מֹאזְנַיִם

הרעש מתפשט כמו כתם דיו על בד / תמר מור-סלע

השעה חמש. שעת ערב מוקדמת של צאת שַׁבָּת. היא נוהגת בדרכים המובילות מהמושבה אל העיר. לפעמים היא נוסעת לעיר כדי להתערבב ברעש, לנשום רחובות מטונפים ובני אדם. להתנגש בַּמִּקְרִיּוּת. לראות תנועת גופים להקשיב לשיחות של אחרים, להבחין במשהו שמישהו ניסה להסתיר. השעה חמש ורבע. היא נוסעת להפגין למען אהבת אדם וליבה רוחש סלידה מכל מי שדעתו אינה כדעתה. השמיים מתמעטים, חַשְׁרַת עֲנָנִים מבשרת גשם. היא כבר לא זוכרת מציאות אחרת, בהירה, מעוגנת. הבית שלה התפרק זה מכבר. פיגומים רעועים מחזיקים את הארץ, חוּטֵי זָהָב מְפֻחָמִים. פעימות האומה נחלשות. אנשים חיים בתשוקה לא מסופקת וחיפוש אחר עיקר. החדשות רעות אין רגע שקט. הרעש מתפשט כמו כתם דיו על בד. היא לא חושבת להיכנע למרות שכבר עמדה על הסף, אבל היא אמא. יש לה ילדים, לעזאזל. היא נוסעת.

*

השעה שבע. ההפגנות מרימות את רוחה. היא פוגשת אנשים שלא ראתה מזמן, וזאת אחת הסיבות שבגללן היא נוסעת. להפגין את נוכחותה. הרחוב מתפקע מצדק, מסימנים של אחווה, מאמנות חתרנית מצוירת באַרְט־לַיְין על קרטונים דבוקים למקל או חַכָּה. היא הולכת לאט, ממילא אי אפשר למהר בתוך פקעת. בוחנת שלטים שאנשים הכינו וצוחקת, או פורצת בבכי, בעיקר ליד הקבוצה של אנשי בריאות הנפש. על המדרכה הסמוכה מונחים זוגות של כיסאות זה מול זה ולצידם כתוב עזרה נפשית ראשונה. מישהו כתב, ארץ נוי אביונה, למלכה יש בתים ולמלך תיקים. מישהי עומדת, מניפה ידיים אוחזות כרזה, שלא יגידו שוב, איפה הייתם אז? קשיש בכיסא גלגלים ושלט קטן, לא נוותר, חבר. המטפל שלו דוחף את הכיסא, מפלס להם דרך. שירי מחאה בוקעים מרמקולים, משיח לא יבוא משיח גם לא יטלפן. כולם נעים בין ייאוש לתקווה מהקצה הזה לקצה ההוא. תחושת בהילות מהולה באווירה של מסיבה. היא נדחקת, ראשה פונה מצד לצד ללכוד קטעי נאומים באוזן השומעת. מבחינה במבטים, התעלמויות מכוונות. לפעמים היא מרגישה שהיא נחנקת ומורידה את הראש, מחפשת רווח להניח בו רגל נזהרת שלא לגלוש אל לוֹעַ ההמון ובעיקר נזהרת לבל תיתקל בו. מזהה אותו ממרחקים ונשימתה כמעט נחסרת. יום אחד הרתה לו, עכשיו היא חומקת.

*

פעם קראה ספר על סטודנטית צעירה ומבריקה בצרפת של שנות השישים המתירות, שנכנסה להיריון לא קרוּא. מותר לה להזדיין כמה שהיא רוצה, אבל אסור לה לעשות הפלה. וכך, כשגופה שטוף שינויים והיא בֶּהָלָה, מנסה הסטודנטית לעצור את ״האירוע״ לבדה. מחדירה מסרגה. היא חושבת על כל ההפלות שעברה. אחת טבעית, וארבע ביוזמתה. היא זוכרת את חיבוטי הנפש, את אימת האפשרות ששוב תילקח אל טיפוח חיים לא שלה. עשר שנים מאוחר יותר, תהרה לגבר הזה. היו שוכבים במיטה, בבית שלה, בחדר שלה, בקודש הקודשים שלה כפי שנהגה לומר וכך גם הרגישה, והכניסה אותו לשם וגם לתוך הגוף. לא הייתה שם עדינות, רק תשוקה מתנפלת ממלאה מרוקנת והוא היה נוגס לה בבשר והיא הייתה גונחת מתרכזת מקשתת את גבה גומרת בוכה מסתובבת על הגב פותחת רגליים אומרת לו, תְּעַבֵּר אוֹתִי ואז אעשה הפלה, רק כדי להרגיש את הזרע שלו בתוך הביצית שלה. הוא דמיין איך ייראה הילד שלהם. עור שוקולדי, עיני חלב בהירות, הוא יהיה יפה כמוך ואֹהַב אותו כמו שאני אוהב אותך, כמעט. ככה הוא אמר. והיא דמיינה איך ייראה הילד הזה, וידעה שלא. לא. היא לעולם לא תלד לו תודה לאל, אבל מה אכפת לה לדמיין והוא אהב לדמיין את הילד הזה כמו שאהב לדמיין דברים. הָאֱמֶת הִתְגַּלְּתָה קִלּוּפִים קִלּוּפִים. אחר כך היה קם והולך לבית שלו, והיא נשארה במיטה חֲלוּמָה משחזרת תנוחות, קמה לבשל צהריים.

*

השעה שמונה. במורד הרחוב ההולך ונדחס היא נתקלת בבעל של נדיה. הייתה תקופה שבה הן היו חברות. יצאו מדי פעם לשתות אלכוהול, להרגיש משוחררות ששמות פס על מה יגידו ומה יחשבו עליהן וזה דווקא היה להן חשוב. הן דיברו על מין, על דעיכת התשוקה בחיי נישואים, על התשוקה לָדַעַת זרים. אחר כך הקשר נמוג. הבעל של נדיה שָׂמֵחַ לקראתה, מחייך וּפוֹרֵשׂ זרועות. היא מתכנסת לחיבוק מי בושם עדין. ריח של גבר. מסביבם המוני אדם, קשה להבחין. מזה כמה שבועות הם נפגשים בכל הפגנה. הוא חושב שקארמה מיוחדת משגיחה בהם, אחרת איך אפשר להסביר את המקריות החוזרת על עצמה. אולי נשב קצת, הוא מציע. היא נעתרת ומצביעה על שפת מדרכה, סמוך לקבוצת מפגינים גדולה. היא כובשת את מבוכתה, הם מתיישבים. רוֹצָה סיגריה? הוא שואל ומגלגל טבק בנייר דק. היא לא שומעת מה הוא אומר, בגלל הרעש. היא מקרבת את האוזן אל הפה שלו ומקשיבה לקול שלו ולא מבינה את המילים. חוט שקוף נרקם ביניהם בשבועות האחרונים. יום אחד הוא כתב לה, את יפה. חום הגוף שלה עלה והיא חשבה מה תענה ובסוף כתבה, תּוֹדָה. מישהו לידם מניף שלט שעליו כתוב מחפש כלה.

*

השעה שמונה וחצי. הם קמים כדי לשנות מקום וחולפים על פני קבוצת נשים שעומדות בשורה, מבטן חתום, לרגליהן מֵיצָג ארונות קבורה. צבע אדום שפוך על פניהן. דם נשים אינו הפקר חרוט על אחד השלטים. גם היא, לא פעם, הפקירה את דמה. והיא נזכרת בסרט שפעם ראתה. אישה אחת בכפר נידח, קצה נפשה למלא את תפקיד שואבת המים שהיה באחריות נשות הכפר. על אדמה טרשית קשה ולא מרחמת, היה עליהן ללכת ולשוב כשלכתפיהן מקל ודלי מלא מים בכל אחד מקצותיו. מעת לעת איבדו נשים הריונות, לאחר שהחליקו במדרונות. דם ניגר מבין רגליהן, ודמעות. אותו זמן, ישבו הגברים בפתחי הבתים ושיחקו שש־בש, מרימים מבט שוזפים עיניהם בנשים היפות שבוֹת מן הבּאר, עטופות בדים צבעוניים, אגלי זיעה ניגרים ממצחיהן. נמאס להן. סוֹחפת האישה את חברותיה ויחד הן מחליטות להפסיק להעניק שרותי אהבה, עד אשר יעבור תפקיד שאיבת המים לידי הגברים. כל השדים מתעוררים. הגברים נאבקים. הנשים נלחמות על שיפור בתנאי השירות. אין לזה ולא כלום עם אהבה.

*

השעה כמעט תשע. ההפגנה מתחילה להתפזר, נחילי אדם נפלטים. הרחוב נראה כמו היכל מתרוקן. הבעל של נדיה מספר לה על דברים שהוא עושה בתחום האמנות והיא מקשיבה והוא מזכיר לה שפעם באה אליהם למסיבה וישבה בצד נטולת חשק ושקטה, והלכה מהר. הוא מספר לה על הקשר עם נדיה ושיש להם הסכם, שזה בסדר להיות, נו, את יודעת. נדמה לה שכבר שמעה על זה מנדיה ואולי אפילו שאלה אותה יום אחד אם לא מפריע לה שהוא חוזר הביתה, אחרי שהגוף שלו נשפך אל גוף אחר. הוא מספר לה שהם חברים טובים ויש ביניהם אהבה אבל השנים הארוכות יחד, את יודעת. היא אומרת שכל מבנה מהודק מדי, סופו להתפרק. כן, היא יודעת לאן השיחה הזאת הולכת, הוא לא מנסה להסתיר. חשבתי עלייך, הוא אומר. אני מרגיש שיש ביננו חיבור נעים וחשבתי שאולי תרצי. ככה, ישר לפנים הוא אומר לה את זה והיא גם נבוכה וגם קצת נגעלת וגם מעריכה את הכֵּנוּת שלו וחושבת שאם היה פנוי, אולי הייתה שוכבת איתו. הבעל של נדיה מדבר ומסתכל קדימה. היא מסתכלת על צדודיתו, מחכה שיסיים ואומרת, אני לא רוצה להיות אישה אחרת. אני רוצה את זה אישי מאוד והיא לא מתכוונת אליו למרות שאולי זה מה שנדמה לו, אבל לא אכפת לה והיא שומעת את עצמה מבחוץ אומרת את המילים האלה והגב שלה נמתח והנשימה שלה נפערת. הוא מביט בה ואומר, אני מבין. היא שואלת אם לא מעייף אותו לחיות בתוך חיפוש מתמיד אחרי עוד אישה והוא אומר, כן זה מעייף. הייתי רוֹצֶה שתהיה מישהי אחת. אבל מישהי אחת כבר יש לו. הוא רוצה אישה שתסכים להיות רק לפעמים.

*

הם קמים ללכת. הוא שואל אם היא חוזרת הביתה וכמה זמן ייקח לה להגיע והיא אומרת, בערך שעה, פחות או יותר. ולאן אתה, היא שואלת, למרות שלא דחוף לה לדעת. אני חושב שאלך לפגוש חברה, והיא מבינה וקצת צר לה על אותה חברה וגם קצת עליו. הם עומדים בצומת ומתחבקים, האוויר לח וקר. היא מתעטפת בצעיף דק וממהרת צעדיה. הוא הולך ישר והיא פונה שמאלה, לחניה שבה השאירה את מכוניתה ברבע לשבע. נוסעת הביתה. מגיעה אחרי חצות. הילדות ישנות. למחרת הבעל של נדיה משאיר לה הודעה, היה כיף להיפגש. היא עונה שגם לה היה כיף, למרות שהיא לא בטוחה שזו המילה הנכונה והיא שואלת בסקרנות חצי מזויפת, איך היה בלילה? והוא עונה, מְסַפֵּק. השעה עשר. האוויר סמיך.