דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
חלום ליל קיץ במנהטן / נעמה יונג
בכל פעם שאני שומעת את ״שיר ללא שם״ עולה בי, כמו שכותבת רונית מטלון, ״נחשול רגשות״: צער, כאב, געגוע, תחושת החמצה, עלבון ואהבה. ״בבת אחת ציוויליזציה שלמה, קוסמוס…״, אני נזכרת בקומת משלחת הרכש של משרד הביטחון במיד־טאון מנהטן, בשנת 1985. הכניסה המאובטחת מול המעלית, איש הביטחון בתא הזכוכית מתשאל את הנכנסים, שטיח אפור מקיר לקיר. המשלחת מחולקת לשתי קבוצות: עובדים זמניים היושבים מול מסכים במשרדים, ברובם סטודנטים ישראלים המכונים כאן ״עובדים מקומיים״. והשליחים המבוגרים יותר, עובדים קבועים במשרד הביטחון, בעלי מעמד ותנאי העסקה משובחים, שנשלחו לניו יורק מישראל.
הדבר הבא שעולה בי הוא להקת המחזרים שהיו לי שם. הג׳ינג׳י הלבנבן, שדוף וחסר ביטחון; הנמוך בעל השיער השחור החלק, תמיד לבוש מעיל פליין כדי להזכיר לכולם שהיה מכונאי מוטס בחיל האוויר; המתולתל שלבש חולצת פסי תכלת ומשקפיים אופנתיים, ונטר לי כי לא נעניתי לחיזוריו; ואחרון, השרירי, המכור לאימוני כושר, ישיר בדבריו, ישר כתער ומסור לעבודתו. הוא התאים לי יותר מהשאר, אבל גם זה לא הספיק לי.
ואני נזכרת בדודי. הוא היה גבוה, שחום, שעיר ומוצק. הוא לא היה יפה ולכן לא עמד בדרישת הסף שלי. חשבתי אז שהחיים שווים רק בפסגה,רק אם בן הזוג שבחרת בו יחיה איתך בפסגה. דודי לא היה מאלה, אבל היה בו חום, שנגע בי באופן עמוק, לפעמים רישומו עדיין חי בתוכי. הוא גדל כמוני בעמק יזרעאל. אחרי פגישתנו הראשונה נעלם, בניגוד לחיזוריהם העקשניים של הגברים האחרים. אבל כשסיפרתי לו על פגישתי באוניברסיטת ניו יורק, שבה למדתי, עם סופר ישראלי קנוני שלא חדל להתפעל ממני״) את גם יפה וגם חכמה, זה נדיר,״ אמר לי הסופר ההוא), הדבר עורר בו עניין מחודש והוא ביקש לשוב ולראותי.
הוא סיפר לי למה הגיע לניו יורק. כמו רבים מעובדי המשלחת והקונסוליה (דודי עבד בסוכנות היהודית) נמלט מהארץ בשל מצוקה. הוא היה מפקד בצבא ופקוד שלו נהרג בתאונת אימונים. בעקבות מותו של החייל נכתב ״שיר ללא שם״, המושמע תדיר בימי זיכרון, אך גם בימי חול. אשמה כבדה אחזה בו, הוא חשב שייסע לאמריקה ויצליח לשכוח ולהיחלץ ממנה.
היו גם אחרים במשלחת שנמלטו מהארץ עקב קשיים, גירושי הורים והתפרקות המשפחה; זוג שעזב לאחר ניסיונות כושלים להיכנס להיריון, או צעירה שבאה בסוף שרשרת מערכות יחסים בלתי נגמרת שלא הובילה לשום מקום. הם הזכירו לי את גיבורי הדור האבוד בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביניהם סקוט פיצג׳רלד וארנסט המינגווי, שאת ספריהם גמעתי בשנות התיכון.
נפגשנו פעמים אחדות בלבד, ואז, במפתיע, דודי הודיע לי שהקשר נגמר.
בימים הראשונים, כשרק הכרנו במשרדו האפלולי, סיפר לי שהייתה לו חברה דיילת במשך שנתיים, אבל היא עזבה אותו. לא דאגתי כלל, למרות שהקשר היה ממושך וכנראה עמוק. עכשיו, אחרי שנפרד ממני, התהלכתי לבדי בשבילי הסנטרל פארק בין המדשאות והעצים ואגם הברווזים הרדוד. עמדתי והבטתי בילדים המשיטים מפרשיות צעצוע קטנות בבריכה, ולא הבנתי למה זה קרה לי. הייתי עצובה ומיואשת, מכל מחזרי הרבים, דווקא האחד שרציתי, דווקא הוא הפנה לי עורף ונטש אותי.
עד היום מלווה אותי מעין תחושת החמצה מוזרה, כיצד קרה שנאלצתי לוותר על הזדמנות לאהבה שחשתי אותה כל כך בבירור? כשאני מתבוננת לאחור לתקופות שבהן חיפשתי זוגיות נראה לי שזהו פאזל בלתי פתיר או נשלט, אפוף מסתורין ואי סדר. האם יש לנו כלל השפעה על החיבור לבן הזוג ועל מציאת האהבה? ב״חלום ליל קיץ״, פוק השדון אומר, ״אהבה והיגיון הולכים מעט מאוד ביחד…״, הכול מתעתע במחזה של שייקספיר, גם אור הלבנה החיוור ביער שבו משוטטים האוהבים, תועים בבחירותיהם, אובדים בין המשעולים של תעתועי האהבה.
לאט, התעריתי בין חברי המשלחת. באחד הימים הכרתי את ליאורה, סטודנטית, עובדת משלחת, שהתהלכה במסדרונות עם שמלות יד שנייה צבעוניות, מתנפנפות. היו לה תלתלים ג׳ינג׳יים, חיוך רחב וצחוק פרוע. אהבתי את שמחת החיים שלה ואיזו סקרנות ערה תמיד לגלות דברים חדשים.
היא הזמינה אותי לדירתה לא רחוק מבניין המשרדים שבו עבדנו. בכניסה לבניין הלבנים החומות הבהבו נורות חג מולד צבעוניות. היא נתנה לי לקרוא בהתלהבות את ״משל המערה״ של אפלטון, ודיברה על מראות המציאות שבה אנו חיים, על כך שאנחנו טועים לראות את המציאות כמו צלליות על קירות מערה חשוכה. היא העתיקה את המשל בכתב יד עגול וגדול, מתוך ספר שנתן לה פרופסור נשוי שהייתה מאוהבת בו והיה כעין מנטור שלה. כמה ימים לאחר מכן, ליאורה הזמינה אותי למסיבה אצל שלמה, שלא הכרתי.
דירת החדר של שלמה הייתה קטנה אבל היה בה כל מה שנדרש. שלמה עיצב אותה בעצמו. הוא בנה את הפרקט מעץ חום כהה ומשח אותו בלכה מבריקה. הוא בנה את המיטה בגלריה עם סולם מעל הסלון, ספה אפורה ונקייה, ולצידה עציץ גדול שבו שיח רחב עלים מטופח במסירות. על השטיח השתרע עכשיו דרור, לבוש מכנסיים אדומים, פסל מצליח בארה״ב ובגרמניה שיצירותיו החלו להיות מוצגות בגלריות נודעות. גבר נאה מאוד, שחור תלתלים, מרובע לסת ובעל סנטר תקיף. על הספה ישב מרדכי בחולצת פלנל משובצת ומקומטת של מושבניק. מרדכי ודרור עזבו את הארץ אחרי השירות הצבאי בשריון, לחמו יחד במלחמת יום הכיפורים ומאז דרכיהם לא נפרדו. מרדכי גדל בכפר ויתקין, והיה עוד מוטרד מהעובדה שהוריו חסרי הנחלה, נחשבו ל״עובדי ציבור״ ולכן לא קיבל מעמד שווה כמו שאר בני הכפר. במנהטן התפרנס כאיש תחזוקה בבניין דירות ישן, בלואר איסט סייד.
מייד מצאתי חן בעיני שלמה והוא הזמין אותי לבקרו שוב. ככל הנראה, לליאורה היו תוכניות לקשר רומנטי איתו, אבל היא גנזה אותן בשקט עם הזמן. כעבור שבוע הראה לי פתח נסתר בתקרה והזמין אותי לעלות איתו לגג הבניין. שם נפרש לעינינו מראה מרהיב של מנהטן כולה. אחר כך הוא התוודה ואמר שהוא רוצה להיות איתי בקשר רומנטי. עניתי שזה לא מתאים לי. הוא שאל אם אני אוהבת מישהו אחר. הנהנתי בשקט. ״כן,״ אמרתי, ״אני אוהבת מישהו אחר אבל הוא בארץ ואנחנו לא בקשר כרגע.״ שלמה לא משך אותי, הוא היה נמוך ורזה מאוד. נעמי שמר אמרה פעם בריאיון שהמפתח לזוגיות הוא משיכה מינית. לא הרגשתי את זה איתו, הוא היה איש טוב, ישר ומסור, ומצאתי חן בעיניו מאוד. ביום הולדתי השלושים, יום ההולדת הבודד בחיי, שלמה היה היחיד ממכריי שקנה לי מתנה, ספר שירה של משורר לא ידוע. אחרי ארבעים שנה, אני שבה לחשוב עליו, על מסירותו ועל יושרתו, על דירתו המטופחת, על חבריו הטובים, אבד לי הקשר איתו, אולי החמצתי גם אותו.
כשעמדנו על הגג והשקפנו על העיר, סיפרתי לשלמה שאני צריכה לערוך ריאיון ארוך שיהיה עבודת הגמר בלימודי המאסטר בעיתונאות באוניברסיטה. שלמה הציע לי לראיין את דרור, חברו האמן. דרור התגורר באזור תעשייה בברוקלין. הוא הקים לעצמו סטודיו בתוך מחסן ישן. מעולם לא פגשתי אדם שחי בתנאים כאלה, בחלל שאינו מיועד למגורים, זה היה לי מוזר ומעט מפחיד. הרצפה הייתה עשויה בטון חשוף, במקום תקרה נפרשו שם יריעות בידוד מבריקות, חלל אחד גדול עמוס בפסלי ענק מבטון וקורות עץ גסות, במקור סרנים של רכבת. רק בפינה צדדית היה חדר קטן ובו מיטת יחיד צנועה, ורישומים על דפים קטנים של פסליו היו מודבקים על הקירות. על מדף צר בקיר, הונחו שלושה פסלי עץ קטנים שפיסל כשהיה ילד.
ישבתי על המיטה הצרה בחדרון הקטן, הוא עמד ופרש לפני את גישתו לאמנות ולפיסול. הוא סיפר על תולדות חייו והתפתחותו כיוצר ואמן. שמעתי גם על הצלחתו בניו יורק, גרמניה וקנדה. הייתי מוקסמת ממנו ומהצלחתו, הוא לא הבחין בי מעבר למתן התשובות.
היום אני נזכרת בתיאוריה של פרופסור דלסקי בתואר הראשון בספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. התפיסה שהוא הציג הייתה שברומנים שלמדנו – מאהבה של ליידי צ׳טרלי מאת ד״ה לורנס, התחנה על הנהר פלוס מאת ג׳ורג׳ אליוט, או טס לבית דרברוויל מאת תומס הרדי – יש שני סוגי גברים: הפראי החי מחוץ למוסכמות החברה, והגבר המאופק השקט, הנרפה לעיתים, החי בהתאם לכללים המקובלים בחברה. הגיבורה בוחרת לאהוב בדמות הפרא. כך זה למשל גם באנקת גבהים, מאת אמילי ברונטה, יש את הית׳קליף הפראי ולינטון הנרפה והחלש. הגיבורה אוהבת את הית׳קליף.
כך נסחפתי גם אני אחר דרור ולא אחר שלמה.
השלמתי את כתיבת הריאיון ,הגשתי אותו לראש החוג שלי וסיימתי את לימודיי לתואר. המאמר התפרסם גם בעיתון הישראלים המקומי ״ישראל שלנו״. דרור מאוד לא אהב שכתבתי על כך שאשתו עזבה אותו, הנחתי שהיא קינאה בהצלחתו. היא למדה איתו אמנות וניסתה ללא הצלחה להתקבל כמוהו בעולם האמנות בניו יורק. הוא לא דיבר איתי יותר.
כשחזרתי לארץ, נפגשתי בירושלים עם גבר שאהבתי, הכרנו כשגרנו במעונות הסטודנטים. הייתה לנו אהבה מסחררת אבל גם מריבות קשות ופרידות כל הזמן. הוא חי בארץ אבל בא לעיתים לניו יורק לעבוד ולראות אותי. בעקבות המריבה הכואבת האחרונה לא נפגשנו שנתיים.
הוא היה דוקטור צעיר לאנתרופולוגיה, עבד כמרצה, פרסם מאמרים והשתתף במחקרים בעולם, הוא היה בפסגה. חזרתי לארץ והחלטתי לפגוש אותו בירושלים. נסענו למוסך באזור התעשייה בתלפיות לתקן את המכונית שלו, ליטפתי את כף ידו ואגודלו והוא התרגש. כשיצאתי מהמכונית אמרתי לעצמי, ״זה לא יכול להימשך. זה לא מתקדם לשום מקום״. נסעתי לימק״א, וישבתי לבדי בבית קפה, הייתי מיואשת.
הוריי שללו את קיומו של אלוהים. אבא אמר שבשואה האמונה באלוהים נקברה סופית, על אף שהוא עצמו גדל בבית חרדי. ישבתי בקפה והרגשתי חוסר אונים ותחושת אין מוצא, החלטתי לבקש עזרה מאלוהים. התרכזתי כל כולי במאמץ וביקשתי בכל מאודי להכיר גבר שיאהב אותי ללא תנאי; כשאפול יבוא לעזרי ויסייע לי לקום, מישהו שיקים איתי משפחה.
כעבור חמש שנים בקשתי נענתה. הכרתי אדם שטוב ליבו הנדיר נגע לליבי. הוא התאהב בי עד כלות ואהב אותי מאוד. לאחר חמש שנים של חיים יחד ילדתי את בתנו הנפלאה ואנו גרים בבית שבניתי במושב.