מֹאזְנַיִם

חלימה  /  רחל היימן

תחילה שכח את האור בסלון. מכיוון שהכירו אותו וידעו שבזבוז חשמל מפוצץ אותו – הופתעו. אחר כך שכח את ברז המים פתוח בגינה. זה כבר הבהיל אותם. ואז הגיע השיא, כלומר השיא הראשון מבין רבים שעתידים להישבר: בוקר אחד חדווה הגיעה אליו וגילתה סיר ריק על כיריים דולקות.
כל הסימנים חברו למשפט אחד ברור, שנאמר לו על ידי הילדים עוד באותו ערב: "אבא, כדאי שתחשוב על מעבר לבית אבות."
"מה???" הוא הסתכל בחדווה במבט נעלב (למה סיפרת להם?) ומייד התעשת ותקע בכולם מבט של איך אתם מעיזים לזרוק אותי מהבית שלי. אחר כך צעק: "תתביישו לכם! בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי!"
"אבל אבא –" ניסו בזה אחר זה להסביר. חמשת ילדיו, ארבעה בנים ובת אחת, הבינו שהוא לא יכול להמשיך להתגורר בגפו. אף אחד מהם לא העלה על דעתו לקחת אותו אליו. הם גרו בדירות קטנות, היו להם ילדים, משכנתאות וחובות. חברים, שגם להם הורים מבוגרים, הציעו להביא לו עובדת זרה. "זה גם כלכלי יותר וגם משאיר אותו במרחב המוכר."
למרות שחששו להכניס הביתה מישהו זר, כי לך תדע איך יטפלו בו ויש הרבה סיפורים על התעללות בקשישים, הבינו שזה הפתרון הנדרש. בלי לדבר איתו, אולי כדי לא ליצור ציפיות, החלו בהליך הבאת עובד זר. הריצו את כל הפרוצדורות הבירוקרטיות, מילאו טפסים, התקשרו עם חברות כוח אדם, וכבר נמצאה עבורם מישהי שהמטופל שלה נפטר ואמרו עליה שהיא עובדת מסורה. כל מה שהיה צריך זה שאבא שלהם יפגוש אותה וייתן את אישורו.

עם קבלת ההודעה, מיהרו אליו ישראל, רפי, חיים ואבנר. חיים הודיע לו: "אבא, טיפלנו בכל העניינים, אתה לא צריך לדאוג, אתה תישאר בבית ומחר נביא לך עובדת." אבא שלהם התעסק בשלט של הטלוויזיה כאילו לא בו נוגע העניין.
אבנר הוסיף "עובדת זרה."
כאן נשברה שתיקתו של האב. "שום עובדת ושום זרה," ענה כאילו בדרך אגב תוך כדי מעבר בין ערוצים שונים.
"אבל אתה רוצה להישאר בבית," הזכירו לו.
"אני בסדר. תעזבו אותי."
"לא, אתה לא בסדר!" חיים ממש לא הצליח להתאפק. כל השנים שאכל ממנו חרא קמו וצעקו לו במוח.
"שקט!" הזקן הרים את קולו. "עכשיו חדשות!" והגביר את הווליום בגלל ששמיעתו נפגעה או סתם כי רצה שילכו משם.

"אתם בכלל לא יודעים איך לדבר איתו!" חדווה אמרה, כשרפי סיפר לה מה קרה אצל אבא. "למה לא חיכיתם לי? מה בוער לכם?" כעסה. באותו יום הייתה לבת שלה מסיבת סיום והיא לא יכלה להגיע. הם אמרו לאבא את המשפט בסדר לא נכון – חשבה – והוא נכנס לעמדת הפרד שלו.

למחרת בבוקר הלכה אליו. הביאה לו עוגת גבינה שהוא אוהב, הכינה לו חציל בלאדי בטחינה עם כל הלכלוך שזה עושה כשורפים אותו על הגז וגייסה בתוכה סבלנות.
"תראה, אבא," אמרה לו כשישבו אב ובת במטבח, "יש כאן עניין כלכלי. נגמרו לנו ימי החופשה, אנחנו לא יכולים יותר לעשות אצלך תורנויות, חייבים עזרה והכי טוב זה עובדת זרה."
הוא קם, הלך את כל הדרך לסלון בשתיקה, התיישב על כיסא הנדנדה ואמר לה, "אני עבודה זרה לא מכניס לפה."
"אבל אבא, בוא נדבר בהיגיון." היא התיישבה על הכורסה מולו.
הוא המשיך להתנדנד בזמן שהיא פירטה את יתרונותיה של העובדת הזרה, החל מתבשיליה ששמעה שהם טעימים וכלה בסדר וניקיון וביכולת להפעיל את המחשב. הוא המשיך בנדנוד שעצבן אותה אבל היא התאפקה. בסוף אמרה, "רצונו כבודו. אני לא יכולה להגיד לך מה לעשות. תישאר ככה."
והוא מלמל לעצמו במנגינה חוזרת, "עשרה ילדים עשרה ילדים." היא ידעה על מה הוא מדבר. "תראי מה זה החיים," חזר ואמר במשך השנים, "אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לטפל באבא אחד."
"אבא, אני רצינית," היא אמרה.
"רצינית רצינית," ענה לה, "גם אני רציני. לא מוכן למות עם פרצוף יפני מול העיניים שלי."
"אתה לא הולך למות."
"באמת? אז לאן אני הולך? לנשף?"
"אתה לא מבין."
"אני דווקא מבין מצוין, קשה לכם. תתמודדו."

במוצאי שבת באו לעשות אצלו הבדלה, אמרו נגיד לו דוגרי: "אם לא תסכים אז –"
"אז מה? לא נבוא לטפל בו?" רפי התעצבן.
"כן, לא, כאילו נגיד לו ככה." אבנר הסביר.
"אני לא מוכן עבודה זרה! בבית אצלי שום עבודה זרה!" צעק עליהם מייד כשהתחילו עם ה"אבא תשמע, לטובתך…" "היה ונשאר חרא בן אדם," אמר רפי הצעיר מכולם, שפעם רצה ללמוד משחק ואפילו התקבל לבית צבי אבל אבא שלו אמר שאם בן הזקונים ילך להיות שחקן זה יהרוג את אמא. לא עזרו שום דיבורים, גם לא מצידה של האם שדווקא הסכימה עם רפי. אבל בשבוע הראשון ללימודי המשחק שלו אמא שלהם באמת חטפה אירוע מוחי ואחרי חודשיים מתה.

"למה, אבא, למה?" אבנר ניסה להבין.
"ככה."
"מה ככה? אתה לא יכול להגיד לא. אתה לא יכול להישאר לבד!"
"לא סובל."
"מה אתה לא סובל?"
"לא סובל את הריח שלהם."
"אבא, בחייך, איזה ריח יש לפיליפיניות?" רפי התפרץ.
"יש."
"אז נביא מולדבית," חיים הציע.
"לא מוכן. אני רוצה שידברו איתי בשפה שלי."
"ברור," חדווה התערבה מייד. "נביא אחת שכבר יודעת עברית."
"מה פתאום עברית?" אמר, "רוצה ערבית."
"אבא, די כבר!" ישראל התפרץ הפעם. הוא ניסה לבלוע את הכעס כמו כולם, כמו כל השנים, אבל זה השתחרר לו. "אני אומר לך, בסוף תישאר לבד כי אני לא מוכן יותר למשחקים האלה שלך."
"יודעים מה?" אמר הזקן אחרי שתי דקות של שקט מתוח. "אני מוכן."
"מוכן למה?" חיים שאל.
"אני מוכן שתביאו לי עובד בחור או בחורה עיראקית."
"אבא, אלה עובדים זרים! מבין מה זה? זרים! מאיפה נביא לך עיראקית?" רפי חשב שעוד שנייה הוא פשוט –
"אז סורית."
ישראל אמר, "וואו, איזו פשרה, איזו התחשבות, אתה משהו." והזקן שהיה אבא שלהם שפעם חמישתם פחדו ממנו כשהאמא איימה "חכו חכו שאבא יבוא," כיווץ את הפה שלו ושתק. אחר כך אמר "יש להם ערבית אחרת משלנו."
"אבא," חזרו והפצירו בו, הזכירו לו שגם לחבר שלו עזרא יש פיליפינית. אבל הוא בשלו: "אני לא אמות עם פרצוף יפני מול העיניים שלי."
אז הם המשיכו לחפש.

"יש לכם עובדים ערבים?" שאלו בכל חברות הסיעוד אליהן פנו.
"ערבים? לא מה פתאום." התפלאו.
"ערבים טובים לבניין, לא לטיפול באנשים," קבעה הפקידה ושלחה את חיים לחפש במקום אחר אם הוא כל כך אוהב ערבים.
"איזה יהודי ייתן שערבים יטפלו בהורה שלו ועוד בתוך הבית? אין אמון בהם," אמרה מישהי אחרת והסתכלה בישראל בעיניים של איכס על כל השמאלנים האלה.
"הוא רוצה ערבייה," ישראל משך בכתפיו.
"אז תגיד לו שאין. מה זה הוא רוצה?"
ישראל הפציר בהם שיחפשו משהו. "אולי יש איזו הודית דוברת ערבית?" חדווה פנתה למנקה הערבייה בעבודה שלה, וזו, אחרי שהבינה מה היא מחפשת, נתנה לה טלפון של אחת שתבוא אליו כל יום מרמלה. היא דיברה איתה. היא אמרה שהיא עובדת רק ביום. לא נשארת לישון בבית של זרים. בחשבון כולל היה צריך לשכור לפחות שלושה עובדים במחיר של עובד ישראלי עם פנסיה וביטוח לאומי ומתנות לחגים. כלומר שניים מהאחים יצטרכו לעבוד רק בשביל להחזיק את אבא ומה יהיה על ההוצאות שלהם: הילדים, המשכנתה, המזונות שיש לחיים שהתגרש לפני שנה?

לילה אחד, כשחיים נשאר ללון אצלו, עלה לו רעיון. בשמונה וחצי בערב הוא טלפן לחדווה.
"מה קרה?"
"ראית חדשות?"
"כן. בדיוק עכשיו."
"ראית את הפליטים הסורים שמאשפזים אצלנו?"
"כן."
"מה את אומרת?"
"אנחנו ממש בסדר. מטפלים בהם וכל זה –"
"לא הבנת אותי. אולי ניקח לו איזה פליטה?"
"מה?"
"מישהי משם, נביא אותה לטפל באבא?"
"לא נראה לי, חיים, זה מישהי מארץ אויב. אף אחד לא יאשר לנו."
"בלי אישור."
"תגיד, אתה נורמלי? מה, תלך לבית חולים ותיקח אותה?"
"כן. מחר. את באה?"
"לאן?"
"לצפת, אמרו שהם בצפת, לא?"
"אתה לא רציני."
"רציני לגמרי."

וחיים נסע. כל היום חדווה הסתובבה עם חשש בלב. לאח שלה חיים היו תמיד רעיונות משונים. גרושתו התלוננה על חוסר האחריות שלו, אבל זה היה משהו עמוק מחוסר אחריות. לא היה לו, כך חדווה חשבה, דמיון לדברים רעים. גם כשהיה קטן הוביל אותם לכל מעשי המשובה האפשריים.
בדרך חזרה מבית החולים לא התאפק והתקשר אליה למרות שהסתכן בקנס על דיבור בנהיגה. הוא פגש אישה סורית. אמר שהיא באה ללדת בבית חולים והילד מת. היא נפגעה באחת ההפצצות של המורדים או של אסד, הוא לא בדיוק הבין. מישהו הביא אותה לגבול ואז שלחו אותה לבית החולים. היא שכבה עם חום גבוה עם איזה חיידק, הילד מת ועכשיו כשהיא מרגישה טוב יותר כנראה יחזירו אותה. הבעיה היא שהיא שייכת לאיזו קבוצה של נשים שתיעדו את מה שקרה בכפרים וכנראה יכניסו אותה עכשיו לכלא, כאילו עם המורדים באסד.

"איך דיברת איתה?"

"באנגלית. מה זה איך."

"סתם התחלת לדבר? מה, לא שומרים עליהם?"

"לא, איזה שמירה, כלום. אולי בגלל שהיא אישה, לא יודע. בכלל פגשתי אותה בכניסה למחלקה. קניתי קפה. היא עמדה ליד המכונה ולא הצליחה להוציא קפה אז עזרתי לה."

"חמוד אתה."

"לא, את לא מבינה, לא חשבתי שהיא ערבייה. לגמרי בפוקס יצא לי. היא אמרה ספיק אינגליש? נתתי לה שנקל שהיה חסר לה. היא אמרה משהו על המחיר כאן שנורא יקר יחסית למקום שהיא באה ממנו. שאלתי מאיפה היא באה. היא אמרה בשקט סוריה."

"נו, אבל אמרת לה משהו?"

"בטח. היא עמדה איתי איזה חצי שעה ליד המכונה ושתינו את הקפה ודיברנו."

"מה אמרה?"

"סיפור מה זה עצוב. בעלה ושני ילדים נהרגו בהפצצה. היא בחורה רגילה, איך להגיד, היא יודעת מה זה טוויטר ופייסבוק. לא פרימיטיבית."

"אתה עם הסטיגמות שלך! יש להם פייסבוק, כל המחאה התחילה שם."

"כן אבל חשבתי, את יודעת, אישה ערבייה, הנשים שם… קוראים לה חלימה."

חיים הסביר לה מה הוא מחפש. היא אמרה שישלחו אותה לכלא. הוא אמר לה אז מה יש לך להפסיד, נשמור עלייך. הוא אמר לה שאפשר ללכת לנסות להשיג לה מקלט מדיני. "תאמיני לי, לא ידעתי על מה אני מדבר, אבל רציתי לשכנע אותה."
היא אמרה ששמעה סיפורים על חטיפה של נשים שהפכו אותן לזונות. "אמרתי לה, הישראלים אוהבים בלונדיניות, אותך לא ייקחו לזנות."

"בוא'נה, אתה סתום."

"תקשיבי, אין לה מה להפסיד. היא מה זה מתאימה לנו, היא תדע לטפל בו."

"סתום ופנטזיונר אתה. מה שחסר לנו זה להסתבך בעבירה פלילית."

"היא לא תצא מהבית! יש חצר, יש משלוחים, הכול טוב!"

"לא נראה לי."

"תבואי איתי מחר," התחנן, "שהיא תראה שאני לא רוצה מישהי לעבודה בזנות."

וחדווה, מה יכלה לעשות? שכנע אותה, התקשר שוב ושוב, אמר לה מה יש לנו להפסיד. תמיד הייתה לה חולשה לחיים. תביאי שמלה, הוא ביקש ממנה. ככה שהיא תוכל ללבוש.
למחרת נסעה איתו.

"את רואה? זאת אחותי." חיים הציג את חדווה בפני חלימה שעמדה ליד מכונת פחיות השתייה במסדרון, קרוב למכונת הקפה שלידה פגש אותה יום קודם לכן. "זה רק לטפל באבא שלנו. יש לך עיניים טובות. שבוע–שבועיים."
"אתה משקר לה," חדווה לחשה לו באוזן.
"היא לא תרצה לעזוב כשתראה איזה תנאים אנחנו נותנים לה."
"זה לא חוקי."
"היא לא תסתובב. אנחנו נדאג לכל הדברים שמחוץ לבית. היא תדאג לו בבית."
"לא נראה לי."
"אין ברירה. בסוף יפטרו אותי, את כולנו."
תוך כדי הדיאלוג שלהם היא הסכימה. חדווה לא האמינה. חשבה שתכף האישה תצעק ואיש
הביטחון יבוא אבל בתוך חילופי הדברים שלהם היא פתאום אמרה כן. כלומר "נ̠ע̠ם".

השאר היה קל. מאוד קל. חודשים אחר כך עוד חשבה חדווה כמה קל זה היה ולא האמינה לעצמה. הן יצאו למרפסת. חלימה הייתה בפיג'מה של הבית חולים. חדווה נתנה לה את השמלה שהביאה, שהתאימה לה בול. כשאף אחד לא ראה היא החליפה. בכניסה למחלקה השומר היה עסוק, בשער בית החולים אף אחד לא עצר אותם. הם פטפטו וכאילו צחקו איתה באנגלית. חדווה אמרה שזה נורא מלחיץ אבל חיים הרגיע אותה ואמר שתמיד יוכלו להגיד שלקחו אותה טרמפ ולא ידעו שהיא מסוריה.

כשהגיעו לבית של אבא שלהם חלימה עמדה בפתח והסתכלה. הזקן ישב בכיסא הנדנדה.
"אבא תראה," אמרה חדווה, "זו חלימה. היא מסוריה. היא תעזור לך כאן."
"חלימה, מה?" הנהן האבא.

הם עמדו מולו יחד איתה. ואז חלימה ניגשה אליו והרכינה את ראשה. היא מלמלה משהו. "יא בוי, ג'ית אסאעדכ."
אבא שלהם שתק וקם. הוא סימן לחלימה לבוא לשבת על הספה ומייד התחיל לדבר איתה. לחקור, לשאול. אף אחד מהם לא ממש הבין מה נאמר אבל נראה שהתשובות של חלימה מוצאות חן בעיניו. היא השפילה מבטה.
הוא אמר מה שאמר, חלימה ענתה מה שענתה. זה היה אחד מהרגעים האלה שחדווה וחיים הצטערו שלא למדו ממנו ערבית. הזקן אמר להם שהערבית של הבחורה קצת משונה אבל עדיין היא מדברת את השפה.
"תגיד," חדווה אמרה לחיים, "נשאיר אותה כאן איתו?"
"אני אהיה כאן הלילה. מחר נתקין מצלמה שנראה שהיא לא מתעללת בו."
"מה אנחנו יודעים עליה?"
"מה יודעים על הודית או מולדבית?"
"טוב אבל לפחות הן באות דרך סוכנות."
"והם בודקים שם משהו? עזבי."
"חלימה נשארת פה!" הכריז בקול אבא שלהם אחרי חצי שעה שדיבר אליה והקשיב למה שאמרה. חדווה הגישה קפה ועוגה וחלימה קמה והלכה איתה למטבח.
"ותיזהרו, אתם שומעים? אסור לכם לדבר עליה עם אנשים!" התרה בהם האבא.

חדווה הסבירה לה איפה נמצא כל דבר במטבח ואיפה הכדורים שלו.

אחרי שבוע כבר אי אפשר היה לחשוב על הבית בלי חלימה. היא עובדת טובה, חשבו הבנים ובמיוחד התפלאו שלאבא שלהם לא הייתה אפילו טענה אחת כלפיה. היא מנקה כמו שצריך, מבשלת כמו שהוא אוהב ושומרת על הסדר. היא משגיחה עליו כשהוא נכנס למקלחת, מכניסה הכול לארונות כמו שאמא עליה השלום אהבה, מוציאה, מביאה, הכול כמו שצריך. היא מדברת איתו ערבית. הוא מדבר איתה ערבית. היא מחייכת קצת. הוא צוחק ומדבר ומדבר ומדבר.

"על מה הוא מדבר איתך?" חדווה שאלה אותה.
"על הבית שלו," חלימה ענתה לה. "הוא מספר לי איך בא לפה. הוא מתגעגע."
"ממש זוג מהשמיים," רפי אמר.
"מדברים מדברים ואנחנו לא מבינים מילה," אמר חיים.
וישראל פחד שאבא שלהם ירצה להוריש לה את הדירה. הם הרגיעו אותו והזכירו לו שאין לה ניירות, שהיא מסוריה. מדינת אויב. היא לא יכולה לקבל ירושה ישראלית.
למשפחה ולשכנים אמרו שחלימה היא עובדת זרה מפקיסטן.
לא עבר הרבה זמן ונראה שכולם התאהבו בה. הילדים, הנכדים, בני הדודים. היא דיברה עם השכנים המבוגרים בערבית ואווררה את זיכרונותיהם. אלה ביקשו מהילדים שלהם למצוא להם פיליפינית דוברת ערבית.
בקופת חולים, שם הוא התעקש שרק היא תבוא איתו, אמרו שכזאת עובדת מסורה לא ראו.
היו שידעו או הבינו אבל שיתפו פעולה בהסתרה שלה. "מצווה," אמרו, "אנחנו עושים מצווה."

אחד הבנים של השכנה, עורך דין במקצועו, היה שותף סוד. אחרי שכעס על אמא שלו וצעק על רפי וישראל שגדלו איתו בשכונה ועושים דבר כזה, אמר שאולי הוא יצליח, לפחות ינסה, לסדר לה איזה מעמד.

וחלימה?
מיושבת בדעתה. חיה את הרגע הזה. מנסה לא לחשוב מה יקרה אחרי. זוכרת היטב שפעם היו לה תוכניות, מחשבות ותקוות.
גם הזקן חי את הרגע הזה. לא מעניין אותו העתיד. בערוב ימיו חזר לשפה האהובה שלו.
גם הילדים שלו חיים את הרגע הזה. את כל השאלות על חוקיות ומה יקרה אם יתפסו אותה על אף כללי הזהירות שנקטו ומה יקרה אחרי מאה ועשרים – הם מדחיקים.
הפחד הגדול האמיתי שלהם הוא שפתאום יהיה שלום עם הסורים והיא תרצה לחזור.
חלימה.