מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

וידוא הריגה / רונית ידעיה / 2021

הנוף של הים נעלם כשאתה נעלמת בים. צילמתי אותו למזכרת אחרי שעזבתי את הדירה שלך.

אלוהים לא שלח דולפין שידחף אותך למעלה או תמנונה מנטפליקס שתצמיד אליך את כפתורי היניקה הוורודים שלה ותמשוך אותך אל האור;
למה? כי אתה לא מאמין באלוהים? חבל, האמונה הייתה עוזרת לך לבלוע את השתי דקות האחרונות בחייך, אבל אתה היית מעדיף לאכול תמנונה לארוחת בוקר, כמו אז, במסעדה ברודוס, לפני שקנית את החולצה היפה. אני דווקא חשבתי שהיא מכוערת אבל לא אמרתי, לא חשוב.

האור מהחלון נופל עכשיו על התמונה אצלי בחדר, מטשטש את הגלים שבלעו אותך, מטשטש אותך פוער פה לאוויר, בולע מים, בולע מים, בולע מים, מוחק הכול חוץ מהחיוך העקמומי שלך:

"יא נקרופילית, גווייה מרקיבה משחקת לך בראש. זה מה שאת זוכרת? ולמה את בנבר נבר לנד?"

צחוקים.

אתה עוד צוחק? החולצה היפה קטנה עליך – קצת התנפחת אחרי בילוי של שבוע בים, וגם לא מבליטה את צבע העיניים שלך. מה באמת הצבע? כחול ? ירוק? או כחול ברגיל וירוק כשאתה חרמן. לא זוכרת, לא חשוב עכשיו, דגים אכלו לך את הרקמות הרכות – העיניים שלך חורים, אצות מסובכות סביב המפרקים שלך, דגיגים מקננים בפה שלך, רק המוח פתלתל כמו בחיים, מלוכלך כמו בחיים, פועם כמו בניתוח לב פתוח, צוחק וממשיך לחשוב את המחשבות המלוכלכות שלך.

מי התהום של הנשמה שלך יחפרו תחתיי, אני אשקע ואצלול לתהום, מנסה נואשות לאחוז בדפנות, עד שאתה תגיע ותסתום את הבולען בשטויות שלך, לחוויה מתקנת, ואני אצוף למעלה, לחדר שלי עם השטיח המצ'וקמק שהחלקת עליו פעם וכמעט שברת את האף עוד לפני ששכרת את דירת הזיונים המתוקה, שלך? שלנו?

שוב שוכחת שאתה כבר מת וצף עם הפנים למטה והישבן למעלה, ועזבת אותי עוד קודם.

אני יודעת שאתה עוד רואה אותי מהחורים, לא יודע שאני פאקינג נואשת לפאקינג מישהו שיהיה לו ‏אכפת מזנזונת התשומי שאני.

ואולי עכשיו, שאתה כבר מת, תמציא את עצמך מחדש – ובלי השטויות הרגילות; הפקה מתבקשת למי שעבר את גיל ארבעים וממילא מת; נוכל אז לדבר על משהו מהותי, משמעותי, על היחסים בינינו אם זה לא ישעמם אותך, על אשתך החמודה שהיה לה דחוף להגיע לדירה לפני שבוע, כמה דקות אחרי שצילמתי את הים, והופתעה לגלות אותי שם, לא חשוב. מה שחשוב הוא שהיא העיפה אותי על המקום, בקושי הספקתי לדחוף כמה דברים בשקית בזמן שהיא עמדה ועישנה (הבאתי לה מאפרה).

ואולי כדאי שאני אמציא אותך מחדש?

המוח המחודש שלך יפעם מהתרגשות מאחורי העיניים אם נדבר על או נעשה סקס, או משהו אחר – עדיף עם סַבְּסטֶנס, כמו מה? כמו מה שאף פעם לא דיברנו? או סתם על איך שהוציאו אותך מת? צפוד? חורים בעיניים?

תרשמי לעצמך תזכורת לווידוא הריגה. זה מה שאת צריכה לעשות, או לאכול משהו. לא חשוב. אולי תכיני לך ספגטי עם כדורי בשר אם לא הפכת בינתיים לצמחונית או לטבעונית, יא קרניבורית! או לקנות משהו, לא חשוב מה. ואת עוד רוצה לדבר על השפלה? שלו? שלך? מה כאן לא ברור? גט יור אקט טוגדר.

את גם יכולה להוריד את המעיל, חם כאן, לא? או ללכת לשירותים ולתלוש את השערות שלו מהחזה שלך, דבוקות בסופר גלו, מתקרזלות כמו תולעי מעיים.

את גם יכולה לפתוח חלון – הגוף השמן שלך חלקלק מזיעה – להכניס קצת בריזה מהים שנגנז, או שבכלל רצית לראות אותו מזדקן, מת מזיקנה, איך קו הלסת שלו רפוי, איך הבשר מידלדל, איך הוא נהיה אימפוטנט.

"למה שלא תיקח ויאגרה? כן, אפשר על בטן ריקה, עדיף שעה לפני הסקס, לתת לה לעבוד."

הגוף היפה שלך, הגוף השמן שלי, לא חשוב. אני יוצאת להדליק נר ראשון של חנוכה. עם ההורים שלי, ברור, אלא מי? אההה כן, וגם לביבות וסופגניות, כן חשוב.

הים מוטל על הרצפה בחדר שלי. אני דורכת עליו בדרך החוצה. וידוא הריגה.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp