מֹאזְנַיִם

התפוצצות / תהל פרוש

רבנו כל הזמן כמעט. למעשה רמת העצבים שלי ממנו הייתה כל כך גבוהה שמספיק שהיה אומר משהו בטון שלא מצא חן בעיניי, והייתי מתפוצצת. בדיעבד חשבתי על זה שהייתי בולדוזר ששיטח אותו. או מכונת בשר נאמר, שטוחנת אותו לחומר אחר, גורסת אותו לחתיכות. בכל אופן זאת הייתה פעולה רוחנית ומנטלית שפעלתי עליו, שלוותה לפעמים בצעקות ולפעמים רק בארטילריה שקטה יותר, ביקורתיות ושיפוטיות דקות וחדות. הוא התחיל לפחד ממני, ככה אמר, שהוא מרגיש שאני מוקש שרק מחכה להתפוצץ. זה לא נגע לי ללב. נעלבתי מכל מיני דברים שעשה, ונראה שאף פעם לא הגעתי למצב שבו יכולתי להגיד משהו על תחושת העוול שפיעמה בי בלי להפוך למוקש הזה. בכל אופן, הוא היה הופך אכזרי מאוד אחרי שאני הייתי מתפוצצת. הוא היה עושה לי רצח אופי, ואז מוחץ אותי באמירות מכלילות שלא השאירו פתח אחד לאנושיות שלי, שהייתה פגומה מאוד ונהדרת מאוד, חשבתי. בתגובה אמרתי לו שהוא עושה לי דה־הומניזציה ודה־לגיטימציה, ושאני דוחה מכול וכול את כל הניתוחים והפרשנויות שלו.

   מדי פעם השתמשתי בפלסטינים באנלוגיה שנועדה להוכיח את הצביעות שלו. באנלוגיה הזאת אני הייתי הפלסטינים והוא ישראל. הייתי אומרת לו, בסדר, אז ביצעתי בך פוגרום או טבח, אבל אתה מפציץ אותי בלי מידתיות כבר שבוע, כאילו הטבח שלי נותן לך קארט בלנש לטבוח בי. אמרתי קארט בלנש למרות שלא הייתי בטוחה שאני אומרת את זה נכון, אבל הוא לא תיקן אותי, דבר שהיה נהנה לעשות בכל פעם ששיבשתי איזה מושג או מילה. היה ברור שהוא מרגיש שמגיע לו לעשות ככל העולה על רוחו. אתה לא מווסת אמרתי לו, ואתה חושב שמגיע לך להיות ככה. אמרתי לו שהוא שמאלני צבוע אם הוא רוצה לתת צ'אנס לשלום בין ישראל לפלסטין אבל במקביל בכל מה שקשור אליי, הוא מאמין בנקמה.

   ועל מה? הייתי מרימה את קולי. על חמש או עשר דקות של התפוצצות? והרי אחר כך תפסתי את עצמי והתנצלתי. אולי לא מייד, אבל בזמן סביר לדעתי. זה היה מוציא אותו מדעתו, במיוחד זה שהטלתי ספק בשמאלנות שלו. בכל מקרה הרגשתי קורבן מובהק שלו והוא הרגיש קורבן מובהק שלי ושנינו ניסינו ללחוץ אחד על השני לקבל את הנרטיב שהחזקנו בו, שהלך והתנפח בהיסטוריה לא מתועדת ומלאת חורים. תהל מבקשת הכרה, אמרה המטפלת הזוגית שהלכנו אליה, ואני לא ידעתי אם באמת הכרה היא מה שאני מבקשת או שאולי כניעה מוחלטת וגמורה, איחוד טוטלי, היטמעות. והרי את זה לא יכולתי לומר בכלל מול שניהם, להעלות את תיעובי לדבר הקרוי חלקיות.

   כדי להוסיף על כל זה, המצב המתמשך של המלחמה מעך את הפנים והחוץ יחד לעיסה אחת ואיחד אותם. המלחמה חיסלה את האפשרות לעשות הבחנות בין פנים לחוץ, בין מה שאמיתי למה שלא אמיתי, ואולי רק חידדה את מה שהיה תמיד כזה, מפונטז ובעצם מעורער. המלחמה דחתה את כל המושגים וההגדרות שהכרתי. לא במובן החיצוני של ההיכרות, זאת האינטלקטואלית, אלא הפנימית. אני שחייתי עד המלחמה לא הכירה יותר את העולם, ומה שבכל זאת התמצק סביבי נהפך ליותר קשה וחמוץ ומריר. אי אפשר היה לחשוב ברצינות על רוע ואכזריות, הם נהדפו על ידי התודעה אל התהום שלה, ומה שנותר בי מאלה היה כמו חול רטוב אחרי שהים עבר עליו. סימנים שנעלמו ושוב פעם, ושוב פעם.

   מה יכולתי לדעת על ההתפוצצות שלי במנותק מההתפוצצות בחוץ? התואם בין הפוליטי לאישי בסך הכול התאים לי. התעקשתי על זה. כל יחסי הכוח שהיו בינינו, גבר ואישה, פערים כלכליים, מעמדיים, גילאיים, היו פוטנציאל למלחמה. הקנאה שלי הייתה פוטנציאל נפיץ. הוא חשב שהתיאוריה הפוליטית לא צריכה לחול בחיים עצמם, שהיא יפה כתרגיל אוטופי, מחשבה מקסימה, אבל שיש ריאליזם שדוחה אותה. אם אי אפשר לשנות את העולם בינינו אז איפה אפשר, חשבתי. זה היה מעלה בי זעם נורא באותם רגעים. הכעס שעלה בי על אי הצדק הפרטי שלי, שהורגש אצלי כאמת מוצקה, התערב עם אי הצדק הכולל שהכול היה רווי בו, נשמתי את זה. אבל המלחמה בחוץ הראתה לנו איך זה באמת, עד איפה זה יכול להגיע.

   באחד הימים התחלתי לקבל סרטוני רילס על יחסים זוגיים. אלה היו סרטוני וידיאו קצרצרים שאפשר היה לגלול במגע האצבע מטה ולראות ככה עוד. הייתי נכנסת ללולאת צפייה שלא נגמרה, שעה, שעתיים, שלוש שעות. לפעמים הייתי שולחת לו סרטונים נבחרים. הוא פחד שאם הוא יתחיל לפתוח אותם הוא יוצף בסרטוני יחסים ולכן מעולם לא הסתכל בהם. אני חשבתי שהוא נרתע מהנושא, שהוא פחד שהצפייה תטמטם אותו. במחשבה שנייה, מאחר שלא נרתע משום חומר טלוויזיוני ירוד ככל שיהיה, מה שהטריד אותו היה לאבד את עצמו. האינדיבידואליזם שלו, במערכה הזוגית הזאת, התבטא בסרטוני חיות, קופים ליתר דיוק, שהלבישו אותם בבגדים של תינוקות. וגם צבים שהחליקו על סקייטבורד.

   יום אחד הוא כתב לי שבעצם הוא מתרגש לקבל ממני את הסרטונים האלה. שהם מראים לו שאכפת לי ממנו, ושאם אני לא שולחת לו אז קצת עצוב לו. היה לי נעים לקרוא את זה אבל שלחתי לו פחות ופחות סרטונים, למרות שהמשכתי לצפות בהם באותה תדירות ובמעין מזוכיזם ממושך. הדוברות והדוברים היו לעיתים קרובות אנשים רגילים שעברו איזו תופת זוגית והגיעו להארה. הם היו מאוד חותכים, הידע שלהם על מה נכון ומה לא נכון היה מוחלט וקצבי ורהוט ואם התמסרתי אליהם מספיק זמן אז יכולתי להאמין לכל מילה שיצאה להם מהפה. בדרך כלל קיבלתי דרך הסרטונים האלה הוכחות לזה שיחסינו זקוקים לשיפור ועבודה אינטנסיבית, ושלא תהיה להם גאולה אחרת. בכל מקרה זה היה שדה קרב.

   לפעמים היה קופץ לי סרטון של זוג מדענים יהודי, הגוטמנים. הם היו מבוגרים באופן ניכר משאר הסובייקטים של הסרטונים האלה, ולא יפים. הם שילבו כפות ידיים, ונדמו מאוד הרמוניים וסימביוטיים ורכים זה עם זו. הם האמינו שהסיבה למלחמה, ברוב המקרים, תישאר לעד. מה שיכול להשתנות הם אמרו היה היחס לזה, ובעיקר התיקון. הם האמינו ביכולת לתקן אחרי הפיצוץ. למעשה הם אמרו שזה המנבא הכי טוב להצלחתו של קשר אהבה. התיקון ככה הם אמרו, לא היה איזה דבר גדול, שום מחווה גרנדיוזית.

   אתה רוצה כוס תה? שאלתי אותו אחרי שכתשנו זה את זו, והוא אמר שכן. וברגעים מסוימים, כשהסתכלתי בו, שותה את התה, מצוי בעורו הזה, הייתה עולה בי תחושה מיסטית. ראיתי איך העמקנו לחדור למערה המוזר של נפשנו, לנבכינו. והייתה מתיקות במחשבה על איך נקשרנו ככה. והייתה נחמה בין הצער לצער, בין זעם לזעם. והייתי שוכבת בין הסדינים וכמעט נרדמת וכל זה לא היה נותן לי לישון.