דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

השנה השמאנית שלי

דנה שוופי

ארבעים יום מפרוץ המלחמה ישבתי על מזרן צר שהוצמד לקיר והתבוננתי סביב. היינו כמעט עשרים איש, ישובים בסלון של בית שכור בפרדס חנה. במרכז החדר הוצב שולחן קטן ובו מקדש מאולתר של מיני חפצים מקודשים (פסלונים, קריסטלים, נרות), ועל קירותיו נתלו ציורים צבעוניים, מרמזים קלות לאמנות פסיכדלית. שאפתי עמוקות את עשן המרווה השרופה שהלך ומילא את החדר. למרות שלבשתי מכנסי בד פשוטים וחולצת גולף שחורה, הרגשתי מהודרת מדי, אובר־דרסד. נעלי הדוקטור מרטינס המבריקות שהגעתי בהן נחו בכניסה ובלטו כמו כתם בערמה של סנדלי שורש ונעלי בד חבוטות. אני עצמי הייתי מעין נעל חבוטה, קליפה רצוצה ושבורה של מי שהייתי עד שבעה באוקטובר. בארבעים הימים שעברו מאז היה עליי לגרד את עצמי ממעמקי התהום בכל בוקר מחדש, כדי להיגרר דרך מסכת המשימות והפעולות שהייתי מחויבת להן. עשיתי את המינימום, ולא צעד מעבר לכך.

   הייתה לי כבר נגיעה בעולם השמאני: שנה לפני כן שכבתי למרגלותיו של עץ זית עתיק בכליל, בעת ששמאנית לבנת־שיער ביצעה עבורי טקס למציאת חיית הכוח שלי. היא ביקשה רשות לקרוא את נשמתי, הבעירה קטורת מור ולבונה, הכתה בתוף קטן ושרה שיר שמאני עתיק שלא הבנתי את מילותיו. שנה לאחר מכן, גחמה של רגע הביאה אותי להירשם לסדנה מרובת מפגשים, שמטרתה להעמיק את ההיכרות של המשתתפים עם מסעות שמאניים: לצאת למסעות בעצמנו, ולהנחות אחרים במסעותיהם.

   הקשבנו בצמא לדבריה של מורתנו, שסיפרה לנו על הגיאוגרפיה והפאונה של היקום השמאני: העולם העליון, העולם התחתון, מקום העוצמה, הרוח השומרת והרוחות העוזרות. בהנחייתה, הרמנו את הרעשנים שלנו וניערנו אותם קרוב לאוזנינו, כך שצליליהם החלו לחלחל פנימה, להשפיע על גלי המוח, ולהעביר אותנו למצב תודעתי אחר. קמנו על רגלינו והתחלנו לנוע. חלק מאיתנו רקדו בינם לבין עצמם, אחרים תעו ברחבי החדר בעיניים עצומות, כמו מכוניות מתנגשות שתרות אחר היתקלות רכה ומלטפת. פתאום נשמעה שריקה ארוכה־ארוכה שסימנה לנו להניח את הרעשנים על הרצפה. קולות מונוטוניים של תיפוף עמוק החלו להישמע מרמקול שחור וגדול.

   נשכבתי על המזרן, כיסיתי את עיניי בצעיף בד, וחזרתי בדיוק ארבע פעמים על מטרת המסע שלי: ״אני יוצאת למסע עם הרוחות העוזרות כדי למצוא את מקום העוצמה שלי״. קמתי מהמזרן, או בעצם – חלק מנפשי התקלף מתוכי וקם ממני כרוח אסטרלית שלקחה על עצמה את תודעתי ואת צורתי. יצאתי לשדות שבחוץ, עברתי בשער גדול וכעבור זמן קצר מצאתי את עצמי צועדת ברחוב קטן ללא מוצא, בינות להרי האלפים הצרפתיים, היכן שהעברתי חלק ניכר מילדותי. נכנסתי דרך השער של הבית שבו גדלתי. החצר הקדמית כוסתה שלג לבן ורך, ואיש־שלג שבניתי שם לפני שלושים שנים או יותר בירך אותי לשלום. בחצר האחורית גדל דשא ירוק מנוקד בפרחי בר צהובים, ערוגת התותים עדיין פרחה ועץ הדובדבן הניב פירות יפים, עסיסיים, בגודל של תפוח. שתי רוחות עוזרות, סוסה מכונפת וחזירת בר, ליוו אותי בסיור הזה. הן היו לצידי כאשר הבחנתי לראשונה בעצמי הילדה – מפגש שהיה מטריד וזרוע אימה לא פחות משהיה מרטיט או מסקרן. אבל בעיקר, זה היה uncanny, נגוּע בתחושת אי הנוחות של המוכר שהוא בעצם היפוך מוחלט, תמונת מראה רק טיפ־טיפה מעוותת של המקור. היא, האני־האחרת, הזמינה אותי להצטרף אליה מעבר לפרצה בגדר האחורית של הבית. היא הצביעה אל עבר חורשה אפלה שהזכירה לי תפאורה של אגדות עמים אירופיות, וביקשה שאעבור דרכה. הרוחות העוזרות שלי לא רצו לחצות את קו הגדר וסירבו להצטרף אלינו. הבנתי שעליי לסמוך עליהן, והחלטתי שלא ללכת איתה.

   ״את האדם האחרון בעולם שציפיתי ממנו ללכת ולעשות מסע שמאני״, אמרה לי אחותי, בעצמה תושבת פרדס חנה, שטקסים רוחניים ומשַני תודעה אינם זרים לה. ובאמת, במשך רוב חיינו הייתי ציניקנית חסרת תקנה שבימים רוחניים במיוחד הסכימה להגדיר את עצמה כאגנוסטית. ההתרחקות מהגרסה הרציונליסטית הזו של עצמי החלה שנים אחדות לפני שבעה באוקטובר. תהליך טבעי של התבגרות בשילוב עם משבר בחיי יצר את הצורך בהשלת המגננות, בקיום ריטואלים ובהיאחזות בדבר מה פחות מוצק. אחרי גירושים טראומטיים ומשבר אמון כללי בבני האדם, מצאתי את עצמי מקיימת טקסים שעד לאותו רגע היו זרים לעולמי. כך למשל ניצלתי את הימים הנוראים שלקראת יום הכיפורים, הימים שבהם השמיים פתוחים, כדי לבקש מהשמיים עזרה וריפוי. אמרתי אז למטפלת שלי שאני מופתעת מעצמי, מההתמסרות שלי לטקסים הללו, כיוון שאינני אדם רוחני. כשראיתי את התרעומת על פניה תיקנתי: ״אני לא מחוברת לצד הרוחני שלי״. היא הנהנה בהסכמה.

   קצב התופים האט וסימן שהגיע הזמן לחזור מהמסע. הנוכחים התמתחו, הסירו את כיסויי העיניים והשמיעו אנחות מתפנקות וארוכות, כפי שראוי להשמיע כשהנפש שבה אל הגוף. שוב ישבנו שעונים על הקירות ותיארנו בתורות קטעים מתוך המסעות שלנו. הסתכלתי על האנשים סביבי והאזנתי לסיפורים שלהם. לא יכולתי להפסיק להתפעל. לראשונה מפרוץ המלחמה הייתי בין אנשים שלא עסקו באנחנו, במצבנו, באבל הלאומי, בנורא, באיוֹם, בייאוש, בזוועה. הסיפורים שלהם נגעו באני, בעצמי, באבל הפרטי, במסע האישי של כל אחד מהם בעולמו או בעולמה. הפעם לא חשתי את הרתיעה הזו שהייתה לי בעבר, כלפי העיסוק העצמי שאפיין חלק מהקהילות הרוחניות שהכרתי. באותו היום ההפך היה הנכון. בהקשר של הרגע ההוא, בהקשר של עומק התהום שהייתי נתונה בה – זה היה הדבר היפה והמרענן ביותר שיכולתי לקוות לו; השבה של מעט מתחושת העצמיוּת ברגע של משבר קולקטיבי.

   יותר ויותר נדמה לי שמה שנהוג לכנות ״רוחניות״ ומה שנהוג לכנות ״רוח״ (כמו ב״מדעי הרוח״) אינם תחומים נבדלים כל כך זה מזה. כשם שזמנים קשים הביאו איתם את יצר ההתרחבות הרוחנית, כך הם הגבירו אצלי את הצורך להישען על הספרות, את ההבנה שאני זקוקה לספרות כדי להתקיים, שהיא מאפשרת לי להיות בעולם. תמיד הייתה לי אמונה עזה באמנות, על כל סוגיה, ומאז שבעה באוקטובר האמונה הזו הלכה ותפסה אצלי ממד דתי, קנאי אפילו. נדמה לי שקריאה בשירה, למשל, יכולה להתבצע כסוג של פולחן רליגיוזי. ספר השירה משמש במקרה זה חפץ מקודש, וההקראה בו היא לחש כישוף, תחינה או מנטרה טקסית. ונדמה לי שקריאת ספר במרחב הציבורי יכולה להיתפס בתקופה הזו כסוג של פעולת התנגדות – הספר כאובייקט שהכוח שלו אינו פוחת מכוחו של שלט מחאה, והקריאה השקטה בו מתריסה כנגד כל הניוון, כל הבערות, כל החשכה.

   הגדר שעמדה ביני ובין הכפילה־ילדה שפגשתי במסע לא הייתה מקרית. הרי גדרות, ובפרט גדרות פרוצות, תפסו מקום נכבד בתודעה הפרטית והקבוצתית של ימי המלחמה הראשונים. כמובן שלא רציתי לדעת, שלא רציתי לראות, מה יש מן העבר השני. כמובן שלא סמכתי על הרוח שהגיחה משם, ולא משנה עד כמה היא התיימרה להידמות לי. לשם כך, לשם החצייה אל הצד השני, נדרשה לי קפיצת אמונה שבאותו רגע לא הייתי מסוגלת לה.

   בספרו ״המלכות״ מ־2014 מתאר עמנואל קארר כיצד הבין אחד המומרים של פאולוס, מחשובי השליחים של ישו, שהוא יכול להתפלל תמיד, בלי הרף: ״הוא יכֹל לעשות את זה כל הזמן, בכל מקום, בתוך ההמון. הוא התפלל בהליכה, בעת שמיין את הדגן, כאשר שוחח עם לקוחותיו״. הוא שאל את אחד מאחיו המומרים: ״האם אתה צריך להסתגר בחדרך כדי לנשום? לא. האם אתה מפסיק לנשום בזמן שאתה עובד? כשאתה מדבר? כשאתה ישן? לא. אז למה לא להתפלל כמו שאתה נושם? הנשימה שלך יכולה להפוך לתפילה״ (תרגום שלי).

   בדרך חזרה מהסדנה, על הרכבת שהביאה אותי מפרדס חנה היפה והמופלאה בחזרה לדרום תל אביב האפרורית ואפופת המציאות – הבנתי שאני יכולה לשאוף לזה. שאני רוצה לחיות את חיי במצב של תפילה תמידית. אין זו תפילה לאל, באשר הוא יהיה – אלא תפילה חילונית לגמרי. כי הרוח אינה מקושרת בהכרח לאלוהי או לשמיימי. אני משוכנעת שכתיבת הספרות יש בה התגלמות של תפילה – תפילה לעצם המשכיותה של הספרות, תפילה להמשך קיומה של הרוח.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp