המציאות. שאולי אנחנו כאן מתכוננים למוות יותר מדי, כאילו המקום הזה גובל ישירות באלוהים, מצב גיאו-פוליטי שמעורר חרדה והפוליטיקאים משתמשים בו ללא הרף.
נתת לי את שלשום היום של מריה סטפנובה (תרגום של דינה מרקון) ומצאתי סימון שלך תחת שורות שאני חושד שרצית שאתרכז בהן: "…המסקנה המעשית משכנות לאלוהים היא שהפרוזדור המורגל סיבה-תולדה, פשע-עונש, הווה-עתיד, היום-מחר נעשה אטום, בלתי חדיר לעין. הנה אלוהים והנה הסף; ומאחורי הסף – הלא נודע המאיים, 'לי נקם ושלם' המפחיד, שמעבר לו איננו רשאים להציץ הצצה של ממש. כל סיכוי לנעימות ולחמימות מעשה ידי אדם מתכווץ…"  

צריך להגביה את הדמיון, להשתמש בו ככוח מוסרי, אני יכול לשמוע אותך אומרת, נדמה שתמיד יש פתחים נסתרים בלבירינט שבו פוסעים מחוסרי אמונה.

"מה זה אומר להיות בת שמונים?"

"אולי שניתן לראות את התוכנית החיצונית שהספרות כותבת כאור, אלא שלמעשה זו תאורת-לוואי שיוצרת אחידות. ריאליזם שמשכתב את ההתרחשויות כאילו הוא עמוד עיתון. אבל אסור לי לדבר על זה."

"על מה מותר?"
"אולי הספרות בתהליך של צמצום תפקידה, כהד תרבותי, או שעליה לצאת מגדרה."

"את מתכוות שהאקוסטיקה בתהליך של שינוי מהיר מדי לספרות?"

"האופן שבו דברים מתנחשלים בפייסבוק – איך שממדים יכולים להתעוות ולהשתנות, לקבל תפניות חדות, אולי זו ספרות העכשיו."

"זו מציאות שיש לה קיום חי ובועט שמערער את התודעה, אז אולי…"
"אני יודעת, אני קוראת שם, אבל לספרות יש פעימה אחרת. היא מבקשת מרחב שתנועת הקול בו איטית, שתוכל לעצום עיניים ולשקוע ללא תנועה כדי להיות קשוב לקול שאיננו יודעים מהיכן הוא נובע. זו כנראה גם שאלה של נאמנות, ועכשיו קשה יותר."

 

 

 

 

___

* מתוך מחשבות רצות, ספר בכתובים (המופיע במירכאות אינו ציטוט אלא רוח דברים)

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp