מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

והילדה יושב על אדן החלום ותמיד בוכה / חיה לוי

לנורית זרחי

 

את הדבר הבא למדתי ממנה: ילדות קטנות מקוות לפעמים להיבחר. ילדות קטנות ובודדות מקוות שהמורה תבחר בהן לתלמידה האהובה שלה בלי לספר לאף אחת מלבדן. ושזה יהיה הסוד הכמוס של הבדידות, שבזכותה בעצם נבחרת לתלמידה האהובה על המורה. אסור לספר על כך לאחרים אבל היא תגניב לך ספר יפה ותאמר לך: אני חושבת שתאהבי אותו.  

ובכן, כשהילדות האלה שנהיו לנערות ואחר כך לנשים קוראות שיר מסוג מסוים, הן מרגישות כאילו נבחרו. הן מרגישות ככה. שהמורה האהובה, החשובה, האישה שכתבה שירים, ידעה את העינויים שייסרו אותן. הן מרגישות שהייסורים הם אוצר שהפך אותן בדרך מכושפת לדוברות שפה סודית, יפה. השפה שהמשוררת מדברת והקוראת מצליחה להבין.

זה מה שרציתי לכתוב על נורית זרחי: שמצאתי בה בת ברית שניפצה בשבילי סדרי עולם גועליים בכל אמצעי שעמד לרשותה – בניינים, פעלים, סדרי מילים, רמיזות מסחררות, צחוק וכעס. אני ידעתי שחוץ ממני קוראות אותה אחרות אבל אהבתי להעמיד פנים שרק אני דוברת את השפה.

 

בתחילת שנות התשעים הייתי בת קצת יותר מעשרים וגרתי לבדי בדירת חדר שכורה. בלב שיממון שרק בדידות וחוסר ישע מוחלטים יכולים להביא לידיו, קראתי בספרה של נורית זרחי גן המוח. בתוכו קראתי שיר אחד ללא שם, כזה שמתחיל כמו שם של שיר של אלתרמן אבל הוא בכלל לא שיר של אלתרמן. על השיר מתוך הספר שלימד אותי הרבה ממה שרציתי ללמוד ולא ידעתי איך וממי, רציתי לכתוב כאן.

*
שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת הוֹלֵךְ כָּבֵד מִלֶּטֶף אֱלֹהִים
שָׂם לָהֶן בְּסַל בֶּטֶן יָרֵחַ וּשְׁמָּשִׁים
וְהַיַּלְדָּה יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם וְתָמִיד בּוֹכֶה
מֵעָשִּׂיתָ כָּזֶה הָאוֹתִי – שַׁנֵּה
שֶׁלֹּא פְּסִיכִי וְלֹא פַּרְצְפוֹנִי וְאַף אֶחָד אַחֵר
תֹּאהַב אוֹתִי שֶׁאַף פַּעַם לֹא הָיָה וְלֹא אֶהְיֶה
לְךָ וּמִי יִהְיֶה לִי וְלֹא אֱלֹהִיתִי עַצְמִי
הָאִמָּא

 

הכרתי מיד את האמהות ההולך כבד מלטף אלוהים. לפחות אחת מהן היתה אביבה לוי, אמא שלי, הולכת כבד עם סלים מהשוק, מגדלת חמישה ילדים, עטופה במילה המכבידה והמלטפת אמא, ששיתקה אותה ואת החלומות שלה, וגם הגשימה לה חלומות.

שלוש אמהות תנ"כיות, אמהות עצומות, מחליפות שלושה אבות עצומים, ולכן נספרות כשלוש ולא כארבע. זרחי בונה במילים ספורות מיתולוגיה ושפה חדשה, שבהן הנשים, עם הבטן השמנה שלהן, הן הגיבורות.

בזמן שבו קראתי את הספר, בתחילת שנות התשעים, רוב הדברים החשובים שידעתי וכולם היו צריכים לדעת, היו – בעיניי – כמעט סודיים. הם עברו מפה לאוזן מאישה אחת לאחרת, אבל כשהגיעו לציבור – לכיתה, לשיחות הקפיטריה באוניברסיטה, לסלונים ולטלוויזיות, הם זכו במקרה הטוב למבטים חומלים ומבטלים. למשל, הידיעה שנשים פשוט נושלו מהתפקידים הראשיים שהגיעו להן על הבמות התרבותיות החשובות. או שמצב העניינים, השפה והמחשבות השולטות מסודרים בסדר הזה, נו, פטריארכיה.

נורית זרחי  סימנה את מצב העניינים האמיתי, הנסתר לעין הכללית והצועק לעין הפרטית. אני, שהייתי עדה אילמת וזועמת לנישול מילדותי, כמו כל אישה, עברתי טלטלה של שמחה וצער לנוכח האיתות, שנדמה כאילו נכתב בשפה הפנימית, שפת הילדות, השפה שבזה לחוקי הזכר והנקבה, לסדר המילים במשפט, לחוקיות מדכאת ומקללת.

בשיר, הקללה גורמת לנשים לשאת את הבטן שלהן כסל ולא כחלק מגוף שיש בו כוח ותענוג. העוברים שהן נושאות הם רק ארכיטיפים כמו שמש וכוכבים. חלומו של יוסף על הירח השמש והכוכבים התגשם בשיר, ואולי זו יוסף החולמנית עצמה, גלגול שנורית כתבה בהברקה  באשה ילדה אשה ובאמן הפסנתרים,  אולי זו יוסף שתכף תתבונן בכל זה מאדן החלום, ה'מנגן' על המצלול של אדן החלון.

עוצמת ההריונות היא אוניברסלית, כבדה מדי בשביל האמהות, וכבדה בהרבה בשביל הילדה, שבכלל לא מוכנה להיות ילדה. הילדה היא עדיין לא אחת מהנשים האלה. היא במקום אחר: "וְהַיַּלְדָּה יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם וְתָמִיד בּוֹכֶה". היא זו שמפריעה, והיא זו שקטנה מדי, חלשה מדי, ורואה יותר מדי אמת. היא תמיד בוכה, משום שהיא מסרבת למצב העניינים. והיא לא יושבת, או בוכה, אלא יושב ובוכֶה, משום שזרחי מתמרדת נגד מצב העניינים, ומערבבת את השפה כמרד.

הילדה, תמיד על אדן החלום, תמיד במקום לא אפשרי, גבולי, בין מציאות פנימית לחיצונית, שתיהן בלתי נסבלות. היא מפריעה לסדר באמצעות הבכי, מסרבת להיות אמא, מסרבת להיות אישה, לכודה במרחב ביניים מגדרי, שבו היא ילדה וילד, ומתעקשת לא לצאת ממנו.

היא מתלוננת: "מֵעָשִּׂיתָ כָּזֶה הָאוֹתִי – שַׁנֵּה"! ותובעת מהאל ששם לאמהות ירח ושמשים בבטן, לשנות אותה, שתפסיק תכף ומייד להיות פוטנציאל של אישה. תוך כדי כך, היא כבר משנה בעצמה את סדר הדברים, מצמידה מה לעשית ויוצרת את מעשית, מחליפה את מקום המילה כזה ומצמידה הא הידיעה למילה אותי, משנה את סדר חשיבות הדברים. הדיבור הילדותי, התובעני והמתפנק, זה שאף פעם לא היה לגיטימי, גם לא כשהיינו ילדות קטנות, הוא שחרור. היצירה בתוך השפה, של חוקיות חדשה, היא חירות. מעשה הקריאה של החירות, הוא ברית.

זרחי מקודדת. היא טומנת צופן שיגיד: אני צופן, ונכתבתי בשבילך. מי חוץ ממך תדע, שפרצפוני היא פרספוני ופסיכי היא פסיכה? ומי תבין את התחביר הילדותי שבתוכו מגולמת התביעה הילדותית – "שַׁנֵּה / שֶׁלֹּא פְּסִיכִי וְלֹא פַּרְצְפוֹנִי וְאַף אֶחָד אַחֵר / תֹּאהַב אוֹתִי…"?

ומה זאת אומרת? מה כתוב פה? כתובה כאן צעקה. די ומספיק ונמאס, וגם קינה, שהייתי רוצה להיות מהנשים העדינות והיפות שייבחרו – על ידי אל האהבה ואפילו על ידי אל השאול – אבל לא אהיה מהן. ואף אחת מהן לא תאהב אותי גם. וגם לא אתה, אתה גם לא תאהב אותי, זה שאחראי על מצב העניינים.

אתה זה שאמרת למשה, כאב קדמון גדול לאב קדמון גדול אחר – אהיה אשר אהיה. ולא השארת מקום בסיפור הזה לילדה, לנערה, לאישה, לאמא, לעקרה, או לזו שאין לה ילדים סתם ככה. לא נשאר מקום בסיפור לשום אישה, בשום גוון. זרחי מתקוממת באופן אישי – "שֶׁאַף פַּעַם לֹא הָיָה וְלֹא אֶהְיֶה / לְךָ וּמִי יִהְיֶה לִי…"
זאת הרגשה שמוחקת את הקיום. אני לא בסיפור, ואם אני בסיפור אני חפץ – מכל קיבול או דבר יפה לשעשוע ולחטיפה – וזה בלתי נסבל. שאף פעם לא היתה לי אמא, או כמו שכתבה במקום אחר, אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?

רק בזכות השפה המופרעת, בזכות ההפרעה, יש משהו לקוות לו. "…לְךָ וּמִי יִהְיֶה לִי וְלֹא אֱלֹהִיתִי עַצְמִי / הָאִמָּא" זרחי שותלת את התקווה בתוך הטרוניה, שאולי בחופש הזה, בעולם שלא לוקח עליי בכלל שום אחריות, אני יכולה לצמוח לגודל של אלוהים או אלוהימה בעצמה. לפי חוקי הנפש בעולם שמחוץ לשירים, במרחב שיש בו פעולה וסדר שלעולם לא אוכל להתאים את עצמי אליהם, זה עצוב. זו מגלומניה, שצומחת בהעדר יד ועין מטפחות. אבל במרחב של השירה זה חסד יפה, זו עוצמה מרהיבה. בשני העולמות זו נחמה עצמית, סיום שבמקום אחר דימיתי אותו לתחיבת אגודל לפה. אמא זו מילה מרגיעה. 

אני קוראת את השיר, ובסוף הבכי, הצער, הסוד והכעס, המילה אמא, גדושת ייאוש ונחמה, עוטפת אותי. נעלמה לרגע המורה הסודית, נעלמו לרגע – רק לרגע – ההקלה והצער על המרד ועל מצב העניינים – ונשארה מילה להתעטף בה "כִּי צָרִיךְ אִמָּא, אוּלַי הָיְתָה לִי, אוּלַי הָיִיתִי אִמָּא".*

 

(*"ראביט, אני אוהבת" בתוך נורית זרחי, התקרה עפה, הליקון, 2001 תל אביב: עמ' 56). 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp