מֹאזְנַיִם

השתקפויות: עדות מקו המשווה / לי ממן

"גם העתיד עלול לעשותנו לנציבי מלח"
(מיכל בן־נפתלי, מתוך "רוח")

בהתחלה נדמה לך שהחיכוך עם העולם הוא שאבד: עצמים שמגעם היה שמור באצבעותייך – מלוטף או משונן, משיי או מחוספס, טעמים ומרקמים שאהבת או סלדת מהם, צבעים שהיו מפיקים אקורדים שונים מן הנפש, ריחות – הכול צונח פתאום לרף הנמוך, הצחיח, של שוויון הערך. את מתעוררת בחדרך, בביתך, מבטך נופל על ערֵמת בגדים, על ערֵמת ספרים, על דלת. הכול ארץ זרה, אבל ללא סקרנות־התייר שהופכת את המבט לערני, לחי. רק התימהון העקר: מי זו שלבשה, מי זו שפשטה, מה קראה, לאן נכנסה ויצאה מכאן. את שולפת מתוך הערֵמות איזה דבר, ממששת, מנסה לחלץ את המוכר מקליפתו, אבל דבר לא בוקע את קהות התרדמה.

  אחרי המגע עם הדברים נעלמת הבבואה. את נמנעת מהשתקפויות עד כמה שניתן, מצמצמת את הקשר עם הראי לצרכים הכרחיים בלבד. גם אם נותר איזה הד ליופי, הוא כבר לא יכול להתקיים בטמפרטורה הזו. אבל יופי הוא מותרות שאינן מן העניין: המגע המצמית עם הזרות הוא העניין. מבטך אטום, נקרש בפנייך. לא מגלה דבר על מי שבפנים, אם עוד נותרה. בבואה משתקפת בבבואה. את מקפידה לא להצליב מבטים.

  את חושבת שאולי אם תפרקי את כל זה למילים החלקים יתבהרו, המשקולת תפרוט עצמה למטבעות שיש להן תכלית. את זקוקה למבט הנכון בשביל זה. את קובעת עם אישה שיש לה המבט. הדיבור מנסה לתרגל את עצמו. את משילה קליפה ועוד קליפה: העבודה. העומס. הילדים. אולי בסוף תגיעי לדבר עצמו. אבל את מועדת הרבה לפני הסף. אולי זו העייפות. אתן מדברות על המתים שלכן: מישהי שאהבת מאוד מתה, מישהי שהייתה יקרה מאוד לבת שיחך מתה גם היא. את חוששת: היא עלולה לחשוב שאת מעניקה לה את תפקיד המתה שלך (את לא). את מרגישה שכשלת כי אינך יכולה להשתוות למתה שלה (למרות שאת מבינה היטב כי איש לא מצפה זאת ממך). המצולות סופחות אליהן את מרכז הכובד ואיתו את היציבה שמאפשרת את הדיבור. את חוזרת הביתה.

  בכל פעם שאת מנסה לשווא לחצוב חלון או דלת, נדמה לך שנוספת עוד שכבת אטימה. הדברים נעשים פחות ופחות עבירים. האינרציה גם היא אינה מבקיעה עוד בעדם. את זוכרת את מה שלמדת, כל ההנחיות חקוקות כבר בבשרך: עקב בצד אגודל. זייפי עד שתרגישי. ילכו הלבבות אחרי המעשים. עלינו לדמות לעצמנו את סיזיפוס מאושר. אבל כל אלה אבד עליהם הכלח. את גולשת לנומך הנחמות, מן הסוג שעצמך הקדמונית בזה להן, ומקשיבה באוזניות לפודקאסטים של עזרה עצמית. את לא בררנית: חשיבה חיובית, ניקוי רעלים מטאפורי, איך להיגמל מעצמך בחמישה צעדים, איך להיות אדם אחר לגמרי שפושט את עצמו האפור והעייף כנשל. כל עוד נעימת הקול אינה תוקפנית או נלהבת או מתרפסת מדי, את מניחה לדברים לזמזם באוזנייך. השפה אינה שפת אימך, וזה עוזר. את לא ממש מקשיבה, להכול יש אותו המבנה, כמו באגדות ילדים: הפְּנים הנסתר, החוץ האפור, ההבטחה שלא מומשה, אור היקרות הבוקע מן הטירה בראש ההר, אליה מעפילים לאחר שאביר כוח הרצון מביס את דרקון ההרגלים החולה. את לא מסוגלת לשום מוזיקה לאחרונה, כל הצלילים מגרים את עצבייך. זו הנעימה היחידה שאת יכולה לסבול. היא מעניקה לקיומך תוקף, או לפחות איזו אשליה של שותפות גורל. למרות שהחוץ כולו נתון בזרימת היומיום, אדיש לסבלותייך, הקול הבוקע מן האוזניות אומר: אני יודע שאת נתונה כעת בתחתית הבור. תחתית הבור אינה דבר נעים. קר שם ובודד. יהיה בסדר, אם רק תשמעי בקולי. את אינך שומעת בקולו של הקול, אך גם אינך צריכה להאמין לו כדי להתנחם.

  בחוץ הפגנות סוערות, דגלים מתנופפים, רבבות אנשים מציפים את הרחובות, ניגפים בתוגת ייאוש פרטית, שבהצטרפותם זה לזה ממירה עצמה לתנועה לעבר איזה דבר, כנגד איזה דבר, לתקווה. את אומרת שאת מקנאה בהם, אבל גם זה שקר. את חפה מגעגוע, ואם נותרה בך איזו שאיפה היא אינה קשורה בטיפוס על פסגות נישאות של רגש אלא דווקא כלפי מטה, לתחתית מדרגת הרצון. שיניחו לך. שתשכחי את מי שהיית.

  ומי היית? לאהוב נעורייך מלאו לאחרונה חמישים. לרגע חשבת לכתוב לו, לברך. אבל מה כותבים למי שלא פגשת קרוב לעשרים שנה. קליפות ריקות של מילות נימוסין שאין כלום בינן לבין הדבר. רק בסרטים או בספרים אנשים נפגשים אחרי שנים, משליכים עצמם היישר אל קרבת העבר, משילים בתנועה אחת מהירה חזות מוקפדת, נטולת בקיעים. אבל בחיים עצמם, האימה הגדולה מכולן מהדקת את סוגרי ההבעה, מאיינת את התפרצויות הרגש: לא להפסיד בתחרות השכחה. את ממאנת לשכוח, אין לך כוח להעמיד פנים. היטב את זוכרת איך חיכית לו בלב החורשה, עלי הצפצפה רשרשו כמו שרשראות נייר תלויות מקצות השמיים, כמו במסיבת הפתעה לעצמך ששיאה הוא בואו, בואו הקרב שהיה תכלית הציפייה לכל מה שהבטיחו החיים והיית מוכרחה להאמין ופחדת להאמין אז שיקיימו. אבל הם קיימו. הנשף, סנדל הזכוכית, הטירה המזדהרת, הכול. פעם ליטף את כפות ידייך בחושך וכרית אצבעו נחה על שריטה קטנה בפרק ידך. עיניו מלאו. ואולי היה זה הפוך. עד כדי כך ניטלה המחיצה.

  מהו ההפך הגמור מאי נחת? לב הבוער בטמפרטורת הגוף ושניהם נענים במלואם.

  כל זה כבר רחוק מאוד. אם תחזרי לשבילים ההם אולי לא תמצאי עוד את חריטת שמך שהתקשתה בינתיים בבטון. כשנפרדתם הייתה יציקת הבטון עוד רכה והוא שוטט לאורך המעקה, משרטט את שמך בעזרת ענף דק. הייתה לו צלקת נפלאה, אלכסונית, בתחתית העין. כשהיה עוצם את עיניו כמעט ונגעה בשמורותיו, ואת הודית על מזלך הטוב: לא נגעה. היית מוכנה למות למענו והתפללת שלא תמותי לעולם, שלעולם לא יחדלו החיים האלה. כל שיעורי בית הספר ואי ההבנות וייסורי ההתבגרות והחגים וימות החול, ארבעת הקירות של בית הילדות שלא ניתן היה לנחש מה צופן עברם האחר במשך שנים ארוכות – מי היה מאמין שתצלחי את כל אלה, מי היה מאמין שכל זה לך בצד השני, רחב כמו נצח. אבל האושר אינו יכול להתקיים אלא בשפע נהדר של בזבוז. אחר כך לא נותר דבר.

  לפעמים יש לך מחשבות של אישה מבוגרת מאוד. את אומרת לעצמך: כבר חיית, כבר היית צעירה. עכשיו תורם של אחרים. אולי המענה האמיתי לכל זה הוא לזוז הצידה באצילות נפש, לעשות מקום. אבל זו אצילות מדומה. אינך נוטלת דבר מאיש, ייסורייך אינם מפנים לאיש מקום. למעשה הם זקוקים לחלל רב. לשוליים רחבים מאוד.

  ומה באשר לצבעים? האם יקומו אי פעם לתחייה? הריחות החריפים של מדורת ל"ג בעומר ליד המקלט השכונתי בבית ילדותך, רגע לפני שחילצו את תפוחי האדמה המפוחמים מכלוב הקרשים הבוער בקרביה, השקט הרך והמצמיא של העיר המכוסה שלג והרוח הרחב שמילא את הנחיריים התפוחים, הניחוח הטרי של בקרי השבת שבשום אופן אינך מצליחה להתחקות על מקורותיו המדויקים כדי למסור הלאה לילדייך, שורות האיקליפטוס הקוצבות את הנוף כתמונות בסרט נע מחלון המכונית, מכסות ומגלות את פני השמש ואת פנייך המציצות מבעד לזגוגית המושב האחורי במרווחים קצובים של אור וצל, אור וצל, העולם והפנים בתואם מושלם, ההשתקפות ששבה מכל הדברים כמו הד הכרחי לכל צליל שהופק, ממך ואלייך, מבחוץ או ממעמקים, נחבאת לרגע ואז שוב זורחת: הנני, הנני, הנך, היינו הך.