מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

השיקוי / תמר לזר (סיפורי ילדות בקיבוץ)


הסיפורים המובאים כאן במדור מיוחד הם מבחר מתוך אנתולוגיה שבכתובים על ילדות בקיבוץ ובה 33 טקסטים של יוצרים בני ובנות קיבוץ, שאותה חלמה וערכה מרב זקס פורטל יחד עם דני זקס ושרון רשב"ם פרופ, שציור שלה בנושא מופיע בשער הגיליון.

 

בתום ארוחת הבוקר הודיע עדן שהיום מכינים שיקוי קסמים. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער כי הוא היה יצירתי וחכם וגם יפה ותמים למראה. אני לא הוזמנתי להכנת השיקוי כי הייתי תורנית הורדה, אך בסיום התורנות התברר ששיקוי הקסמים נועד בשבילי. לשם מה? לא נאמר לי. ידעתי שהיו בו מים, וזיהיתי גם קרעי דפי קרפ צבעוניים, קרביים של טוש שבור, קצת דיו, ונדמה לי שגם שאריות מארוחת הצהריים. למרות האימה היה זה מראה יפה: גווני כחול סגול וורוד הסתחררו בבקבוק הפלסטיק ויצרו מערבולת שמנונית.

אילו קסמים יחולל השיקוי? האם יכריחו אותי לשתות? התבוננתי בעדן וחברותיו שפעם, בגן, היו גם חברותיי. הם התגודדו והסתודדו ונראו רציניים מאוד. ממוקדי מטרה. המטרה הייתה אני ולא הייתה לי שום דרך למנוע את העתיד לבוא.

אמנם פיזית היינו קרובים מאוד לבית-הכולל שבו הייתה המטפלת – אלא שפנייה אליה כלל לא עלתה בדעתי. תפקידה של המטפלת היה להכין חביתות אישיות בכל בוקר – לכל אחד לפי טעמו, לצלם במכונת הצילום תפזורות ותשבצים ולתכנן פעילות יצירה יומית.

בינתיים, אפוא, יכולתי רק לחכות. מה יקרה לי אם יכריחו אותי לשתות את השיקוי? החלטתי שאנסה להתנגד אבל ידעתי שהם רבים וחזקים ממני וודאי יצליחו להחזיק לי את הידיים מאחורי הגב ולפתוח לי בכוח את הפה ולהערותו פנימה. האם אמות? שיערתי שצבעי נייר הקרפ שהתמוססו במים וצבעו אותם בסגול לא טובים לבריאות, אבל ניסיתי להרגיע את עצמי שלא מדובר ברעל טהור. ומה לגבי שאריות המזון? הוא מהיום? האם ייתכן שהם הוציאו שאריות ישנות מפח הצפרדע הגדול שליד חדר האוכל? ומה עוד עלול להסתתר שם? מאחורי מחסום גבה של אחת מחברותיי לשעבר הוחדרו חומרים נוספים לשיקוי. לא ידעתי את טיבם. גם אם אשרוד, ידעתי – לכל הפחות יגרום לי השיקוי לשלשל את ארוחת הצהריים, ואיפה אעשה את זה? בשירותים שבורי המנעול בבית-הכולל? כשהילדים עומדים ליד החלון הבלתי-ניתן לסגירה ומאזינים לצלילי מעיי? בדרך כלל הצלחתי להתאפק עד ארבע, אבל חששתי שהיום כבר לא אצליח.

האוויר היה לח מהים של עזה והזמן פילס בו דרך בעצלתיים. תנועה איטית אך מאיימת, בלתי נמנעת: התברר שהכנת שיקוי קסמים אורכת זמן רב. לא העזתי להתרחק, כי ידעתי שהם ימצאו אותי בכל מקום. לא העזתי גם להתקרב, פן אזרז את הקץ. שעה ארוכה בהיתי במעשיהם, אחוזת אימה, עד שעדן הכריז שהשיקוי מוכן ובחיוך משונה החל לצעוד לעברי.

מהופנטת, הבטתי בבקבוק שבידו. צבעיו התכהו והעכירו, והנוזל נע בספירלה פנימית עצמאית שכמו לא הושפעה מתנועת האוחז בו. הכרחתי את עצמי להסית את המבט. חיות מפוחדות לא מסתכלות לטורף בעיניים, אבל אני לא אהיה חיה מפוחדת. עיניו הבהירות החזירו לי מבט תמים. לא היה בהן דבר שיסגיר את כוונותיו.

יכולתי רק להתפלל, ואף שידעתי כבר שזה לא עוזר בדרך כלל, עשיתי זאת בנחישות נואשת, אך ללא תנועת שפתיים כדי לא להחמיר עוד את מצבי. התפללתי שמשהו יקרה. שמה-שלא-תוכנן שם ייעצר בדרך נס: שיֵרד גשם לא צפוי, שילדים גדולים יותר יופיעו ויפריעו, או שהמטפלת תצא מהבית-הכולל ותקרא לכולם לפעילות. ואולי, מי יודע, יתרכך פתאום ליבו הקר של עדן, או שפעימות ליבי הרועמות יחרישו את אוזניו ויבלבלו אותו מכוונותיו.

עדן עצר מרחק פסיעה אחת ממני. בנחת, בתנועה סיבובית, פתח את הפקק. חברותיו שפעם היו חברותיי התקהלו מסביב, מרותקות ומלאות ציפייה ונכונות לעזור לו באשר ייקראו. אך אז – האם היה זה אלוהים ששמע לתפילתי? – הניף עדן את ידו, ובתנועה נחושה אחת כל תכולת בקבוק הפלסטיק עליו עמלו זמן כה רב נשפכה על חולצתי. זו הייתה חולצה לבנה וידעתי שאין לה תקנה. החולצה הוורידה לתמיד ואני האדמתי זמנית. ידעתי שהושפלתי, שילעגו לי, שאמא תכעס על רשלנותי, אבל כשטיפותיו האחרונות של השיקוי אזלו מהבקבוק – הבנתי שבפעם הזו ניצלתי.

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp