דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

חמאת בוטנים / ירדן ורד

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

  חיכיתי לחבילה מחבר. הוא שלח לי חמון, שזה פרוסות של רגל חזיר מיושנת. הוא גר בספרד. הוא עזב לפני שלושה ימים. אני אוהב חמון ולכן חיכיתי בקוצר רוח למתנה.

  אתמול גם הגיעה החבילה. כשאספתי אותה מהשליח נשך אותי הכלב. הכלב היה שייך לחבר שלי. הנקבים הגירו דם. אני מקווה שהדם היה ערב לחיכו של הכלב. שלפחות אהיה לו טעים. הבאתי את הכלוב שהחבר הביא לי כשעזב. הנחתי אותו מול המחילה. הכנסתי פנימה חתיכות של חמון וניגשתי לעמוד בשקט מאחורי העמוד. הכלב נכנס אל הכלוב ובלע את הפיתיון. מזל שהיה לי חמון. קפצתי על הכלוב וסגרתי את הדלת. הכלב נבח.

  נסעתי עם הכלב לווטרינר. רציתי לבדוק מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא חוסן. בפיו של הווטרינר לא היו חדשות טובות. הוא קרא את השבב והתברר מה שחששתי ממנו. החבר שלי לא חיסן את הכלב. הכול תמיד מתברר בדיעבד. קיבלתי שתי זריקות. אחת נגד טטנוס ואחת נגד כלבת. גם הכלב קיבל חיסון.

  כשחזרנו הביתה הכלב הצליח לברוח שוב. נתתי לו. אני לא רודף אחרי מי שלא רוצה להיות איתי. ואולי זאת הטעות שלי. אולי אני צריך לשכנע אותם שיישארו. החבר סיפר לי פעם שהוא נוהג למרוח חמאת בוטנים על אשכיו ולתת לכלב ללקק אותה מהם. זה הגעיל אותי. היום הוא נשוי ויש לו ילד. בגלל זה הוא נפטר מהכלב.

  היום אני יוצא אל הרחוב. הכלב לא שם. אני קורא לו. הוא מגיע עצבני בריצה. אני מכין את עצמי לנשיכה ואכן הוא נושך אותי שוב. הפעם אני רק צועק בלי לבעוט. הוא בורח אבל נשאר בקרבת מקום. אני מסתכל עליו. הוא מסתכל עליי. הוא חושף שיניים. אני מוריד את מכנסיי ותחתוניי וחושף את האשכים שלי. אני מוציא עם סכין קורטוב של חמאת בוטנים מצנצנת שהבאתי מבעוד מועד אני מורח אותה על האשכים שלי.

  הכלב מרחרח את האויר וריר מתחיל לזלוג מבין מלתעותיו. אני עושה קולות של נשיקה והוא מתחיל להתקרב בהיסוס. בחיי לא חשבתי שאיאלץ לבנות אמון עם כלב ככה אבל אני מרגיש ברגעים אלו שאין לי מה להפסיד. הכלב מניח את שתי רגליו הקדמיות על ברכיי ומתחיל ללקק. הוא מכשכש בזנב.

  החבר לא יאמין כשאספר לו מה קרה. אולי הוא אפילו יקנא. אני מלטף את הכלב תוך כדי ומרגיש שאנחנו באמת נקשרים האחד לשני. אני מפקיד בידיו את היקר לי מכול והוא מתמסר אל הנתינה כאילו כל מה שהיה חסר לו היה מנה טובה של שחרור כל העכבות. הוא רק רצה שאהפוך להיות כמוהו. חופשי מהרצועה שמחזיקה אותי חופשי. להיות תחת נטל ההתחייבות לדבר שאין בי כל ביטחון בו.

  הכלב מראה לי שהדרך הנכונה להיות חופשי היא לסכן את כל מה שיש לך בתמורה לכל מה שאין לך ולקוות שתזכה בכל הקופה. אחרת זה לא שווה את זה. כלומר לשחרר את כל המושכות ולתת לסוסים להוביל את הכרכרה. הרכבת נוסעת והיא עוברת בברצלונה ולא חוזרת. אני מתרכז ומחכה שיגמור. אני חושש אבל הליקוק מפעיל אותי.

  כשהוא גומר אני בוכה. דמעות כבדות זולגות מעיניי ואני כורע ברך. אני מסתכן בנשיכה בפרצוף אבל כרגע כבר לא אכפת לי. אני נתון לחסדיו המלאים של הכלב והוא יודע את זה. הוא מלקק לי את הדמעות. אני מחבק אותו ומניח את ראשו על כתפי. אנחנו נאספים האחד אל השני ואני מרים אותו מתחת לזנב. רגליו הקדמיות על כתפיי והוא מלקק את פניי ומלקק. אנחנו שבים הביתה. יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp