מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הרצליה פיתוח / שני הררי

 

מבין כל הדברים שלא עשיתי, העובדה שמעולם לא עבדתי בהייטק היא אחת הבולטות, והיא רודפת אחריי כמו מחזר דחוי, בלתי נלאית כמו מחשבות על זקנה. ולא שאי פעם היה לי חשק מיוחד להיות חלק מהתעשייה או לתרום לה מהידע שאין לי, ועם זאת, בנסיעות בכבישים הראשיים, כשאני חולפת על פני הבניינים המהודרים, מחופי הזכוכיות המתנצנצות בשמש, שבערב הופכות לחורי הצצה לחללים מוארים המאוישים על ידי עובדים נמרצים, כי יש גם כאלה והם לא מעטים, אני שואלת את עצמי מה הם עושים שם כל השעות וכל הימים ואומרת לעצמי שאני חייבת לגשת ולברר את העניין מקרוב.

והנה הובא לידיעתי שבמרכז הפיתוח בהרצליה פיתוח עמלים על פיתוח של משהו חדש שישנה הכול.

פרסמו מודעה: דרושים עובדים, ושילבו אותיות בלועזית בצירופים שלא אומרים לי דבר.

שלחתי קורות חיים של מישהו אחר והתייצבתי לריאיון כמועמדת לגיטימית מן המניין והשורה הראשונה.

שאלו אותי מה היכולות שלך, כרגע זה סוד, עניתי, תגלו רק אחרי שאתקבל לעבודה ושווה לחכות.

עשו לי פרצוף של אין לנו את כל היום ושאלו מה לגבי כישורים ומיומנויות. עניתי כנ"ל והתקבלתי.

נתנו לי שולחן נתנו לי מחשב נתנו לי טלפון נייד.

נתנו לי משכורת וימי מחלה וימי חופשה וימי כיף.

נתנו לי כרטיס של שירות הסעדה תלוי בקפיץ על קליפס.

נתנו לי קרן פנסיה, קרן השתלמות, קופת גמל, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, ביטוח רכב.

נתנו לי רכב.

נתנו לי דלקן.

נתנו מינוי לחדר כושר.

בראש השנה ובפסח ייתנו לי מתנה.

נתנו גישה חופשית למכונת הקפה.

נתנו כיסא עם ריפוד באופּן ספייס בלי נוף לים.

נתנו לי תפקיד.

נתנו לי אופק.

השארתי בבית פתק: אמא בעבודה נתראה מתישהו בעתיד.

 

ביום ראשון בבוקר נכנסתי לאוטו שלי החדש עם המדבקה ונסעתי להרצליה פיתוח. שמתי פודקאסט בנושא מעצים ותוך כדי זחילה בפקקים התאפרתי. ברמזורים הסתכלתי מלפני מאחוריי ומצדדיי וראיתי שכולם במכוניות שלהם כבר עסוקים מאוד בדברים, ואמרתי לעצמי, תוך כמה ימים גם לי יהיה למי לשלוח מיילים ברמזורים, אולי אפילו לנהל שיחות ועידה, והמחשבה הזו מילאה אותי תקווה וביטחון תעסוקתי. ניסיתי להיזכר אם יש בקומה שלנו פינת עישון, שלטים של חדר ישיבות מטבחון שירותים, זכרתי שראיתי אבל את זה הנחמד שמצוירים עליו סיגריה ועשן בלי קו אלכסוני לא זכרתי שראיתי ולרגע שמחתי נו אולי זו הזדמנות להפסיק לעשן זה לא יהיה כל כך קשה כי ממילא אני אהיה שקועה בעבודה כל היום ואז בהפסקת הצהריים כשארד למטה ואצא החוצה במקום ללכת לאכול עם כולם אדליק אחת אחרי השנייה ברצף אבל מה יהיה אם יזמינו טייק אוויי לאופן ספּייס? ורשמתי לעצמי ביומן תזכורת לבדוק אם יש גלאי עשן בשירותי הנשים.

 

החניה שלי חיכתה רק לי והרגשתי חשובה ובעלת ערך כשהחלקתי לתוכה ברוורס מושלם. אומנם היא הייתה רחוקה מהמעלית, דבר שכשהתברר לי, פגם במידה ניכרת בתחושת החשיבות שלי עד שבבת אחת היא כמעט נעלמה כלא הייתה, וקיוויתי מאד שאף אחד מהחברה וגרוע מזה מהקומה, לא צופה בי מהצד מתרוקנת מאוויר, ועשיתי את הדרך הארוכה הכי מהר שיכולתי, וזה לא דבר של מה בכך על עקבים. במעלית לחצתי על הכפתור לקומה תשע ועד קומה חמש התלבטתי אם לחבר את הקליפס לחגורת המכנסיים או לכיס של הז'קט, ומכיוון שלא הצלחתי להכריע השארתי אותו בתיק עד שאקבל הוראות ספציפיות או לחלופין אראה מה נהוג. מקומה חמש עד תשע התאמנתי מול הראי בהבעות פנים שמקרינות ניסיון רב תחומי ופתאום נשמע צלצול דינג דונג ודלת המעלית נפתחה. יצאתי ממנה ברגל ימין, אני לא מטומטמת. בדרך לשולחן שלי דפקתי חיוכים לכל הכיוונים, כדאי להיות בסדר עם כולם, לפחות בהתחלה, ומייד הדלקתי את המחשב. בזמן שעברתי על המייל שנשלח אליי עם משימות-יעדים-מטרות-ברכות על הצטרפותי לחברה, קלטתי תנועה אנושית גורפת לכיוון פינת הקפה. הם בטח גם יוצאים לעשן החארות אמרתי לעצמי, והלכתי לראות מה העניינים. כולם עמדו סביב מכונת הקפה ודיברו מהר במשפטים קצרים שאלות קצרות ותשובות קצרות ואמרו דברים בקשר לישיבה באחת עשרה. אמרתי היי היי ושמתי לב שהקליפס תלוי להם על המכנסיים. כמה מהם גם שיחקו בקפיץ בזמן שהם דיברו, מתחו ושחררו מתחו ושחררו. לכולם כבר הייתה מוכנה קפסולה ביד, וכל אחד בתורו השחיל אותה לתוך המכונה שעשתה טררר או טררר טררר או טררר טררר טררר, בהתאם לסוג הקפה שנבחר. שאלתי מישהי שדווקא לא שיחקה בקפיץ תגידי, איפה פה לוקחים קפסולות והיא ענתה לי אהלן, משם, והצביעה על קערה ענקית שמתוכה התרוממה גבעה של קפסולות באיזה עשרה צבעים שונים שכבר עכשיו הלחיצו אותי, כי אני אף פעם לא יודעת מה לבחור, ולא רק קפסולות. מחלקי השיחות ששמעתי הצלחתי להבין שהישיבה באחת עשרה היא משהו רציני, עובדה שכמעט כולם בחרו בקפה שעושה רק טררר אחד וחזרו מייד לשולחן שלהם, אז גם אני כשהגיע תורי לקחתי אספרסו קצר שיצא בטרטור קצר מתוך קפסולה אדומה שבחרתי בעיניים עצומות.

 

יצא שפעם הייתי ברמנית בבר חשוך ונחשב. התקבלתי לעבודה על סמך מראה מצודד ומחסור בכוח אדם. היו לי בגדים שחורים צמודים כמקובל בענף ויכולת לנהל שיחות על שום דבר, ובמשך כל החודשים שעבדתי שם הצלחתי איכשהו להסתיר את העובדה שאני גרועה בלפתוח פקקים של בירה. למי ששאל, הייתי לפעמים אומרת שנגמרו לנו הבקבוקים ונשאר רק מהחבית, עם זה לא הייתה לי שום בעיה. רוב האנשים לא אכפת להם. הם רק רוצים לשתות משהו ושיגיע מהר. גם לי לא היה אכפת, מכלום. כל כך לא היה לי אכפת, שיום אחד שפכתי לעצמי קנקן מים רותחים על היד כדי לצאת מוקדם. בקופת חולים שמו לי תחבושת ומשם הלכתי הביתה. אבל רוב הזמן נשארתי משמרות שלמות וקיבלתי טיפים שמנים למרות שהייתי מאוד רזה. היו גם הפסקות. הן לא היו מוגדרות, חמש דקות, עשר דקות, אבל היה ברור לכולם שאורך ההפסקה נקבע על פי הזמן שלוקח לגמור סיגריה.

אני לא מטומטמת. עברתי לעשן איב מאה עשרים.

 

הישיבה באחת עשרה התחילה רק באחת עשרה ועשרים כי היו בעיות עם המקרן. היה מישהו שהציע לעשות ריסטארט למחשב ואני רציתי להגיד לו וואוו, לא פלא שאתה בהייטק, אבל במקום זה שתיתי המון מים כדי שלא ייראה מוזר שאני קמה פתאום ויוצאת. בסוף קראו מהמרתף לאיש IT שניתק וחיבר כל מיני חוטים, ובדיוק כשחזרתי מהשירותים המצגת עלתה והישיבה התחילה. ככל שהתקדמו השקופיות על המסך הבנתי שאנחנו במצב מצוין. הפיתוח עולה יפה ומהר מהצפוי, התוצאות נראות מבטיחות, משקיעים פוטנציאליים מביעים עניין וכל זאת בזכות העבודה הקשה שנתנו בחודשים האחרונים. כשכולם אמרו אדיר וכל הכבוד הרגשתי גאווה גדולה וסיפוק ואמרתי הנה בבקשה, היה שווה להשקיע, עם כאלה הישגים בטח תכף יסדרו לי רילוקיישן, ובינתיים סידרו לי לנסח הודעה לעיתונות בלשון מאופקת ומינימום פרטים מפחד מתחרים ועין הרע.

הגיעה שעת ארוחת הצהריים. בזה אחר זה העפילו לקומה התשיעית שליחים עם קסדות ושקיות נייר וכולם אכלו את הנודלסים והסלטים שלהם מול המחשב וברחבי האופן ספייס התפשט ניחוח של צ'ילי מתוק וטונה. דווקא נחמד באופן ספייס. אפשר לשוטט בו חופשי במסווה של חיפוש אחר מהדק וזה באמת מה שעשיתי עד ארבע ורבע בערך. מדי פעם חזרתי למחשב שלי, כתבתי מילה, מחקתי מילה, נשכתי דיסק און קי כדי להיראות מתרכזת והמשכתי לשוטט. תגידי, שאלתי את ההיא מהקפסולות כשעברתי ליד השולחן שלה, שמלבד מחשב ומקלדת היו מונחים עליו גם בובה קטנה של חתול מעיסת נייר וקופסת אורביט וספל רב פעמי של ארומה, אף אחד לא מעשן פה? והיא הרימה את הראש מהמסך ואמרה נסענו כל הצוות בקיץ לסלובקיה לסדנת גמילה מהתמכרויות, אז לא. אמרתי לה וואללה, פשוט וואללה, והיא חייכה ותפסה בין שתי אצבעות נבט שנשאר לה בסלט מהצהריים, ניערה אותו מהרוטב ודחפה אותו לפה ואמרה לגמרי.   

 

לפני כמה שנים הזמינו אותנו בשבת בבוקר למסיבת יום הולדת בדירה משופצת בדרום העיר והיה גם כיבוד לטבעונים כשזה עוד היה עניין של אנשים נחמדים שלא רוצים להציק לחיות. דיברו שם על ספרים ובינה מלאכותית, והחברה של זה שחגג הציעה לכל מי שנכנס קמפרי ומיץ תפוזים סחוט ואמרה הרבה פעמים בקול רם את המילה ג'נטריפיקציה. אכלנו פנקייקים בלי ביצים וסלט קפרזה עם אבטיח, שזה כמו קפרזה רק עם אבטיח, וכולם אמרו וואללה יש לזה קטע. הגיע מישהו שחצי הכרתי והוא סיפר שהוא הפסיק לעשן לפני איזה חודש ואיך הוא הפסיק, עם הספר הזה הדרך הקלה. אמרתי לו די נו, והוא אמר תאמיני לי, זה עובד כמו קסם. קסמים אני אוהבת אז קניתי את הספר והרגשתי די מטומטמת כשקראתי אותו, אבל לעשן הפסקתי וזה היה קל כמו לחיות עם לב שבור. אחרי שבע שנים חזרתי כי כמה אפשר להתאפק.

 

לקראת שמונה וחצי בערב כבר היה לי משפט פתיחה מהודק ומאופק ומדויק למשעי, ואפס רעיונות לגבי ההמשך. הייתי מאוד מרוצה ודמיינתי את האיור שלי שיופיע לצד הריאיון בגלובס, ואם זה ליידי גלובס אז תמונת שער, ואיך שכשישאלו אותי אז איך את מאזנת בין משפחה לקריירה תובענית אני אענה, לא מאזנת. כשהראיון יעלה בדיגיטל יכתבו לי בטוקבקים מדהימה והשראה ואיזה כיף לראות נשים בעמדות בכירות ויהיו גם צרי עין שיכתבו עוד אחת שחושבת שהיא משהו או אני מכיר אותה מהתיכון, מטומטמת הייתה ונשארה. ההיא מהקפסולות לקחה את הספל ארומה שלה, אמרה ביוש כולם והלכה לשיעור פילאטיס, את זה הבנתי שנייה אחרי שהיא נעלמה בתוך המעלית ומישהו אמר בואנה מכורה לפילאטיס זאתי. היו עוד כמה שהלכו. אולי הביתה. אולי לא. מי שלא הלכו עברו לדבר באנגלית עם האנשים מהמטה בשיקגו שבדיוק התעוררו וישר התחילו לעבוד אפילו שזה היה יום ראשון. חיכיתי לראות אולי גם אליי יגיע איזה מייל דחוף מאמריקה כדי שאוכל גם אני להפגין את הידע שלי בשפות, ועשיתי ריפרש לאינבוקס ואז עוד פעם ועוד פעם, וכששום דבר לא השתנה על המסך אמרתי לעצמי איזה וויי פיי בדיחה, ורשמתי לעצמי תזכורת ביומן לטפל בזה דבר ראשון על הבוקר כי האיטיות הזאת מעכבת לי את העבודה וככה אני לא יכולה יותר. באה המנקה להחליף שקית בפח אשפה ולהעביר סמרטוט על השולחן וביקשה שאני ארים את הרגליים כי היא רוצה לשאוב מתחת, ויותר טוב אם לא אכפת לי לזוז רגע בבקשה.

 

 

הלכתי לשירותים. נעלתי מאחוריי את הדלת, הורדתי את מכסה האסלה, טיפסתי עליו ופתחתי את החלון עד הסוף. הצטערתי שלא הבאתי איתי קפה אבל כשנזכרתי בערימה של הקפסולות עם כל הצבעים האיומים אמרתי טוב, נסתדר כבר בלי. הוצאתי את הסיגריות מהכיס והדלקתי אחת ושאפתי ונשפתי החוצה. חשבתי על זה שבטח יש מישהו שנוסע עכשיו על הכביש הראשי ורואה אותי ואומר מה הם עושים שם כל כך מאוחר, כשגלאי העשן התחיל לצפצף.  

 

 

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp