מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

חשיכה נראית – לחיות בישראל בזמן מבצע צבאי /  שרי שביט

בתי ואני יושבות על קצה של נחל ירקרק. מלפנינו, שיחי גן עדן, מתפוצצים מרוב פרחים. בתי שולפת מולי זוג ידיים קטנות ושואלת בקול מתוק: איפה אגודל? היא בת שנתיים, ואין לה מושג מה קורה פה. אחרי שלושה ימים של ריצה באמצע הלילה למרחב המוגן של חדר המדרגות, הכנסתי את ילדיי לרכב ועזבנו את העיר לצפון הארץ. כאן הנוף מלבלב והשקט שורר, גם אם באופן זמני.

ארבעה קמפיינים של בחירות התרחשו רק בשנת הקורונה. כולם הובילו, בסופו של דבר, לאותה מציאות מחרידה. כוחות קיצוניים העפילו עד לממשלה והתסיסו את השטח. וברחובות: קבוצות אלימות של אזרחים יהודים וערבים שנלחמות זו בזו. שנאה, גזענות ופחד חלחלו ליסודות מערכות הכוח, ומעבר לגבול טילים נשלחים, אנשים נהרגים, טרור אכזרי.

בתי נועצת בי זוג עיניים חומות, מלאות בריסים. היא שואלת בקול מתוק: איפה עוד אגודל?

נפתלי, סבא שלי, הגיע לפלשתינה מאנגליה. הוא נהג לפרוש את עשר אצבעותיו על השולחן לפני כל ארוחה. לאט ובסבלנות מנה את בני משפחתו שנספו בשואה. מאה ושישה. בשמם המלא. אחד אחד. לפני כל ארוחה.

אני משתדלת להיפרד מזיכרון השואה כשאני חושבת על הטילים שעפים מעל העיר שלי. הרי השואה עברה ותמה, וחיי, חיינו, מתרחשים דווקא עכשיו. הנוף סביבי יפה. מים מפכים מסלעים. אדריכל הטבע חכם יותר מכולנו. גיאוגרפיה מושלמת להתחבא בה בימי סוף העולם.

בתי משחקת בדשא. ממשיכה למנות את אצבעותיה. אני מחייכת אל זיו פניה, ומפרקת בראש את המילה מלחמה. המוני מילים קטנות וביטויים תוקפים את ראשי כמו רסיסים: אש באוויר, צרחות, רבי קומות נופלים, מתים. אימה ופחד בעיניהם של אלו שנשארו בחיים.
אבל בחדשות הם בכלל קוראים לזה "מבצע". הפרשנים, גם המודאגים ביותר, מתרשמים מיכולתו הביצועית של צה"ל. כתבת שטח חביבה מראיינת חיילים בני שמונה עשרה שמגנים עכשיו בגופיהם עלי ועל בתי. בצד המסך, שקופית כתומה ועליה מתכון לעוגת גבינה.
הישראליות שלי כואבת. אכזרית. מדממת את עצמה לדעת. שפת האם שלי מונחת לצדי בלי נוע, כמו איבר שנותק מהגוף. תוך השגחה על ילדיי שמשחקים בנועם בדשא, העיניים שלי נעות על מסך הטלפון, מחפשות מידע מרגיע להיאחז בו. ברשתות החברתיות מדווחים על פגיעה ישירה של טיל על בית בדרום הארץ. ילד ישראלי בן שש נהרג. ארבעים ושמונה אנשים נהרגו היום בעזה, מהם שנים-עשר ילדים. אני חושבת על היום שאחרי המלחמה. על החשכה הנראית של הסיפור הזה, על הכאב הבלתי נסבל. משקולת ההרג מעקמת את סימן השאלה של העתיד.

כבר יומיים אני מנסה לתפוס חבר שלי, משורר ערבי-ישראלי. הוא לא עונה לטלפונים ולא מגיב בוואטסאפ. אני מתפללת שלא נפגע. חברה אחרת מצלצלת לשאול איפה אנחנו. היא גרה ביפו המעורבת, ומשדרת תוכניות ברדיו. בזמן שאנחנו משוחחות היא אוחזת בתינוק בן שלושה שבועות בזרועותיה. מרבית תושבי השכונה שלה ברחו, היא מספרת, יהודים וערבים. שנים הם חיים זה לצד זה, עכשיו כולם פוחדים לחזור. העצב מכה בה כמו ציפור שנכנסה בקיר זכוכית. אתמול הובער לצד ביתה חלון של ילד ערבי בן שתים-עשרה. הוא ישן כשבקבוק תבערה פגע בגופו, צילק את פניו. אביו שהתראיין לחדשות אמר שהוא לא מבין בפוליטיקה. תעצרו את זה, הוא ביקש. אנחנו חיים כאן. רוצים לחיות.

סבא וסבתא של בתי מצלצלים לשאול מה שלומנו. הם נולדו וחיו ביפו כל חייהם, ועכשיו מפחדים פחד מוות לצאת לרחוב. אני חושבת על עיני הזית של סבתא של בעלי, שבתי ירשה. על כך שגם אחרי שבעים שנה בארץ, ערבית היא שפתה היחידה. כשיפו מדממת גם היא מדממת. היא אישה יהודיה בעלת זהות ערבית, היא אישה בעלת זהות יהודית שלכל עובר אורח תיראה ערבייה.

אני מפטרת את העברית בראש שלי ומחזירה אותה לתודעה אלף פעם. סוחטת אותה ותולה לייבוש ומחפשת את המילים הנכונות. דלות השפה לא מצליחה לתפוס את נזקי המלחמה, את מחירי ההרג. אני בורחת מהמחשבות האלו אל מסך הטלפון.

הסופר הישראלי יניב איצקוביץ כותב בעמוד הפייסבוק שלו: "חשוב לומר זאת כי זאת האמת, ולא משנה עד כמה ידברו בחדשות על בנק המטרות, על היעדים שאנו עוד שומרים, על ראש מערך המשהו-משהו בעזה שחוסל, ישראל לא תשיג ניצחון במערכה הזאת, אלא במקרה הטוב תמונה של ניצחון. ישראל לא תנצח כי אין לה אסטרטגיה מדינית, וכשאין לך אסטרטגיה מדינית אתה לא יכול לנצח. זה כמו לעלות לשחק במגרש אבל המטרה של המשחק לא מוגדרת. וברגע שאתה משחק משחק שאין לו מטרה מוגדרת, אתה לא יכול לנצח. ותמונת השפיות שעוד יש לנו, היא אשליה של שפיות."

אני חושבת כמה ארעית הטריטוריה שנולדנו אל תוכה. אני אישה לבנה משכילה שחיה ברווחה יחסית, עוסקת בתרבות, וברגע אחד, אפילו בנוף היפה הזה, אני יכולה למות על האדמה הזאת מטיל.
ברשתות החברתיות חצי עם מתלהט ורוצה לנצח. להיכנס בארגוני הטרור עד שיהפכו ללא קיימים. חצי עם אחר, יוצא לרחוב ובידיו שלטי שלום. יהודים וערבים עומדים ביחד. בני ארצי, עם תקווה בלב, עומדים על מדרכות ואצבעותיהם מחזיקות בשלטים. 

אני בוחנת היטב את אצבעות ידיה של בתי, שגדלו בלילה. חושבת כמה שנים עוד אוכל לכבס עבורה את המילים. מקלט הוא מרחב מוגן. פצצה היא זיקוק, רק בום בשמיים. החמאס הוא ארגון טרור, האויב, ולא אדם אמיתי.
בעמוד מעבר לגדר עולות תמונות בזמן אמת מעזה. תמונות של אנשים אמיתיים, בורחים על חייהם, מדווחים על מצבם הקשה, על עשרות סביבם שכבר מתים. חאנין בת עשרים ואחת, סטודנטית לרפואת שיניים, תלמידה מצטיינת, מתה בהפגזה הבוקר. עומר בן עשרים וחמש, בעל מכולת, אב צעיר לתינוק בן שנה, מת בהפגזה הבוקר. זנה בת עשר, איבדה היום את כל בני משפחתה. בדרום נהרג ילד ישראלי, שעוד לא עלה לכיתה אלף. בלוד, אזרח בן חמישים ושש נרצח בלינץ'. פצמ"רים של צה"ל ועליהם שמות הילדים שנהרגו במבצע, מצולמים רגע לפני שיגור אל הצד השני. אני צופה במעגל האלימות וההרס ומתקשה לנשום. עוקבת שוב אחרי התנועות הראשוניות, העגולות, של כפות ידיה של בתי.

בשכונה שאני גרה בה עומדת ספרייה ציבורית חלומית, ממוקמת במבנה אבן ישן בין עצי אורן צנועים. ובין הקירות: רחש נעים של דפדוף. אני צורכת ספרים מקרוב, בגוף ובנפש, במרחק נגיעה. אבל ספרים לא מתקנים כלום. רק עשר אצבעות.
ספרים לימדו אותי איך לחיות, איך לכאוב, איך לאהוב. מילים לימדו אותי לסלוח. להביט אל מעבר לגדר. עלילות לימדו אותי שלכל סיפור, מורכב וקשה ככל שיהיה, תמיד יש סוף. אצבעותיו של נפתלי פרושות מולי. אצבעותיה של בתי. של הילדים מעזה. אני תוהה איזו אדמה שווה את דם המתים שמזין אותה. אילו צמחי שפיות עוד יצמחו מתוכו, פסיעה מנהר, בין הסלעים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp