מֹאזְנַיִם

ויולט / תהל פרוש

"יש בעולם כפר שאנן, מוקף חומת יערים,
ולכפר רקיע תכלת, בלי מצרים רקיע,
ולרקיע התכלת בת־יחידה באמצע:
עב יחידה, לבנה וקטנה"
(ואם־ישאל המלאך)

1.

היא סגולה באותו אופן עצי שבו גזעים של עץ ניטעים באדמה, הכוונה היא שהסגול שלה בתוכה כתכונה אבל הצבע שלה עלול להפוך לאדום נוראי זעקני, ויש קרבה משונה בין הסגול לאדום בתוכה אבל לא על זה רציתי לדבר.

היא כמו פרח. הפרח האדום הסגול הזה, הפוכה לחלוטין מעדינות, אני לא יודעת איך לתאר את זה טוב יותר, פרח איום, מבחיל, ביולוגי הכוונה, אורגני, גדל עם הגוף.

אני קוראת לה ככה כדי להותיר אותה שקטה, אי אפשר להיות מפורשת מדי איתה, בנוכחותה, אין מספיק זהירות אליה אין מספיק עורמה איתה אין מספיק רוך אבל אין זה נכון בדיוק. הייתה לה אם, היה לה אב, שני אנשים או פרחי אבן, שנשימותיהם השתתקו וידיהם היו לא נכונות.

היא גם הוא היא מתחלפת, אני פונה אליה אישה אבל היא גבר היא הצל ההפכפך של המין ואוחזת בכל קצותיו, אי אפשר לדעת מה נורא יותר, איפה המין הופך אותה או אותו לדבר קשה עוד יותר, מרושע יותר, אפל יותר, בלתי נסבל. אולי אפנה ברבים.

ברבים אתם מושלמים יותר אתם המקום שבו הכול מסתיים ומתחילה פעולה אורגנית אחרת, שרשרת עצבית של עונג דוחה, ממוטט, אתם הורסים את מה שנושם אתכם. אופל האפשרויות שלכם קדמוני לא פחות מעומק האור של היופי. מול כל מפלצת אבן שתולידו אפשר להציב חיה אחרת, בעיקר מה שחי ניתן להציב מולכם, שוב ושוב.

הבעיה היא הדמיון הער, הבעיה היא עצלות, חוסר מאמץ, לא חוסר מאמץ בעבודה, אלא ברצון לדעת יותר, בחוסר הרצון לעבור בתעלת הלידה. אתם מעדיפים כוח פשוט, טהור, גולמי, אתם מעדיפים אכזריות, אתם מעדיפים את מה שאני לא יכולה להבין. אני לא מבינה, זאת האמת, אני נאלצת להביא אתכם אל הטבע כדי להבין יותר.

2.

כאן ויולט שומעת ציפורים
ולפעמים הציפור מתבוננת בויולט
כי ויולט אינה עץ אינה אדמה אינה זחל
מי היא ויולט?

שעונה בגבה על הגזע הזה
חבויה מההר חבויה מהבית חבויה ממנו
מסביבה הטבע עושה עצמו מתמוטט מאדם
מתשוקות ההתפשטות על ההר

מתחזה ומתמסר לברזל הממונע
כל העמק רוטט מהרעש החבוי באבן

אתמול היא נזכרת
הסבך הקצוי כלא אותה
ולפתע חיה
הסבך הכאיב לה
כשעברה דרכו

אבל הכול מכאיב לה
כשעובר דרכה
אין בזה שום דבר מיוחד

לפעמים היא חושבת
שרק ככה
ויולט נמלאת בויולט
בכל הויולט שבעולם
שגם הציפור הקטנה
נמלאת בויולט שבעולם

לפעמים היא חושבת
שהיא עשויה מאלימות
שכל מבע וחיזיון וכל חלום
כמעט כולם
היו זה.

3.

הלכנו ביער, רקפות וכלניות ופרחי סגול קטנים וחרציות וסביונים ופרחי הסגול המתנוססים למעלה והלבנים והכחולים ופרפרים בכל מיני גדלים ויופי עפו סביבנו, הלבן עם הכנפיים הכפולים שהיה מנוקד בדיו שחורה והלבן שקצות כנפיו היו כתום זוהר כזה של אש מוחלטת והיו הצהובים הקטנים והיה הלבן הענק שכנפיו התחתונות ירוקות והם עפו כולם בשלשות וזוגות ומסביבנו. ונגלינו לעצי השקדיות ובמיוחד לאחד עצום פורח כולו שמלה מצויצת עליו אולי עוגת קצפת ופרחי קצפת וכשהתקרבתי אליו ותקעתי את אפי באחד הפרחים ברחה ממנו דבורה וראיתי איך העץ כולו חי מדבורים שהן בכל פרח והוא מזדמזם בהן כאילו היה עץ דבורים. והעשב היה ירוק וזז ברוח ונע ושערותיו מרטיטות ועצי האורן הגבוהים עמוסי אצטרובל ועצי הפיקוס היבשושים שנותרו להם עלי כתר זהוב מנגנים עוד אחרי השלכת הגדולה וכל היבשושי ניגן וכל הלח ניגן יחד ברוח ולא מרחוק רעמו הדים של אופנועים שרכבו עליהם גברים צעירים לוהטים טסטוסטרון להזכיר לנו את המלחמה ואת האנושות הקשה ופחדתי להידרס ביער על ידי החיות הממוכנות ואמרתי לעצמי כמו משננת שינון עתיק היער יגבר עליהם היער יגבר עליהם ולאנושות אין תחרות עם הטבע, עם הארץ הזאת, אנחנו מפסידים תמיד נפסיד, כל זה יישאר אחריהם גם אם כאילו ימות עכשיו, יפרוץ אחר כך אותו הדבר ואחר, והם ימותו, הגברים הצעירים, האופנועים, הם ימותו והיער יישאר. וזה ניחם אותי לדעת שאני בידיו של כוח גדול יותר שאני מוקפת באדמה ובעצים ובפרחים שרק נדמים חלשים מאיתנו שרק נדמים שאנחנו מקיפים אותם ולא הם אותנו. וזה ניחם אותי ויכולתי להניח להדים ונשמתי את הריח העתיק של העשב והפרחים ומה שחי ומת ומילאתי את ראותיי וכמעט לא האמנתי ליופי הזה בשבילי הפיות הזוהרים בין האורנים.