מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

חתול שחור / דריה מעוז

מתוך רומן בכתובים

 

מה תספר לה? אמה כמובן לא שואלת דבר, אבל מיכל חשה צורך לענות. מעולם לא דיברה עם אמה באופן גלוי כל כך, אבל מאז שהיא ככה, מיכל נפתחת אליה. כל יום יותר. היא מתיישבת על כיסא הפלסטיק הסדוק שליד מיטת אמה, נשבעת שוב שתבקש שיחליפו אותו, מניחה יד על מצחה ועל עיניה, ומתחילה לדבר. היא מדברת על עצמה, היא, שעשתה תמיד בדיוק מה שצריך, בדיוק כמו שאמא שלה ציפתה ממנה. התחתנה עם גבר טוב, ילדה ילדים, עבדה, החזיקה בית למופת – מצוחצח, יפה, תמיד עם אוכל טעים ובריא על השולחן. הכול היא עשתה כדי שכולם יהיו מרוצים ממנה. לא רק אמא שלה, אבל קודם כול היא, בהחלט. "ואחר כך נמרוד, וירדן, וגורי, והאמהות האחרות, והשכנים, והחברים, והדודים, ומי לא". בפני כולם הצטדקה. לכולם דפקה חשבון. "אבל מה איתי?" היא שואלת, קולה החרישי בקושי נשמע, "מה עם החיים שלי, אמא? עם מה שאני רוצה. איפה אני בכל הסיפור הזה? מי אני? רק הבת הצייתנית שלך? אשתו של נמרוד ואמא של ירדן וגורי?"

היא מתנשפת, ומסיעה את ידה במורד לחייה של אמה. היא קראה שמגע עדיין משפיע, מגע ומוסיקה. לכן, בכל פעם שהיא באה היא מביאה איתה רמקול נייד קטן ומשמיעה לאמה שירים של חוה אלברשטיין ושל הגבעתרון שהורידה במיוחד בשבילה לסמארטפון. היא בודקת את עיניה, מנסה לראות בהן סימן לזיהוי, ואז אוחזת בזרועה של אמה, והיא קלה ושברירית. כמעט שאינה זוכרת מגע ביניהן. אמה תמיד הייתה מעשית מאוד, עניינית. ובכל פעם שמיכל רצתה לחבק אותה, עצרה בעצמה. ברור היה לה שמחווה כזו אינה טבעית ביניהן. אבל מאז שאמה ככה, במצב הזה, במקום הזה, היא מרשה לעצמה. לגעת, לחבק, או סתם להשעין עליה ראש כבד, מתרפק.

מיכל מתבוננת סביבה ואז מכחכחת בגרונה. למרות שאמה שתוקה, היא עדיין חשה צורך להסביר את עצמה. מאז ילדותה חשה שהיא מאכזבת אותה, שעל אף הכול לדעת אמה היא לא אחראית, אינה משתדלת מספיק, לא מתאמצת, מרחפת לה בספרות אחרות במקום להיות מחוברת למציאות. בכל פעם שאמה הייתה צועקת עליה או מכה אותה – הייתה בורחת לתוך מוחה. מתנתקת, יוצאת מהבית במחשבותיה. רק שם היה לה מקום משלה, רק בתוך תוכה יכלה להירגע. היא לא העזה לברוח מהבית באמת, אפילו לא יצאה מהמרפסת כשאמה הייתה סוגרת אותה בה, פוקדת עליה להישאר שם שעות כי לא מילאה את הוראותיה באופן מדויק. היא נסגרה במרפסת אם שכחה לתלות כביסה, אם שפכה בטעות חלב על השולחן, או אם אמא שלה טענה שהביטה בה במבט חצוף. היו כל כך הרבה דרכים לשגות בהן, וכולן שיגרו אותה למרפסת הסגורה. אבל מיכל מצאה שיטה להיות שם ולא להיות. כן, גופה הקטן היה סגור במרפסת, אבל במחשבתה הייתה נעלמת משם, עוזבת את גופה וממריאה הרחק.

היא מעולם לא כעסה על אמה, ועכשיו זה בטח לא הזמן להתחיל. היא לא כעסה כשאמה אסרה עליה לצאת לטיולים שנתיים, כי זה מסוכן לה מדי, וגם לא כשאסרה עליה לשמש כשמרטפית לילדי השכונה כמו שאר הילדות בנות גילה, כי הרי עליה אי אפשר לסמוך. היא גם לא כעסה כשהציגה אותה בפני נמרוד כשהתחילו לצאת, ואמה לחצה את ידו ואמרה "תשמור עליה, היא זקוקה לזה." עכשיו היא מביטה בפניה המעונות ומלטפת את שערה הדליל. לאמה היו חיים קשים. אישה נבגדת שמגדלת שתי בנות לבדה, אישה שחוותה ילדות איומה בצל השואה. אמה מעולם לא רצתה שיהיה לה רע. היא אהבה אותה ולכן כל כך דאגה לה, רצתה שתתחזק ותתחשל, והמכות הרי היו אז אמצעי חינוכי נפוץ ויעיל. גם אם מיכל עצמה לעולם לא תרים יד על ילדיה. לעולם.

מיכל שוב בוחנת את עיני אמה, שכבר אינן מאיימות עליה. הן טובות, הן מכילות, הן לא ביקורתיות ולא שיפוטיות. ובכל זאת, כשהיא ממשיכה לדבר, היא מסוככת בידה על עיניה של אמה, כדי להבטיח שלא יחזור אליהן המבט הקשה שכה יראה מפניו. את ידה השנייה היא מניחה על חזה השקוע של האם ולוחשת שתמיד השתדלה להיות רעיה למופת. היא מעודדת את נמרוד, תומכת בו, שומעת את סיפוריו המַלְאים. גם בסקס היא רק נותנת, כמעט לא מקבלת. תמיד ברוגע, בסבלנות, בהכלה. היא ויתרה פעמים רבות על עצמה רק כדי שהוא יוכל.

אמה נאנחת מדי פעם, ולעיתים מנסה להדוף אותה ממנה, כאילו היא מגרשת זבוב טורדני, ומיכל מתמלאת דחף עז שהולך וגובר לספר לה, לשתף אותה. "את מאמינה, אמא, שאחרי כל השנים האלה גיליתי שבעלי היקר עדיין נפגש עם האקסית שלו?" מיכל נאנחת ומוחה דמעה. "אף פעם לא סיפרתי לך, את לא יודעת מה עבר עליי. ירדן רק נולדה והייתי ימים שלמים לבד עם תינוקת קטנה שלא ישנה אף לילה שלם, בקושי החזקתי מעמד, לא ידעתי מי אני, ואז גיליתי שהוא…" היא משתנקת, משתעלת לתוך השרוול וממשיכה. "את תמיד אמרת לי שצריך לסלוח, אז סלחתי, והמשכתי הלאה. לא רציתי לגמור כמוך, לא רציתי שלילדה שלי לא יהיה אבא. הבלגתי, אמא, זה היה קשה כל כך, אבל שמעתי לעצתך. ועכשיו זה קורה שוב. זה לא נגמר, את שומעת? זה אף פעם לא נגמר."

שיעול מחדר סמוך מקפיץ אותה, והיא פתאום שומעת את עצמה מבחוץ ומבינה שקולה התגבר כמעט עד צעקה, אבל לא יכולה להפסיק. "היא עדיין חתיכה," היא מכריזה בקול ומזדקפת, מצביעה על גופה, "לא כמוני, שנשאתי בתוכי את שני הילדים שלו, שכמה שאני אוהבת אותם, כל אחד מהם הרס לי משהו. ירדן את הציצי, שנעשה נפול אחרי ההנקה," היא דוקרת את שדיה באצבעה, "וגורי את הבטן בגלל הקיסרי," היא טופחת בחוזקה על בטנה. היא מזיעה, הידיים שלה מחליקות על מעקה המיטה, והיא חשה את הגרון שלה מצטרד ומשהו בגב שלה מתחיל לנסר בניסור המוכר, הרע. היא פותחת בזריזות את הקופסה בתיק שלה ומחליקה כדור לגרון בהטיה לאחור. אסור שאמה תדאג, יש לה מספיק צרות משל עצמה. היא עוצמת את עיניה, נושמת עמוק ושוב פוקחת. "אני יודעת שאת נגד גירושים," היא לוחשת, מנסה שלא להיסחף שוב, "כל הזמן אמרת לי – הייתי צריכה להשאיר את אבא, אוי אוי אוי, עשיתי טעות, לא הייתי צריכה להגיד לו ללכת. החיים שלי לא היו כל כך קשים אם הייתי קצת יותר סלחנית. ואני הבנתי, אמא, אני נשבעת לך, עשיתי הכול כדי שנישאר ביחד. אבל זה לא קל," היא נאנחת. "סיפרתי לך על אריאל, נכון? החברה היפה שלי. אז היא התגרשה, והיא מאושרת." היא מצחקקת קלות כשהיא נזכרת במילות שירו של דיויד ברוזה. "אפשר להיות גרושים מאושרים," היא רוכנת לעברה ומביטה בה במבט מרוכז, "בימינו המון מתגרשים, זה כבר לא משהו יוצא דופן." מיכל אוחזת בזרועה של אמה. "היא באמת חברה טובה, אמא," היא לוחשת לתוך אוזנה ומהדקת את אחיזתה, מרגישה את הבשר הרך נמעך תחת אצבעותיה, "לא כמו כל אלה שתמיד אמרת שהן רעות ותחמניות, ורק רוצות לנצל אותי. אריאל מתחננת שאני אלך איתה לאירועים חברתיים, ואני מסרבת." היא מביטה באמה בגאווה, אך זו מניעה את ראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת של חוסר שביעות רצון. היא מזהה את התנועה הזאת מייד. מדוע בעצם מיכל מסרבת? הרי גם לה מותר קצת לבלות ולהשתחרר, לשנות את התבנית הקבועה של בית-עבודה-ילדים. "את יודעת מה, אמא, את צודקת," היא מכריזה ומשחררת את אחיזתה. "אני לא האישה שתתגרש. אני אשאר, ואני אתפקד, ואעשה הכול כמו שצריך. אבל אני גם אחזור לחיות, אמא. מה יש, גם לי מותר." היא גוהרת על אמה ומנשקת אותה בחטף בלחייה הקמוטות, מנסה לאטום את אפה מלהריח את הריח המוזר שנודף ממנה. "אני אוהבת אותך גם ככה," היא אומרת לאמה, ומלטפת לה את השיער ואחר כך את הפנים, ואמה סוף-סוף עוצמת את עיניה לגמרי ונראית לה כמו גור חתולים מיוסר.

 

___

 

* מתוך: "חתול שחור". רומן בכתובים שיראה אור בקרוב בהוצאת "כתר", בעריכת יערה שחורי

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp