מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

זו אני שהתגלפתי מתוכה / ענת לב – אדלר

 

"התביישתי בזה שאני כותבת, כי חשבתי שבניגוד לחברים שלי שיש להם חיים מעניינים, החיים שלי משעממים ובגלל זה אני ממציאה לעצמי חיים אחרים בכתיבה.
בעצם, עד היום איכשהו נראה לי שהחיים שלי לא מספקים אותי, הם לא מה שחשבתי שחיים צריכים להיות, ואני משלימה את החסר דרך הדמויות שלי והופכת
להיות הן. לפני כמה זמן סיפרתי את זה בבית חולים סורוקה בכנס של פסיכיאטרים והם אמרו לי: 'תגידי, את יודעת שיש לך הפרעה רצינית של דיסוציאציה, התפצלות
אישיות כזאת? את לא יודעת מי את'."
את הווידוי הנרעד הזה הפקידה בידי הסופרת גלילה רון־פדר כאשר ראיינתי אותה לכתבה. דבריה טלטלו בקרבי את הענבל של התודעה הכותבת כאשר גם במוחי עברה הקביעה: "את לא יודעת מי את… את לא יודעת מי את…" כי ככה זה היה גם אצלי, לפני שמונה שנים ב"כותבת ומוחקת אהבה", ועכשיו, כמעט עשור אחרי, עם אביגיל, גיבורת "אישה בעונת מעבר", הרומן החדש שלי. "כשהבנתי שאני מתחילה לחיות את החיים של הדמויות שלי, חשבתי שאני משתגעת. אבל יחד עם זאת, כדי לכתוב, הייתי חייבת לחיות חיים כפולים – גם את שלהן וגם את שלי," המשיכה רון־פדר ואמרה, ואני העזתי ועניתי לאלילת העלילות של ילדותי שאולי זה הפוך. "הכתיבה היא לא הגורם להתפצלות נפשך. הכתיבה היא התרופה שנטלת כאשר הבנת בחושייך ההישרדותיים שהנפש שלך מפוצלת, ומצאת בכתיבה חבל שיציל אותך מפני עצמך. ולכן את כותבת אותן, את הדמויות שלך," אמרתי לה. אגמי עיניה התכולים העמיקו כאשר הבטיחה שתחשוב על הדברים.
וגם אני המשכתי לחשוב על הדברים עוד ימים רבים לאחר שיצאתי מביתה שבשכונת בית הכרם בירושלים, ועוד חשבתי על כך שאומרים שדמות שאת בודה לא יכולה להיות חכמה או מצחיקה או סקסית או אמיצה או שווה ממך, וזו כמובן שטות גמורה. כי תראו את אביגיל, הגיבורה שלי, שמחזיקה הרבה יותר סטייל ממני, שיש לה בית מתוקתק שאני רק יכולה לחלום עליו, והיא גם נוסעת על מסילת טרלול סוערת ובוערת משלי, שלא לדבר על כך שהיא, בניגוד אליי, יודעת לשחק אותה מתוחכמת ובלתי מושגת. כלומר לא כלפי מייקי אהובה הפתייני, החומק מבין ידיה ואוחז מולה בחבל העלילה, אלא מולי, המנסה למשוך ולרקום את דמותה מתוך הפקעת.
היא עומדת לה ככה בקצה סמטת הטקסט, היכן שהותרתי אותה בפעם האחרונה שעזבתי את המחשב, והסמן בצד שואל אם ארצה לחזור למקום שבו הפסקתי (כאילו
יש לי ברירה, היא הרי עדיין חצי פרומה), אבל כשאני נענית ומושיטה לה יד היא לא ממהרת לטבול במקווה המילים. תאורת המסך שנערמת מאחוריה משווה לה
הילה זהרורית כשהיא ניצבת בזקיפות גו אלכסונית, מבטה אגבי, רומז שהיא זו שבודקת אותי ושואלת את עצמה שאלות.

האם אני כותבת אמינה ומיומנת שהיא יכולה לבטוח בה? האם הימרה נכון כשהניחה לי למשוך בחוטיה? האשכיל לסחוף אותה למקומות שידהירו את חשקיה? ברגל גאוותנית היא בודקת את חום המים – כי למרות שמקרבי היא נבראת, הרי זו אני שתלויה בצעדיה, ולכן מתאמצת לשדלה לחתור לעברי, בעוד היא, בחסות תעתועי המאורות, נותרת גם אחרי שכתבתי את המילה "סוף" בלתי מושגת ונסוגה וחמקמקה, כמו כל מה שאנחנו כמהים ללכוד בעודו זולג מבין אצבעותינו.
וכך, במשך שנות כתיבת הרומן, התקיים בין אביגיל וביני ריקוד שבו צעדיה אינם מתאמצים להתאים לשלי. כמו ילדת יום הולדת בשנתה הרביעית, כשנות התהוותו
של הספר הזה, שקועה הייתה לפרקי זמן ממושכים בסחרחרת שמלתה הפריכה, בעודי מנסה ללמוד את הקצב ובעיקר לענות על השאלה – האם היא כבר אני? האם
כבר עטתה על גופה ועל נפשה את החלקים שאני עכשיו אמיצה או נואשת מספיק לגעת בהם?
כי זו לא היא שמתגלפת מתוכי, אלא זו אני שצריכה להלביש עצמי בדמותה כדי להצליח לתפעל אותה. כמו בובת כפפה שהופכת להיות כף היד שלך, אבל כשתפשטי אותה יפוג הקסם, ומי שבראה עולם תחזור להיות סתם חתיכת בשר עם חמש אצבעות ולק אדום בקצוות.
"אני שונאת אותה," אני אומרת לעלמה כהן־ורדי, העורכת שלי. "היא מפונקת. היא ילדותית. היא אנוכית שחושבת שכל העולם חייב לה. היא פריווילגית והיסטרית."
אני שמה לב פתאום שאני משליכה על אביגיל תכונות שאני ממאנת לגלות בעצמי, משפשפת חזק בברזלית, שלא יידבקו לבשרי.
"מה יש לך ממנה. תניחי לה. היא נהדרת. היא אמיתית ואוהבת לצחוק על עצמה. היא מודעת לכך שהיא מאבדת את זה וככל שהיא מטורללת יותר, אני רוצה להכיר אותה יותר," עלמה עונה, ואני מקנאה. מקנאה באביגיל, שאותה, המתרוקנת מעצמה באקו־דרמטיות, העורכת השווה שלי רוצה להכיר, ולא אותי – האפרורית, היומיומית, נמלת הטקסט העמלנית שנושאת בפיה פיסות חיים זרות, להטמינן במחילה. ומי יֵדע עוד כמה זמן ייקח לפרום דמות שרקמת אל כנף תודעתך? ואולי מחלקו ההפוך של הבד, מבטנת התקיימותך, היא לא תיתלש לעולם? כשם שאמא נאבקת שלא להיתלש מזרועות ילדיה, ולנצח כרוכה בהן בהשתוקקות שלא כלה, ובהיעדרן – לובשת שיגעון?

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp