מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

זמרת רחוב / יהושע סובול

קטע מתוך מונודרמה בכתובים מאת יהושע סובול

*השירים ״לאורך הים״ ו״בוא אליי״ מאת אילה אשרוב

 

במה ריקה.

  גיטריסטית שמשחקת נגנית־רחוב יושבת בפאת הבמה. לרגליה מונח נרתיק פתוח של גיטרה, ובו מוטלות מטבעות.

  הגיטריסטית מבצעת יצירה קלאסית לגיטרה.

  על רצפת הבמה פזורות פיסות קרטון בגדלים ובצבעים שונים. במהלך ההצגה הזמרת תרים את פיסות הקרטון מהרצפה, תחשוף לקהל את הכתוב עליהן, ותחזור ותשליך אותן על הבמה.


הדמות: זמרת רחוב.


(הזמרת נכנסת. פונה לקהל.)


אני נמצאת פה איתכם עכשיו הודות לפגישה מקרית עם אדם אבוד שחי באוויר החופשי. תחת כיפת השמיים.

  ליתר דיוק – על החוף. על שפת הים.

  זה היה לפנות ערב. הלכתי יחפה לאורך החוף עד שהגעתי לחוף עזוב. שום נפש חיה לא נראתה בסביבה. התחלתי לפשוט את הבגדים כדי להכנס לים. פתאום שמעתי קול:

  – ערב טוב ייאוש!

  הסתובבתי לראות מי זה. לקח לי כמה שניות עד שהבחנתי בו. איש בודד כמו סלע בין הסלעים. הוא רבץ שם, נשען בגבו על צלע גבעת כורכר שיורדת לחוף.

  דומם כמו פסל. צרוב משמש ורוחות ואוויר ספוג מלח ים.

  – ערב טוב ייאוש, החזרתי לו, לא ראיתי שיש פה מישהו.

  – זה בסדר, הוא אמר, אני אדם שקוף. לאן את שוחה?

  – לכאריבדיס, אם אתה יודע מה זה.

  – את מדברת עם גופה של משורר, הוא צחק. כאריבדיס היא שיבוש יווני של המילים העבריות ״חור־אבדון״, שהיא מערבולת האבדון באודיסיאה. כל מי שנקלע אליה נשאב לתהומות הים.

  – תודה על המידע.

  – הייתי מצטרף אלייך.

  – יאללה! בוא!

  – יש לי רק שתי בעיות. אני לא יודע לשחות, ואני לא צריך להשתין, אז אין לי סיבה להיכנס לים.

  פרצתי בצחוק.

  – האמת, הוא אמר, אני מסוגל לחצות את הלה־מאנש. התכוננתי להיכנס למים כשראיתי אותך באה מרחוק.

  – וזה עצר אותך? הגעתי הנה לגמרי במקרה.

  במקום לענות לי, הוא ניגש אליי, כרע לרגליי וכתב בשתי אצבעות ארוכות בחול הרטוב:

  ״כל פגישה היא מקרית. אבל אם פוגשים את האדם הנכון, הבלתי נמנע קורה.״

  – מה הוא הבלתי נמנע? שאלתי. הוא שוב ענה בכתב על החול:

  – ייאוש פוגש ייאוש – נולדת תקווה.

  – אל תבזבז את הייאוש, אמרתי לו, אתה עוד תזדקק לו. למה אתה כותב משפטים בחול? הלא הים כבר מחק את מה שכתבת.

  הוא ענה לי:

  – לפחות הספקת לקרוא. לספר האחרון שלי לא היה אפילו קורא אחד.

  – איך קראו לספר?

  – ״לאדם הנכון״.

  – מה זה האדם הנכון?

  – האדם הנכון הוא מי שמוכן לשמוע את השאלה שלך.

  – אתה רוצה לשמוע את השאלה שלי?

  – כן, מאוד. תשמיעי לי אותה.


(הזמרת מבצעת את השיר ״לאורך הים״.)


תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לבכות
תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לחיות

לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח.

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם.

לאורך הים…


כשסיימתי לשיר, הוא כתב על החול:

  ״תודה לזמרת המיואשת. המאושר באדם״

  אמרתי לו: אתה עובר בקלות מייאוש לאושר.

  הוא ענה:

  – אחרת לא הייתי יכול לחיות פה אפילו רגע אחד.

  שאלתי אותו:

  – איך קוראים לך?

  הוא צחק:

  – אף אחד מזמן לא קורא לי. ואני לא קורא לאף אחד.

  – אז איך אתה רוצה שאקרא לך—?

  בתור תשובה הוא הציג לי דסקית זיהוי צבאית שהייתה תלויה בחבל על צווארו, עליה היו חרותות המילים:

  ״בנאדם Kaputt״

  – יודעת מה זה ״קאפוט״? הוא שאל בהתגרות.

  – אדם אבוד, אמרתי. מה קרה לך?

  – האדם שהייתי התבזבז במלחמות, הוא אמר. אני הצל שלו.

  – ואיפה הוא? שאלתי

  – חפשי אותו, הוא אמר. אם תמצאי אותו – תודיעי לי.

  למחרת נתקלתי בו במפתיע, ב"אדם האבוד״, לא בחוף הים. הוא ישב על ארגז פלסטיק ירוק. ליד הכניסה לגן העטלפים, מול התיאטרון הלאומי.

  עצרתי במרחק מה ממנו. עמדתי והתבוננתי בו. הוא היה שקוע בכתיבה בעט לבד עבה על לוחות קרטון. לידו עמד בקבוק יין אדום פתוח. מדי פעם הפסיק את הכתיבה ולגם מהבקבוק. לוחות קרטון שעליהם היו כתובים משפטים מוזרים היו תלויים מאחוריו על גדר הגן.

  מדי פעם הרים את עיניו מלוח הקרטון שהיה מונח על ברכיו, ושלח מבט בוחן לעוברים ושבים על פניו, ומייד חזר לכתוב בקדחתנות.


הוא כתב:

  ״עשרת הדיברות כתובים על הפנים של בני־אדם. על מצחו של הרוצח כתוב לא תרצח. על מצח המנהיג הדתי כתוב: לא תישא שם אלוהיך לשווא. על מצח המנהיג המושחת כתוב: לא תטה משפט ולא תקח שוחד״. ועל שתי לחייו כתוב:

  ״אל תאמין באף מילה מפי

  אל תאמין בכל אשר אומר

  אני פוליטיקאי שקרן

  שאת נשמתו לשטן מכר.״

  מדי פעם אנשים עצרו ועמדו לקרוא את המשפטים שהוא כתב על הלוחות.

  הוא התבונן בקהל הקטן של גברים ונשים שלטשו אליו עיניים, וכתב:

  ״הפנים שלכם הם שיא ההתפתחות שאליו הגיעו קופי האדם. השימפנזות מסתכלות עלינו וצוחקות. הן אומרות לילדים שלהן: תסתכלו על בני האדם. היה להם כדאי להיפרד מאיתנו בשביל לחיות חיי עבדים משועבדים לכסף, כוח ואמונות טפלות?״

  עמדתי שם, בקהל הקטן שנאסף לקרוא ולפענח את הדברים שהוא כתב בכתב יד קשה לפענוח. חיכיתי שיבחין בי. לבסוף נגשתי אליו. עמדתי ממש לפניו. הוא הרים את עיניו. סקר אותי במבט תוהה כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה בחייו.

  אמרתי לו: הלו. שלום.

  במקום תשובה הוא העביר את ידו על פיו לסמן שהוא אילם. לא יכולתי לעצור בעצמי. אמרתי: אתמול בלילה פגשתי על שפת הים את הצל שלך.

  הוא ביקש שאחפש אותך, ואם אפגוש אותך – שאמסור לך שיר שהוא כתב בחול בנוכחותי:

(הזמרת שרה את השיר ״שיר מתחיל במילה״)

שיר מתחיל במילה
כמו שאדם נגמר
תמיד יש מילה ראשונה
של שיר תמיד מילה אחרונה
שאדם אמר
לפני שלא אמר
יותר דבר
לפני שאמר
מילה אחרונה
מה אמר אדם
לפני שנגמר
בצעקה הראשונה
נמצאת גם האחרונה
וכל הצעקות
שבחייו
כל השתיקות
שהוא ישתוק
בילדותו
בבגרותו
בזקנתו
בחייו
ובמותו


לתדהמתי ולתדהמת הקהל הקטן שהתאסף סביבנו האיש האבוד לקח ערימה של פיסות קרטון וכתב עליהן משפטים קצרים בכתב יד שנראה ככתב חרטומים.

  גבר צעיר שהצטרף לחבורה התנדב לפרש את הכתוב:

  הצל שלי אוהב את הרצון שלך.
  את האנרגיה שזורמת ממך.
  את התשוקה שאת משדרת.
  את החופש שלך. את הביטחון שלך.
  את החן שלך. את קסם האישיות שלך.
  את התום שלך. את הכוח שלך לאהוב.
  את היכולת שלך לתת ולקבל אהבה.
  את הנחישות שלך.
  את הכישרון שלך להעניק תקווה לאדם מיואש.
  את החום שלך. את העדינות שלך. את ההתלהבות שלך.
  את המסירות האינסופית שלך לאנשים שאת אוהבת.
  את המסתורין של האישיות שלך.
  את כל זה הצל שלי רוצה לקחת איתו הלילה בדרכו האחרונה לכאריבדיס.
  אמרתי לו:
  – תמסור לצל שלך שאני אהיה הלילה בחוף העזוב.

  על כך השיב לי בכתב:
  ״אין לי קשר ישיר עם הצל שלי״.

  אמרתי לו:
  – אם במקרה יהיה לך קשר איתו, תמסור לו שאם לא אמצא אותו בחוף העזוב אני אשחה לכאריבדיס לחפש אותו.
  בערב הגעתי לחוף העזוב. האיש האבוד שלי לא היה שם. שוטטתי על החוף הלוך וחזור לאורך הים ולא מצאתי אותו. קראתי לו: איפה אתה? אם אתה שומע אותי – ענה לי! לא באה שום תשובה. עמדתי מול הים שרחש מולי בחשיכה, וקראתי לו בשיר שחיברתי במיוחד למצב ולרגע הזה:


(שרה את ״שבועת האוהבים״)


בוא אליי בוא ונאהב
כמו בכל השירים שכתבנו
בוא אליי כפות רגליי
עומדות אחת אחת לרגליך

מלא אותי במילים שלך
עטוף אותי מול החשכה
כל הלילה נשקו הגלים לחוף
אור האיר גוף בגוף
נשבענו מזמן
נמצא מקום
יצא עשן ונגשים חלום
חושך ירד ובא יום

מלא אותי במילים שלך
עטוף אותי מול החשכה
כל הלילה נשקו הגלים לחוף
אור האיר גוף בגוף
נשבענו מזמן
נמצא מקום
יצא עשן ונגשים חלום
חושך ירד ובא יום

שום סימן ממנו לא נראה לא על החוף ולא בים. פשטתי את הבגדים ונכנסתי למים. שחיתי ללב ים. פתאום הוא הפתיע אותי. בלב ים. אמרתי לו: איך נפגשנו? והוא ענה לי: שמעתי את השיר שלך. עשיתי פניית פרסה לעבר החוף ושחיתי לכיוון הקול שלך. התחבקנו. במים.

  – עכשיו חזרי לחוף.

  – לא חוזרת בלעדיך.

  – את צעירה. כל החיים לפנייך. חזרי לחוף.

  – ואתה?

  – אני לא קיים. אני רק צל של משורר־חול־וקרטון שהים והזמן מוחקים את האותות שהוא שולח לחלל—

  – אתה קיים יותר מכל האנשים שמתרוצצים כמו מקקים מסוממים מהבית לעבודה ומהעבודה למסעדה לפגישות עסקים ופגישות עם חברים—

  – אני מיותר, הוא אמר, אף אחד מהאנשים האלה שאת מתארת לא צריך את השירים שלי. הרוצחים ממשיכים לרצוח, השקרנים ממשיכים לרמות ולבוז לאידיוטים שממליכים אותם על עצמם, והשליטים המושחתים ממשיכים לחיות בארמונות על מתנות ושוחד ושלמונים. מי צריך אותי בארץ החולה ובעולם הנוטה למות. הכרישים בים לפחות ייהנו מהבשר שלי. חזרי לחוף.

  – עשיתי את כל הדרך עד אליך. יותר מזה אני לא יכולה. אף אחד לא יכול להכריח אף אחד לבחור בחיים. אני לא אגיד לך שאין לי חיים בלעדיך. לא רוצה להטיל עליך אחריות או אשמה. צר לי עליך. הסתובבתי ופניתי בשחיית חתירה נמרצת לחוף.

  הגעתי לחוף ויצאתי מהמים.

  לתדהמתי הוא יצא מהמים במרחק מה ממני.

  שנינו היינו עירומים.

  הוא לקח דלי חלוד של משחקי־ילדים שהיה מוטל בחול על החוף.

  כיסה בו את חלציו, בא אליי ואמר לי:

  – הצלת אותי בפעם השנייה. נפלאתה אהבתך לי. מה מצחיק אותך?
אמרתי לו:

  – המחשבות שלך.

  – מה אני חושב? – הוא שאל כשהוא מהדק את פתח הדלי לגופו.

  – אתה חושב שלדלי שלך יש תחתית…

  הוא הסיר את הדלי, גילה מה שראיתי, ופרץ בצחוק.

  – זהו, אמרתי, אין לנו מה להסתיר.

  – רק כשאין מה לגלות אין מה להסתיר, הוא השיב.

  – מה יש לגלות?

  – אל תשאלי מה, הוא אמר. אנחנו רק בתחילת הדרך.

  – הדרך לאן?

  – כשנגיע, נדע. גם כשאלוהים ברא את העולם

  הוא לא ידע מראש אם מה שהוא עושה

  הוא טוב או רע.

  רק בסוף כל יום, אחרי שראה מה הוא עשה

  נאמר: וירא כי טוב.

  ככה זה כשעולים על דרך היצירה. יצירה אמיתית היא לא תוצר של פס ייצור שבו התוצר הסופי מתוכנן מראש. יצירה חיה נוצרת מצעד לצעד, מרגע לרגע. מפגישה לפגישה מפתיעה של היוצרים עם חומרי היצירה.

  – אתה אומר שאנחנו יוצרים את הדרך שלנו תוך כדי הליכה.

  – זה מה שקורה כשנכנסים למבוך בלב הר־ונוס.

  – מה זה הר ונוס?

  – זה הר האהבה והיצירה. כל צעד לעומק ההר יוצר בו מבוך של מנהרות.

  רוב בני האדם נבהלים אחרי הצעדים הראשונים כשהם קולטים את המבוך שנפתח אל לב ההר, והם פונים אחורה וממהרים לברוח החוצה מרוב פחד שילכו לאיבוד במבוך שמסתבך והולך עם כל צעד שעושים לתוכו—

  – אתה אומר שאנחנו יוצאים לדרך בלי לדעת לאן היא מובילה אותנו?
בלי לדעת מה יהיה? מה הסוף?

  – אל תשאלי מה יהיה. אל תשאלי מה הסוף.

  הרצון לדעת מראש מה יהיה – מה הסוף – הוא ביטוי ליוהרה שהורגת מראש כל יצירה. אסור לנו להתמכר לטיפת גאווה על מה שכבר עשינו. לרצות לדעת מה הסוף זה להעביר את החיים שלנו לפס ייצור אוטומטי. זה לחיות בלי לחיות באמת.

  או שנלך מרגע לרגע

  משעה לשעה מיום ליום – ונראה

  אם מה שנעשה הוא טוב.

  או שנתמכר לגאווה על מה שכבר עשינו, ונתחיל למחזר את מה שעשינו, ונמשיך לחיות חיים ממוחזרים, בלי לחיות באמת.

(המנגינה של ״אל תשאל מה היה״ מתחילה להתנגן. הזמרת מספרת לקהל:)

  עמדנו שם עירומים בלילה

  הים לחש מנגינה

  ואני שרתי—


אל תשאל מה יהיה
אל תשאל מה הסוף
אל תשאל
מה הולך להיות
מה אכפת לך
מה יהיה
מה הסוף
אל תחיה יותר
בלי לחיות

כל מה שעשיתי
כל מה שאגרתי
כל מה שקניתי
כל מה שמכרתי
לא שווה מילה
תן לי כוח
לברוח ממה שהייתי
להתחיל הכול
מהתחלה

להמשיך לדבר
להמשיך לזמר
להמשיך לבכות
ולצחוק
עד שאמצא
סופסוף את הכוח
לסגור את הפה
ולשתוק

– אני דיברתי, הוא אמר, חשבתי בקול רם, ואת הפכת את הדברים שלי לשיר.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp