הרוכסן / גאולה שינה

הילדים שלי שוב כועסים שאין אוכל בבית. תקנו צהריים בחוץ, אני מתקוממת, או שתאכלו בחדר-אוכל בצבא, מה יש, האוכל של הצבא לא מספיק טוב בשבילכם? אז הם קונים שווארמה בדרך הביתה, ובבית, בין לעיסה ללעיסה, הם שואלים אם אני שוב מתכוננת לתחרות. כן, אני שוב מתכוננת. והפעם נראה לך שתזכי? הם שואלים בפה מלא שווארמה. אני מקווה. מקווה מאוד. כל שנה אותו דבר, רוטן הצעיר מבין השניים, את בדיאטה והמקרר ריק, אולי בכל זאת תעשי קניות ותבשלי לנו משהו?

אין לי זמן אפילו לשמוע; אני מרוכזת כל כולי בתחרות. השנה אני חייבת לנצח. זאת ההזדמנות האחרונה שלי. עם השנים קשה לי יותר ויותר לעמוד בדיאטה דלת-השומנים שצריך לעשות לפני התחרות. כל היום מסתובב לי הראש. עיניי צהובות. הרוכסן בבטני חורק למרות שאני משמנת אותו שלוש פעמים ביום, והכאבים בכל פתיחה וסגירה שלו איומים. שפתיי כבר איבדו מזמן את צבען האדום, ונדמה כי בחודש האחרון התמזגו לחלוטין עם גון הפנים.

אני ישנה רע מאוד בלילות. מתעוררת תכופות מסיוטי לילה: לא התעוררתי בזמן ופספסתי את התחרות, התחרות הועברה למועד אחר ואף אחד לא עדכן אותי, התחרות התחילה אבל הרוכסן שלי לא נפתח. לפעמים אני צועקת מתוך שינה, וגבי מעיר אותי ותוהה בקול אם לא הגיע הזמן לוותר כבר, לפרוש. זה כבר לא בשבילך כל הלחץ והכאבים האלה, הוא חוזר ואומר. אבל אני מרגישה שאני חייבת עוד פעם אחת לנסות. ולנצח. אני חייבת לנצח.

בבקרים שלפני התחרות, בשעה שהבנים מצחצחים את נעליהם הגבוהות במשחת נעליים, אני מצחצחת את הרוכסן שבבטני בווזלין. גבי מכין לכולנו קפה שחור חזק וצובט לי בשתי אצבעות את הבטן, באזור הטבור, לבדוק שאין בה שומן; שומן יכול להיתפס ברוכסן ולהרוס הכול. בשנה שעברה אחד המתמודדים קרע לעצמו את הבטן כשפתח בכוח את הרוכסן שנתפס. כמויות הדם וזעקות הכאב שלו עצרו את התחרות לאיזה עשר דקות, עד שפינו אותו משם החובשים. השמועה אומרת שהשנה יצטרף גם רופא.

יום התחרות מגיע. אני משתדלת להישאר ממוקדת במטרה ולא לתת לרגשות להשתלט עליי. הילדים נפרדים ממני בבוקר ומאחלים לי בהצלחה. גבי ואני נוסעים ביחד. הראש מסתובב לי בלי הפסקה. אנחנו עוצרים בדרך ושותים קפה הפוך, אוכלים טוסט ומקנחים בעוגה; הבטן לא תתפח כל כך מהר, ואני חייבת להיות חזקה ולא מסוחררת.

         כשאנחנו מגיעים, אני נפרדת מגבי בנשיקה ונכנסת לאולם גדול מלא עמדות אישיות. כל מתמודד מקבל שולחן מרובע בצהוב מבהיק. אורות התקרה משתקפים בו ומונחת עליו קופסה שבה עלינו להציג את איברינו. בתחרויות הראשונות, הרבה לפני שנכנסתי לתחום, היה נהוג להניח את האיברים ישר על השולחן, אבל היו כמה מקרים שאיברים החליקו על הרצפה והתפוצצו, ומאז חובה להציג איברים בקופסה.

         אני מחליקה בידיי על הקופסה ומחכה שהשופטים יכריזו על תחילת התחרות והרחש סביבי ייפסק. ראשי עדיין מסתובב. ההכרזה מגיעה. אני נצמדת לשולחן, פותחת את הרוכסן לאורך הבטן, מהטבור לכיוון הסרעפת. ידי השמאלית מרחיבה מעט את הפתח בבטני בזמן שידי הימנית חודרת לחלל הבטן החם והלח. אני כבר למודת ניסיון ומייד מוצאת את הכבד. הוא חלקלק. אני אוחזת בו בחוזקה, כדי שלא יחליק מדי, ומנתקת אותו ממקומו. קליק אחד והוא בחוץ. אני מניחה אותו בפינה הימנית של הקופסה וחוזרת להוציא את הקיבה. גם היא ניתקת ממקומה בלי בעיה, ואני מניחה אותה מתחת לכבד, בדיוק כמו בגוף. זה הזמן לנשום עמוק, לנגב את הידיים ולהתכונן למשימה הבאה, המעיים.

יש שתי אסכולות עיקריות בתורת הוצאת האיברים לתצוגה. הראשונה, הקלאסית, בעד הוצאה והצגה של האיברים לפי סדרם הטבעי בגוף האדם, מלמעלה למטה, כלומר הכבד, הקיבה, המעי הגס ולבסוף המעי הדק. האסכולה השנייה, המודרנית, דוגלת בשיטת הוצאה וסידור חופשיים, בלי חוקים וכללים. לכל אסכולה יש כמובן גם תתי-אסכולות, לדוגמה, קלאסיציסטים הטוענים שהסדר הטבעי הוא הפוך, מלמטה למעלה, ולכן מוציאים תחילה את המעי הדק. אבל אני בוחרת כל השנים את מלמעלה-למטה, ולכן מתכוננת כעת להוצאת המעי הגס.

         הוא נשלף במהירות, ואני מניחה אותו בקופסה בדיוק כמו בגוף, כמסגרת לדק. הוא מכוער ואין לי כל רצון לייפות אותו. גם כאן אני דוגלת באסכולה הקלאסית, המציגה את האיברים בדיוק כפי שהם, ולא במודרנית המקשטת, מייפה ואפילו צובעת אותם, למרות הסכנה הבריאותית הכרוכה בכך.

שלב הוצאת המעי הדק וסידורו דורש תשומת לב מיוחדת, ואני ניגשת למלאכה. ביד שמאל אני מושכת אט-אט במעי, וביד ימין מסדרת אותו בקופסה. בסידורי מעיים אין גבול ליצירתיות; יש אמני מעיים מדהימים! יש הקולעים מהם צמות, לאחר שהם שוטפים אותם היטב מכל הלכלוך שהצטבר ומסירים כל כתם מיותר, ויש השוזרים מהם כד. אבל אינני אחת מאלה. אני מסדרת את מעיי בדיוק כפי שהם בגופי, המעי הדק מפותל בתוך מסגרת המעי הגס, עם כל הריריות הלבנות, הפצעים, הדם הקרוש והלכלוך שנצבר במשך השנים.

כשאני מסיימת את מלאכתי, השופטים ניגשים אל שולחני. שני שופטים ושופטת. הם מברכים אותי לשלום ובודקים את איבריי. בידיים עטויות כפפות הם מגלגלים את הכבד, מזיזים את הקיבה, מרימים את המעי הגס וניגשים לבדוק את המעי הדק. כואב לי, אבל אני שותקת. השופטת נחמדה ומבקשת סליחה אם הכאיבה. הם דנים באסכולה הקלאסית וברלוונטיות שלה בימינו. קולותיהם עולים וכאביי מתגברים. השופטת שוב מבקשת סליחה, ואני אוזרת עוז ושואלת אם אפשר אולי לא ללחוץ לי על המעיים כל כך חזק.

 בסוף השופטים מודים לי ומסירים את הכפפות. סיימנו את הבדיקה, הם אומרים, את יכולה להחזיר את האיברים למקומם, תודה רבה. אני מתחרטת שהערתי להם על הלחיצה. עשיתי טעות איומה. הרי יכולתי לסבול את הכאב, מה יש? אני מוכנה לעשות הכול בשביל המקום הראשון! אז מה אם הרגשתי שבעוד רגע אני מתעלפת מרוב כאבים ושהמעי שלי עומד להתפוצץ, הם הרי שופטים מנוסים ולא היו נותנים לדבר כזה לקרות. אני משתוקקת לברוח משם ולהשאיר את כל האיברים מאחוריי, אבל אין לי ברירה ואני מתחילה בפעולת ההחזרה.

אני שוב נצמדת לשולחן. הרוכסן פתוח. עם הכבד והקיבה זה קל. שני קליקים והם במקומם. גם המעי הגס מסתדר די מהר. אבל המעי הדק יותר מסובך. אחת המתמודדות – שני שולחנות לפניי – התעלפה. מפנים אותה עכשיו בלי מעיים ובלי קיבה. מטופש מאוד, אני חושבת לעצמי וממשיכה להתעסק בענייניי.

         שבעה מטרים של מעיים נכנסים לחלל בטני מקופלים ומוצמדים בקפידה רבה. אני מרגישה את העייפות ואת המתח בידיים, בכתפיים וברגליים, אבל אני לא יכולה לעצור באמצע. אני מנסה לשחזר את הבעות השופטים – האם היו מרוצים מאיבריי הפנימיים? מהסידור בקופסה? אין לי שמץ של מושג. אני יודעת רק כמה אני רוצה לזכות השנה; לא אוכל לעמוד שוב בתחרות כזאת.

המעיים נדחסים, עוד דחיפה קלה והרוכסן נסגר. איזו הקלה. הכאבים חזקים; פיסת עור קטנה בכל זאת נתפסה ברוכסן. אני מנקה כמה טיפות דם במגבת, מתלבשת וניגשת לשולחן הכיבוד הארוך שבקצה האולם. אני שותה שם לימונדה בכוס גבוהה עם קוביות קרח, אוכלת קרקר עם גבינת עיזים וזית שחור ועוד קרקר עם גבינת צ'דר ופרוסת עגבנייה ומחכה שהשופטים יגמרו לבחון את הקרביים של כל המתמודדים.

כשיסיימו אעבור לאולם הבא, אפגש עם גבי והילדים, שיחזרו רעבים מעוד יום בצבא במדים מגוהצים ובנעליים מצוחצחות, וביחד נמתין להכרזה על הזוכה.