מֹאזְנַיִם

הוא לא חשב שהוא משורר. חבר גרר לעברי את השירים שלו, וכשקראתי את הקובץ הרגשתי היכרות מיוחדת, מרחק שעבר גישור, שפה שנותקה מהמון כותביה והפכה הכרחית במיוחד, חיונית. הוא כתב שירים מצניעי לכת בסביבה של אימה ושל יופי, כלומר באווירה וברקע של המקום הזה. הוא גבר ישראלי צעיר שאיתר בשיריו הבהירים את הצורה ואת התבנית של המרחב המפוזר, הלא קבוע, שמבקש ממנו להיות חייל טוב, חייל תמיד. בשירים שלו נשמע קולו הצלול של הקיום הלא מוגדר, משהו בין התהוות מתפקדת, מתייחסת, לבין אפשרות ללכת לאיבוד, להצטמצם. אלה לא היו שירים של מציאות נפשית, אלא שירים של הקולות והרעשים מן הרקע, שהפכו לחזית. קול שתיאר את האופן שבו חייל שומע את עצמו גם אחרי שהמדים מוסרים ומקופלים בארון. לאחד השירים הייתה כותרת בערבית, שם של מקום שלא הכרתי. שם של מקום שלוחמים מכירים. סיגריה הוצתה בשיר הזה על גג של בית באל עַרוּבּ, צמוד לכביש צר שעלה פנימה, מה פירוש פנימה. הוא כתב על חצי מהמחלקה ועל מבנה חצי בנוי. אני מצטטת. "אַתְּ יוֹדַעַת אֲנִי כְּבָר לֹא מְעַשֵּׁן/ שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים אַחֲרֵי הִפְסַקְתִּי לְעַשֵּׁן./ יוֹם אֶחָד, רָאִיתִי תְּמוּנָה שֶׁלִּי עִם עִגּוּלִים שְׁחֹרִים מִתַּחַת הָעֵינַיִם/ הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁזֶּה הָיָה הָאוֹת שֶׁלִּי/ חָזַרְתִּי אַחֲרֵי אַרְבַּע שָׁנִים/ הָיִיתִי עַל גַּג שֶׁל בַּיִת בְּתוֹךְ אֶל עַרוּבּ/ הַבַּיִת הָיָה חֲצִי בָּנוּי, צָמוּד לִכְבִישׁ צַר שֶׁעָלָה פְּנִימָה/ הָיִינוּ חֲצִי מֵהַמַּחְלָקָה שָׁם/ קְצָת לִפְנֵי שֶׁהִתְחִילוּ הַשְּׁרִיקוֹת מֵהַכְּפָר הִדְלַקְתִּי סִיגַרְיָה. נקודת המוצא היא קול שנשמע כמו משהו סמוי, חצי קיים, מרומז ומעורר. קראתי שירה שמכריחה אותי לראות, שוללת את ההמחשה הרגילה של אפקט המשמעות, משמרת את ההמשכיות עם הממשי, עם הבלתי חופשי, עם האנושי. הוא פנה למישהי, אֵם או אהובה או המולדת, וסיפר על מה שאין בכוחו למנוע עוד. כוח שמנדב אותו, שמאלץ אותו לאסוף עלים מפוזרים, להחניק צרידות, לחפש אחר גבול, לעולם לא להגיע לגבול. הוא סיפר לה מתי התחיל שוב לעשן, שם במה שעושים שם, בכפר הפלסטיני, כשנשמעו השריקות. המרחב הזר הזה, המוכר הזה, נדמה היה לי כמו המרחב הקרוב לקצה שדנטה ביקר בו בתופת, מעגלים שהתרחקו מן הצדק, מישורים שלא הצמיחו דבר, חפירים עצובים, אדמות חול צחיחות, נקמות אלוהים, צורך לפחד מכל אחד ואחד. קראתי על אל עַרובּ והבנתי את התופת של דנטה, את החרוזים העתיקים שלו על חום נצחי, על חול ניצת תחת פלדה, על חוסר נחת. עבדתי איתו על הקובץ וניסיתי שיראה את הזכוכית שניפץ לאלף רסיסים מבהיקים, השתיקה ששבר. דנטה שאל מי הוא אותו הגיבור אשר נראה שאינו שם לב לאש? עכשיו אני יודעת לענות לו. ככל שעבדנו והתקרבנו כך הוא שתק והתרחק. איך אסביר את המהלך הזה? את קווי המילוט של הכותב מן הפרסום? מצד אחד, חוסר האפשרות שלא לכתוב וחוסר האפשרות לכתוב אחרת, מצד שני, חוסר האפשרות למצוא טריטוריה בשירה. אני העורכת, לא הצלחתי להציל את השירים מן החושך כשהוא החליט שלא להדפיס. מדי פעם אני חושבת איפה נשמר הקול שלו, בין חצאי בתים לחצאי מחלקות, בארץ חרבה באמצע העולם. אולי יפתיע אותי יום אחד ויחליט להסיר את הלוט מעליהם. הוא עדיין לא חושב שהוא משורר.