דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

זוכי תחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים והסופרות לשנת 2023

מקום ראשון: רגעים של אהבה / נעמי לבנון־קשת

מסע

"זהו. עשינו כל שיכולנו. זה עניין של ימים. אני מצטער גברת סתיו," אמר הרופא הראשי במחלקה האונקולוגית, כשהציע להעביר את אלכס להוספיס הצמוד, תוך שהוא מבטיח מרב תשומת לב לימים האחרונים של המנוח בפוטנציה.

  שמעתי, אם כי לא ממש הקשבתי. ידעתי בדיוק מה אלכס רוצה. כשיצא הרופא מהחדר אלכס פקח את עיניו, הביט לתוך עיניי, כמו שעשה בחמישים ושתיים השנים האחרונות, ובקול ניחר, תוך שאני מצמידה את אוזני לשפתיו היבשות, אמר: "הביתה, תרצה. הביתה. כמו שסיכמנו. כמו שעשינו בכל החזרות במהלך השנים. מתים בבית. בחדר שלנו. במיטה שלנו."

  ברור. לרגע לא חשבתי אחרת. והלכנו הביתה. למרות מחאות רופאי המחלקה התמהים לפשר הנחישות.

  ובחדר שלנו, הישן והטוב, שידע ימים יפים של צחוקים והנאות, מכל הסוגים, וידע גם מריבות ודמעות, מכל המינים, השכבתי את אלכס במיטה שלנו, המתפקעת מגודש החוויות, וסידרתי את הכריות וכיוונתי את הרדיו לתחנה שאהב. וקראנו שוב את המיתולוגיה היוונית האהובה עלינו. על פניו הכאובות עלה בדל חיוך של שביעות רצון. עכשיו הוא היה מוכן לבאות. גם אני. וחיכינו.

  כעבור שלושה ימים, כשעצם את עיניו העייפות והיפות, ולא פקח אותן יותר, נשקתי כל סנטימטר על פניו, שבאחת התגהצו בהן כל קמטי הצער והסבל שנחרצו בשנתיים האחרונות. וידאתי שהכדורים שהכנתי – במקומם, ושמעטפת הוראות ההמשך – לידם.

  בסלולרי הקלטתי הודעה ברורה לילדים, שהתקשרו כל ערב לשמוע עדכונים, וקיבלו, ולהציע עזרה, שנדחתה: "יקירים. אבא יצא למסע שלו. אני מצטרפת אליו כי הכול יותר טוב בשניים. ואל תדאגו, הכנתי מתחת ללשון את המטבעות לכארון, איש המעבורת, שישיט אותנו בשלום לצד השני של הנהר. לא תהיה לנו שום בעיה בכניסה."

 

מקום שני: נלי / משה טל

מתישהו בשטף דיבורה המהיר, נטול הפסיקים, הקופץ תזזיתית בין נושאים, כשהכרתי החלה מתערפלת ממבול המילים, אמא שינתה שוב נושא: "אתה זוכר את נלי, השכנה שלנו שלמדה איתך בתיכון ובאוניברסיטה, עד שפרשה באמצע? אל תשאל מה קרה…"

  ודאי שזוכר, חשבתי, בשל אהבתי אותה ברחתי לשנתיים אחרונות מהעיר. הקשב נדרך.

  "סיפרו לי שלפני חודשיים, באמצע הרחוב, התחילה לדפוק את המצח ולהכניס אגרופים לחומת אבנים ליד הכביש, עד שהתמלאה דם, ולפני שהספיקו לעצור אותה רצה לכביש. הנהג הספיק לבלום בקושי. אשפזו אותה ברמב"ם, בטראומה, ואחר כך באשפוז פסיכיאטרי. עכשיו יש שיפור והעבירו אותה למחלקה פתוחה."

  למחרת הגעתי לבית החולים. לאחר שידול ארוך, והצגת תמונות חיבוק משותפות מהנייד, ובאישור הרופא ונלי, הסכימו לביקור קצר. בדרך הרהרתי ביחסינו: הידיד המסור, שנים לצידה, סופג את דילוגיה בין מחזרים ובוזזים, תומך במשבריה, בין אלכוהול וסמים. מסתיר תמיד את רגשותיי.

  נלי ישבה מכונסת בכיסא, רגליה מקופלות תחתיה, ראשה מושפל. יד אחת מגובסת, יד שנייה חבושה, הציצו מסוודר רחב. כשהפנתה מבטה אליי, ראיתי שפניה נפוחות, ראיתי גלדים וסימני תפרים, וראיתי את עיניה, חרדות, אבודות, מכוסות ענן שחור.

  "בשביל מה באת?" שאלה.

  "רציתי לראות אותך," גמגמתי.

  "גם אתה רוצה לשחק לי בפיפי?"

  להבה זינקה לצווארי ופניי. "מה פתאום…" התגוננתי,

  "כולם רוצים לשחק לי בפיפי," קטעה אותי.

  משהו פקע בי. החפיר סביב הלב קרס. עכשיו או לעולם לא.

  "אני רוצה להיות איתך, נלי. תמיד רציתי. אני צריך אותך איתי, ואת צריכה אותי."

  נלי תקעה בי מבט ארוך וחיוך אירוני מריר הבליח: "עכשיו באים?" אמרה, ושתקה מולי, אך בעיניה ראיתי את הענן השחור נוסע, ופיסת תכלת מוארת נגלתה בשוליו.

 

מקום שני נוסף: שבור לא נחשב / סופי טני

אנחנו יושבות בפס הירק שלאורך השדרה הראשית, מתחת לצאלון הגבוה, על הכיסאות המתקפלים שהבאנו מהבית. חברה שלי רחלי ואני. בינינו יש סל קניות ובתוכו תרמוס עם קפה וכמה שקיות של חטיפים ועוגיות שהבאנו מהסופר. אנחנו מסתכלות על התנועה בכביש ושותקות. "תראי, טסלה," היא מצביעה. "יווו, כן," אני עונה, ואז אנחנו שוב שותקות. אני מוציאה מהסל שקית עבאדי, קורעת את השקית ומושיטה לרחלי שתיקח ראשונה. היא מכניסה את היד ומוציאה אותה כששתי טבעות שמנוניות יושבות לה עם האצבע. אנחנו צוחקות וגם אני מנסה שיצא לי ככה אבל בסוף יוצאת לי עוגייה שבורה ומלא שומשום עף לי על החולצה. אני מנערת את השומשום על הדשא ומוציאה עוד עוגייה. "שבור לא נחשב," אני אומרת, ורחלי מהנהנת, עדיין מסתכלת על התנועה ובגלל זה היא לא רואה שאני מסתכלת עליה. פרח אדום נושר מהעץ שמעלינו ישר על הראש שלה אבל היא לא שמה לב אפילו. אני רוצה להגיד לרחלי המון דברים. אני רוצה להגיד לה שהחולצה שהיא אוהבת, שנעלמה לה, בכלל אצלי בארון. שאני ממש שונאת את יוסי בעלה. שיפה לה השיער כשיוצא ממנו התלתל הזה ונופל לה על הלחי. שחלמתי עליה בלילה ועכשיו לא שקט לי. אבל במקום להגיד את כל זה אני מוזגת קפה מהתרמוס ומושיטה לה את הכוס, ככה שהיד שלי נוגעת בשלה כשהיא לוקחת אותה ממני.


מקום שלישי: דשא סינתטי / הלה צור

אני מדברת איתך על אהבה ואתה מדבר איתי על דשא. בחיי, לפעמים נדמה לי שאתה פשוט אידיוט. "כיוונתי את הלהבים לגובה שלושה סנטימטרים," אתה מספר תוך שאתה זוקף את הראש. למה אתה מחכה? שאמחא לך כפיים? אני ממוללת בעדינות את קצוות השיער ומחכה שתבחין בתסרוקת החדשה שלי. אתה לא רואה כלום. שלוש שעות הייתי במספרה עם נורית והיא לא הפסיקה לברבר על המתנות שקנה לה דוד כשחזר מלונדון, אחת אחת הוא ארז לה אותן והוסיף לכל אחת מהן פתק ורוד ואתה אפילו לא שם לב ששיניתי את גון השיער.

  אתה מתבונן דרך החלון. אני רוצה שתגיד שאני יפה ואתה אומר "באסה. פספסתי שם קטע." גרופי של דשא. זה מה שאתה. אלפיים שקל בזבזת על הצעצוע הזה שתופס לנו עכשיו חצי מהמחסן ואתה עוד מנסה למכור לי שבשבילי קנית אותו, כדי שיהיה לי יפה בעיניים כשאני משתזפת. אתה נעלב שלא אכפת לי מרוחב החיתוך ומאיכות הצמיגים ולי כואב הראש. טריקת הארון מושכת את תשומת ליבך. אני מרגישה את העיניים שלך עוקבות אחריי כשאני מסתובבת לכיור ופותחת את המים. צעדיך מהדהדים בסלון ומעוררים בי תקווה שעוד רגע תתקרב, תעטוף אותי, תלחש לי שאתה אוהב, אבל חריקת הוויטרינה מנחיתה אותי למציאות. "דוד פרס השבוע דשא סינתטי," אתה אומר רגע לפני שאתה יוצא לגינה. אני סוגרת את המים ובולעת כדור של אקמול. אם אשמע שוב את השם דוד, אתפוצץ. אתה מפעיל את מכסחת הדשא, הטלפון מצלצל. נורית מתחילה לטרטר מעברו השני של הקו. אני מבקשת ממנה שנדבר אחר כך, היא מתעקשת שזה חשוב לעכשיו. "דוד עזב את הבית," היא אומרת וקולה נסדק.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp